ברטנורא על נדרים ד

משנה נדרים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אין בין מודר. אלא דריסת הרגל – לעבור דרך ארצו. או להשאיל כלים שאין עושין בהם אוכל נפש – שמותרין במודר הימנו מאכל, ואסורין במודר הימנו הנאה:

נפה וכברה רחיים ותנור – שמתקנים בהם אוכל נפש. וכל שכן קדרה ושפוד, שהאוכל עומד בתוכו. ומודר מאכל דתנן במתניתין הוא שיאמר לו: הנאת מאכלך עלי קונם:

מקום שמשכירין כיוצא בהם – דכיוון דדרך להשכיר כיוצא בזה, והוא מוחל לו השכירות, באותם הדמים יכול לקנות אוכל נפש; והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

(ב)

שוקל לו שקלו - מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות צבור. והמדיר יכול לשקול בשבילו, דמצוה בעלמא קעביד:

ופורע לו חובו - אית דמוקמי לה דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו אלא לכשירצה ולא יוכל המלוה ללחצו, והשתא לא אהני ליה מידי במה שפורע חובו. ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם, שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו, ומניעת תביעה אינה בכלל הנאה:

ומחזיר לו אבדתו - בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה בין שהיו נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר משום דמצוה קעביד:

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש - כששניהם מודרים הנאה זה מזה, אם הוא נוטל שבר נמצא נהנה, ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה, לפיכך תפול הנאה להקדש. ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש, הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש היא:

(ג)

ותורם תרומתו ומעשרותיו לדעתו - כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. אבל לא יאמר לו לתרום, שהרי עושהו שליח והנאה היא לו שעושה שליחותו:

ומקריב לו קיני זבין וזבות - כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו, יכול להקריב קרבנותיו שמביא על זב וזבה ויולדת:

ומלמדו מדרש - ספרא וספרי, שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות - הלכה למשה מסיני:

אגדות - דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים. וטעמא דשרי ללמדו כל הני, שאין אדם רשאי ליקח שכר כדי ללמד את חבירו את כל אלה, ואין כאן הנאה, דמצוה קעביד:

אבל לא ילמדנו מקרא - שמותר ליטול שכר על למוד המקרא, שאינו נוטל אלא שכר פיסוק טעמים לנגן המקראות כהלכתן, ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו, ואם אינו נוטל נמצא מהנהו, ואם נוטל נמצא נהנה. ודוקא במקום שנהגו ליטול שכר על המקרא, אבל במקום שאין נוטלין שכר על המקרא אף המקרא שרי ללמדו:

אבל מלמד הוא את בניו - ואע"ג דמצוה על האב ללמד את בנו וזה מוציאו מידי חובתו, לא מקריא הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו. וגם אפשר שהיה מוצא אחר שהיה מלמדו חנם:

ולא יזון את בהמתו - דניחא ליה בפיטומה וקא מהני ליה:

טמאה נפשה וגופה לשמים - דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פיטומה:

שאם ירצה מוכרה לעכו"ם - לאכילה, ונוטל דמים יתירים בשביל פיטומה:

(ד)

עומד אבל לא יושב - מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה, שאם יושב עמו ואינו נוטל שכרו הנהוג הרי מהנהו. אבל עמידה, זמן מועט הוא ואין רגילין ליטול עליה שכר:

רפואת הנפש - רפואת גופו:

רפואת ממון - רפואת בהמתו. לפי שחייב אדם לרפאות את חבירו כשחלה, שנאמר (דברים כב) והשבותו לו, לרבות אבדת גופו, ומצוה קעביד, לפיכך אע"פ שהדירו הנאה ממנו מרפאו בידיו כשחלה בגופו. ואם חלתה בהמתו אינו יכול לרפאה בידים מפני שמהנהו, אבל אומר לו סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה:

אבל לא בקטנה - מפני שמהנהו כשמגביה עליו את המים:

אבל לא בימות הגשמים - מפני שמחממו. והלכה כר' יהודה:

אבל לא מן התמחוי - לא יאכל עמו בכלי אחד, שמא יניח מלאכול מנה יפה שבו כדי שיאכל זה המודר הנאה ממנו, או שמא יקרב לפניו חתיכה שיאכל ונמצא מהנהו:

אבל אוכל הוא [עמו] מן התמחוי החוזר - לבעל הבית. ראובן אוכל בקערה שיודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית וישלחנה לשמעון שמודר הנאה ממנו, ולא חיישינן שמא ישייר בקערה כדי שיאכל ממנה שמעון ונמצא מהנהו:

האבוס שלפני הפועלים - כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים בו כל הפועלים ביחד:

לא יעשה עמו באומן - לא יקצור עמו באותה שורה שהוא קוצר. שגורם לו שממהר לעשות מלאכתו כשמוצא המקום פנוי ונמצא מהנהו. ואין הלכה כר' מאיר:

(ה)

מן הנוטות - פירות תלויין הנוטין חוץ מן הפרדס:

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו - אע"ג דפירות שביעית רחמנא אפקרינהו, גוף הקרקע לא אפקר רחמנא, וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל מן הפירות ישהה בשדה ויתעכב שם ויהנה מגוף הקרקע שאינו הפקר:

(ו)

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו - גזירה שמא ישאל ממנו, והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. וכן לא ילוונו, גזירה שמא ילוה ממנו:

ולא ימכור לו - בפחות משויו, גזירה שמא יקח ממנו נמי בפחות משויו ונמצא נהנה:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור - דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל, אבל אחרים יחרשו:

ואם אין דרכו לחרוש - דעתו היה שלא יחרשו בה לא הוא ולא אחרים:

(ז)

ואין לו מה יאכל - אורחא דמלתא נקט, והוא הדין אפילו יש לו מה יאכל:

ובא זה ונוטל מזה - אם ירצה ליתן לו, ואינו עובר על נדרו. אבל אינו יכול לכופו לשלם לו, דהא לא אמר לו תן לו ואני אפרע. ואם אמר לו כן, אסור, דהא שליח שוייה:

(ח)

ור' יוסי אוסר - דכיון שאין שם אחר שיכול לזכות אלא הוא, הוי כמתנה. ואין הלכה כר' יוסי. ודוקא באין לו מה יאכל הוא דשרו רבנן, אבל באינש אחרינא לא: