משנה נדרים ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ד · משנה ו | >>
- המודר הנאה מחבירו,
- לא ישאילנו, ולא ישאל ממנו;
- לא ילוונו, ולא ילווה ממנו;
- ולא ימכור לו, ולא יקח ממנו.
משנה מנוקדת
- הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ,
- לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ;
- לֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ;
- וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ.
- אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם.
- אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ,
- הוּא אָסוּר, וְכָל אָדָם מֻתָּרִין.
- אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ,
- הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.
- אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ,
נוסח הרמב"ם
המודר הניה מחברו -
- לא ישאילנו - ולא ישאל ממנו,
- לא ילוונו - ולא ילווה ממנו,
- ולא ימכור לו - ולא יקח ממנו.
- אמר לו: השאילני פרתך.
- אמר לו: אינה פנויה.
- אמר: קונם שדי - שאיני חורש בה לעולם.
- אם היה דרכו לחרוש -
- הוא אסור - וכל אדם מותרין.
- ואם אין דרכו לחרוש -
- הוא, וכל אדם - אסורין.
פירוש הרמב"ם
אסור על מי שאסר עליו שלא יהנה מפלוני, שלא ילוונו, שמא ילוה ממנו; וכמו כן שלא ישאילנו, שמא ישאל ממנו; ולא ימכור לו, שמא יקח ממנו. וזה עניין מאמרם כולה, משום גזירה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו - גזירה שמא ישאל ממנו, והוא אסר הנאת אותו פלוני עליוכט. וכן לא ילוונו, גזירה שמא ילוה ממנו:
ולא ימכור לו - בפחות משויול, גזירה שמא יקח ממנו נמי בפחות משויו ונמצא נהנה:
אם היה דרכו לחרוש הוא אסור - דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל, אבל אחרים יחרשו:
ואם אין דרכו לחרוש - דעתו היה שלא יחרשו בה לא הוא ולא אחרים:
פירוש תוספות יום טוב
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו. כתב הר"ב גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. נראה דלאו בדוקא נקט והוא אסר וכו' וכעין שכתב הר"ן לעיל במבקר אמרי' דמחיותיה לא אדריה שזה דוקא כשהחולה הדיר למבקר דאיכא אומדנא דמחיותיה לא אדריה אבל אם המבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל. דהכא ודאי נראה דלא שנא והה"נ אם חבירו הדירו מנכסיו. וכך כתבו התוס' המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו ע"כ. ונראה לי דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחברו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאול. והשתא קשה קצת על הר"ב דנקט בלישניה מלתא דפשיטא טפי ממאי דתנן במתניתין:
לא ישאילנו וכו'. דוקא הני כמו שאכתוב בשם הר"ן בפרק דלקמן מ"ד:
ולא ימכור לו. פירש הר"ב בפחות משויו גזירה וכו' דאילו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא כמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה י"א ועיין מה שכתבתי עוד שם ומתניתין משמע דכולהו בחד גוונא ובחד טעמא מתניין. ולהכי לא פירש לה בזבינא מציעתא ולא משום גזירה:
אמר לו השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן. אינה פנויה. [דבמלאכת'] היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואחר כך השאילה לו. רש"י:
שאני חורש. כן הוא בגמרא ובספרים גרסינן שאיני. והרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים העתיק קונם שדי איני חורש כו' ועיין פרק דלקמן מ"ג. ועיין רפ"ק מ"ש בדבור שאיני וכו':
וכל אדם מותרין. לחרוש לו שדהו באותו פרה. ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו. רש"י:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על הברטנורא) ונ"ל דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחבירו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאל ולשון הר"ב שלא בדקדוק הוא. ועתוי"ט:
(ל) (על הברטנורא) דאלו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא:
(לא) (על המשנה) פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן:
(לב) (על המשנה) אינה כו'. דבמלאכתו היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו. רש"י:
(לג) (על המשנה) מותרין. לחרוש לו שדהו באותה פרה ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשין בשבילו. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
לא ישאילנו ולא ישאל ממנו: ירוש' ר"פ השותפין:
לא ישאלנו ולא ילונו: שאלה שייכא במידי דהדר בעיניה כבהמה וכלים הלואה שייכא במידי דלא הדר בעיניה כהלואת מעות. ובגמרא בשלמא לא ילונו מדיר למודר דקא מהני ליה הנאה מפורסמת אבל לא ילוה ממנו המדיר מן המודר מאי הנאה קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף ליה למדיר ובשלמא לא ילוה ממנו נמי מצינן נמי למימר דקא מתהני בכה"ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה האיך יפות ולא יקח ממנו נמי משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמיא על אפיה אלא לא ישאיל ממנו מה הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההוא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי היא ומשני א"ר יוסי ב"ר חנניא כגון שנדרו זה מזה דשניהם אסורין וכתב הר"ן ז"ל וכי תימא א"כ מאי קמ"ל נראה דסתם לן כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואע"ג דכבר סתם לן כותיה בריש פירקין קמ"ל דכל הני נמי לא גריעי מויתור ואסירי לר' אליעזר ע"כ. ואביי אמר גזרה לשאול משום להשאיל וכן כולהו גזרה דמש"ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דתנן בפ"ד נדרים קונם שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב"ן ז"ל דהתם כיון דמכולהו ישראל נדר לא גזרינן עלה ואי מצרכינן ליה ליהנות לאומות טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חברו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא"ת והא אפילו במודר הנאה מחברו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי ה"ל למיתני שניהם אסורין ומשום גזרה וי"ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה"מ בהני בלחוד דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין ע"כ וכן כתבו תוס' ז"ל:
אינה פנויה: דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר לו הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדה שאני חורש בה לעולם פי' שלא אחרוש שדי בפרתך ואח"כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותר לחרוש לו דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר לחוד. ועיין בהר"ן ז"ל פ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב. וביד פ"ח דהלכות נדרים סי' י"ב. ובטור יורה דעה סי' רי"ח הביאה לענין דאזלינן אחר כוונת הנודר לקמן פ"ז סי' ג'. ונראה מדבריו ז"ל שהיה גורס ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש בה ע"כ וכך נראה שהיא גרסת הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו: גזירה שמא ישאל ממנו:
לא ילונו: שמא ילוה ממנו. שאלה שייך בכלים, דהדרא בעינא, והלואה במעות:
ולא ימכור לו ולא יקח ממנו: אם המקח כשוויו, יש הנאה לשניהן, ואם הוא בזול, גזרינן מכירה אטו לקיחה, ואם הוא ביוקר גזרינן לקיחה אטו מכירה [ט"ז רכ"א סקכ"ח], אבל לעיל [בפ"ג סי' נ"ה] דנאסר על רבים, לא גזרו, משום כדי חייו, כך נ"ל:
אמר לו: אדם לחבירו:
אמר לו אינה פנויה: דבמלאכתי היא:
אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם: שכעס השואל על סרובו, ונדר לבלי לחרוש עוד בה, וחזר המשאיל והשאילה לו, ולרבותא נקט הכי, דאף דבכה"ג וודאי מסתבר שמדכועס אינו רוצה בפרתו כלל גם ע"י אחרים, אף שדרכו לחרוש בעצמו:
הוא וכל אדם אסורין: מדהתכוון לכל החורשים בשבילו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש