תוספות יום טוב על נדרים ד

<< · תוספות יום טוב · על נדרים · ד · >>

משנה א

[נפה וכברה רחים ותנור. פירש הר"ב וכ"ש קדירה ושפוד וזה לשון הרא"ש ואיצטריך לאשמעינן כלים הללו דל"ת דוקא קדירה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הם גורם דגורם מקרי קמ"ל. עכ"ל. וכן כתב הר"ן ולפי זה צריכין אנו לומר דתנור דקתני לא שאופין בו הוא דאם כן היינו כמו קדירה ושפוד. אלא תנור שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. וקצת קשה דא"כ גבי קדירה ושפוד ה"ל לומר ג"כ ותנור שאופים בו נראה לי. ומ"ש הר"ב שיאמר לו הנאת כו' עיין מ"ש על זה בדבור דלקמן]:

מקום שמשכירין וכו'. פירש"י שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו. ומה שכתב הר"ב באותם הדמים וכו' כן לשון הרא"ש ובמשנה ו' פרק קמא דמגילה כתב הר"ב שוה פרוטה. וכן כתב שם רש"י. והתוספות. ומה שכתב הר"ב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל הכי מוקים לה בגמרא. וז"ש לעיל מהך שיאמר לו הנאת מאכלך עלי לא קאי בגמרא ההיא אוקימתא ומשום דאי הכי לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל ובלא אכילה כגון לעיסת חיטים על גב מכתו ולפיכך יש לתמוה על הר"ב דכתב אוקימתא דלא קאי אלא שיאמר הנאה המביאה לידי מאכל כו' וכמו שכתב בכאן:

משנה ב

שוקל לו שקלו. פירש הר"ב דמצוה בעלמא קא עביד. כן לשון הרא"ש ומסיים ואין דינו כשאר פורע חובותיו. ונ"ל שזה שמפרש כן היינו לאית דאוקמא קמא שכתב הר"ב בסמוך דאתיא מתניתין אף כרבנן דחנן [בר"פ בתרא דכתובות] וקשה לי דאפילו כי אמרת דמצוה בעלמא עביד. הרי מ"מ נמצא שזה נהנה וניצול מתביעות ממון והרי מהנהו לרבנן דחנן וכמו שכתבתי בשם הר"ן גבי קונם שאיני משמשך בריש פרק ב' הלכך נראה כפירש הר"ן בההיא אוקימתא קמייתא דשוקל שקלו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה בכה"ג פטור מלשלם כדתניא בפרק הזהב [נח. ] [ומשנה היא ריש פ"ב דשקלים] וקמ"ל שאף על פי שהיה דרכן לפרוע אותו. שרי. כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש"י:

ופורע לו חובו. כתב הר"ב אית דמוקמי לה דוקא בחוב כו' ואתיא מתניתין ככ"ע אפילו לרבנן דר"פ בתרא דכתובות דס"ל דיטול מבעל חוב ואית דמוקמי בכל חוב כו' ואתיא מתניתין כחנן. דאילו לרבנן גזירה בחוב שהתנה משום חוב שלא התנה. גמרא דהכא. ובכתובות דלרבנן לא. דאית לי' הנאה בההיא הנאה דמכסף מיניה:

ומחזיר לו אבדתו. כתב הר"ב בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר ואף על גב דמתהני בפרוטה דרב יוסף דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים [ולא הוי מניעת תביעה מה שמונע הפרוטה מן העני כיון שהמונע הוא מונעו מעל עצמו וברי הזיקא משא"כ בפריעת חוב שמונעו מעל חבירו דלא ברי דדלמא פייסיה. תוספות] דלא שכיח דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. והרא"ש והר"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה ע"כ:

מקום שנוטלים עליה שכר. פירש הר"ן דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים עליו לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו במלאכתו שהיה עושה וכדמוקמינן למתניתין דסוף פרק דלעיל דלוקח ביותר ומוכר בפחות בזבינא מציעתא דאי בזבינא דרמי על אפיה ששכיח לקנות לא הוי הנאה לקונה כלל משום דמצוי הוא. ולפי זה מתניתין כשאין המחזיר רוצה לקבל וכך פירש ב"י סימן רכ"א לדעת הר"ן אבל דברי הר"ב אינם כן שהרי כתב אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה וכבר כתב הב"י דכולהו רבוותא פליגי אהר"ן וסברי אפילו כה"ג חשיבא להו הנאה ע"כ. ול"נ לדחות לפי שאפשר דרבוותא לא מפרשי למשנתינו מקום שנוטלין וכו' בבטל מן הסלע כפירש הר"ן. אלא במנהגא וכן ל' הרמב"ם בפירושו ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין תורה וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו וכו' ע"כ. וכן כתב ג"כ בחיבורו רפ"ז מהלכות נדרים ובמקום שדרכן שנוטל כו' והשתא לא איירי כלל בדינא דהר"ן דבטל מן הסלע. ואפשר שיסברו סברתו בזה דמותר למחזיר לקבל שכרו בכה"ג אפילו אם נכסי בעל אבידה אסורים עליו ומ"מ לבי מהסס בפירוש הרמב"ם דכיון שהחזרת אבידה מצוה היא אסור ליטול שכר שהרי חייב להחזיר והיינו בחנם וכדמוכח מדין פריקה במשנה י' פרק ב' דבבא מציעא וכך כתב בהדיא טוח"מ ר"ס רס"ה המוצא אבדה חייב להחזירה בחנם וכיון שכן דוחק להעמיד משנתינו במנהג שלא כהלכה דכל כי הא איכא למרמי אטו ברשיעי עסקינן וכן בכולי פירקין לא העמידו נטילת שכר כגון למוד או בקור חולה כשהמנהג כן אלא שאם הוא מותר ג"כ מצד דין תורה ועיין במשנה ד' בפירוש הר"ב ומה שכתבתי שם:

תפול הנאה להקדש. פירש הר"ב לפי שאסר עליו הנייתו כהקדש ופירש רש"י ומודר היינו קונם כלומר ויש מעילה בקונמות שהוא כינוי לקרבן וכדאיתא בגמרא דף ל"ה והכי מסקי' בפרק ג' דשבועות דף כ"ב:

משנה ג

ותורם כו'. לא משמע אלא משל בעל הפירות כמ"ש במשנה י' פ"ט דבבא קמא:

לדעתו. פירש הר"ב כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליח כדתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין וכמו שכתבתי בריש פ"ז דכתובות. דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. כך כתב הר"ן והתוספות. ובשם רבינו יצחק כתבו התוספות דהכא אפילו כל השומע שרי. ע"ש. והא דלא נקט הכא באומר כל התורם אינו מפסיד כדאמרינן ברפ"ז דכתובות כ' הר"ן משום דאפשר דלא מהני. דלאו לישנא מעליא הוא ולא הוי מדעתו:

ומקריב עליו. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. רמב"ם פ"ו מהלכות נדרים. והוא מסקנא דגמרא פ"ק דקדושין [כג:] כמ"ש הר"ן. וכתב עוד דמתניתין דנקט הני קרבנות לרבותא דאף ע"ג שמתיר למחוסר כפורים לאכול בקדשים. אפ"ה שרי שאין זה אלא גרמת הנאה בעלמא:

קני זבים וכו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים, קראם א) כן. הר"ן:

ומלמדו מדרש וכו'. כתב הר"ב שאין אדם רשאי ליקח שכר כו' עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פ"ד דאבות ומה שכתבתי שם:

אבל מלמד הוא את בנו מקרא. וכתבו התוספות ואפילו מקום נמי דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר [חייב] שכר מלמד לבניו ע"כ. ומ"ש הר"ב ואף ע"ג דמצוה על האב וכו' דמצות לאו ליהנות נתנו. זהו כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו ליהנות נתנו. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו על ידי מצוה מקרי הנאה. וכמ"ש בשם הר"ן ברפ"ב גבי קונם שאני משמשך:

ואת בנותיו. ביש נוסחאות ל"ג וכן הרמב"ם והטור לא העתיקו אלא ומלמד את בנו. ועיין במשנה ד' פ"ג דסוטה דפליגי תנאי בלמוד תורה לבנות:

וזן את אשתו ואת בניו וכו'. לאית דמוקמי קמא דכתב הר"ב בפירוש המשנה ב' דאתיא אף כרבנן דחנן. ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתירים והבעל נותן לה ב) קצבה. והרא"ש מפרש בשם ר"ת דהכא מיירי כשזן אותה לפניו והוא במדינה. דכיון שזן אותה לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא והר"ב לא כתב כלום מזה אלא הניח המשנה כפשטה לפי דמאי דוחקיה לאוקמא בכה"ג והרי הלכה כחנן ומתניתין כחנן. ובכל גווני מיירי. וכן נמי בגמרא לא מוקמינן למתניתין דהכא בכלום לפי שהלכה כחנן לא רצו בעלי הגמרא לדקדק גם כן במתניתין דהכא ושבקוה בממילא ממאי דאתמר אמתניתין דלעיל. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פרק י"א. ומה שכתבתי שם. ובסמוך אכתוב טעם אחר שלא דקדקו בגמרא אמתניתין דהכא:

רבי אליעזר אומר זן את הטמאה כו'. כתב הר"ן ונראה לי דר' אליעזר לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דסבירא ליה כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעליה בפטומה. דאדרבא מפנקא טפי ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכה"ג ודאי מהנהו. ומשום דת"ק פסיק ותני לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה ר"א לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמא' אע"פ שאינו זן את הטהור' ונהי דתנא מסתם לישני'. סמיך לי' אמאי דאמרו לו. ודקמהדר להו ר"א. דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתירים כדי לפטמה ולא בכדי חייה. ע"כ. ולרש"י לא איירי מתניתין אפילו בת"ק אלא במזונות יתירות. ואפשר שזה הכריח לרש"י לפרש מתניתין בכה"ג וא"כ מתניתין דוקא כרבנן דחנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דלא מיירי אלא במזונות יתירות. ולפיכך לא דקדקו כלום בגמרא אמתניתין דהכא משום דמינה ובה מוכח, דכרבנן אתיא:

וטמאה נפשה וגופה לשמים. שאינו יכול ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה [היא] אבל טהורה נפשה לשמים. כלומר אע"פ שנפשה לשמים, גופה שלו לשחוט. תוספות [דף ל"ח ריש ע"ב]:

משנה ד

עומד אבל לא יושב. כתב הר"ב מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה. דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמחיותיה לא אדריה דבדבר שחיותו תלוי בו לא אדריה שלא יהנה ממנו. וישיבה נמי חיותיה הוא. ועיין מ"ש במ"ו:

אבל לא יושב. פירש הר"ב ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה שהוא מותר משום דמצות בקור די לה בעמידה הר"ן. ומ"ש הר"ב אבל עמידה דזמן מועט הוא ואין רגילים ליטול עליה שכר זהו על דרך הרמב"ם בפירוש משנה ב' לענין שכר דהשבת אבידה. אבל אין נראה כן מהגמרא. דאמרינן בגמרא דהא קמ"ל מתניתין דאף במקום שנוטלין שכר. על הישיבה בעי למשקל. על העמידה לא בעי למשקל. ופירש הרא"ש לא בעי למשקל דנראה כמבזה מצות בקור. על הישיבה בעי למשקל כי נוטל שכר טרחו וביטול מלאכתו ע"כ. ומכל מקום לא קשיא מהכא על פירש הרמב"ם גבי שכר השבת אבידה. די"ל דוקא עמידה אצל חולה שהוא דבר קטן מעט נראה כמבזה כו' מה שאין כן בהשבת אבידה דמסתמא יש בה טיפול וטורח והויא דומיא דיושב אצל החולה:

רפואת הנפש. פירש הר"ב רפואת גופו כו' ומצוה קא עביד לפיכך וכו' מרפאו בידיו. וכתב הר"ן ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא. דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור כי ההיא דמודר הנאה מחבירו דבעינן שיניח ע"ג סלע אבל לא שיתן מידו לידו ממש כדלקמן סוף פרקין ע"כ. וכתב הרא"ש דמתניתין במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה דאי לאו הכי פשיטה דאסור לרפאותו בחנם ועוד עיין לקמן בסמוך:

אבל לא רפואת ממון. פירש הר"ן [בגמרא] בשיש שם רופא אחר. דאי לא שרי לרפאות. דהא תנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו. אלא ודאי בשיש שם רופא אחר עסקינן אפ"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אומר לו סם פלוני וכו' גמרא וכתב הר"ן דהיינו טעמא דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה שרי. דהנאה ממילא אתיא ע"כ. וכתב ב"י דמשמע דוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר דאי נוטלין אסור לומר בחנם דהא מהני ליה:

באמבטיא. לשון הרמב"ם כיור המרחץ. ובמ"י פ"ו דמקואות כתב רהט המרחץ:

וישן עמו במטה. ר' יהודה אומר בימות החמה וכו' בגמרא מוכח דר' יהודה פרושי קא מפרש ואמבטי נמי איהו קאמר ליה ומ"מ כתב הר"ב הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי משום דר"מ בברייתא פליג בההיא. וגוזר גדולה אטו קטנה. וימות החמה אטו ימות הגשמים ור"מ ור' יהודה הלכה כר"י. ותנא דמתניתין נמי דייק למתני ר' יהודה אומר בלשון פלוגתא לאשמועינן דאיכא דפליג:

ומיסב עמו על המטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא"ש:

ואוכל עמו על השלחן. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה [כדתנן במ"ב פ"ח דחולין] הרא"ש:

האבוס שלפני הפועלים שמתוך שהם עמלים אוכלים הרבה ואובסין אותן כבהמות ומש"ה נקרא אבוס ואם א' מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו הר"ן. וכתב עוד דאבוס החוזר לא שייך גבי פועלים להכי לא תני שריותא באבוס החוזר:

באומן. פירוש המלה כתבתי במסכת פיאה פ"ד משנה ה':

וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק. גמרא. בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר' מאיר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב. ורבנן סברי לא גזרינן:

משנה ה

המורר הנאה מחבירו לפני שביעית. שהדירו חבירו קודם שנכנס שביעית אין יורד וכו' דאסור בדריסת הרגל ואין אוכל מן הנוטות וכו' שיכול ליקח מהן ואין צריך לכנוס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתא נמי שביעית אסור בהן. רש"י:

ובשביעית. אבל אם הדירו בשביעית. רש"י:

לא ירד לתוך שדהו. כתב הר"ב אף ע"ג דפירות שביעית אפקרינהו וכו' וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל הפירות ישהה בשדה דאילו בשעה שאוכל ארעא נמי הפקירא היא. גמרא:

משנה ו

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו. כתב הר"ב גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. נראה דלאו בדוקא נקט והוא אסר וכו' וכעין שכתב הר"ן לעיל במבקר אמרי' דמחיותיה לא אדריה שזה דוקא כשהחולה הדיר למבקר דאיכא אומדנא דמחיותיה לא אדריה אבל אם המבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל. דהכא ודאי נראה דלא שנא והה"נ אם חבירו הדירו מנכסיו. וכך כתבו התוס' המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו ע"כ. ונראה לי דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחברו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאול. והשתא קשה קצת על הר"ב דנקט בלישניה מלתא דפשיטא טפי ממאי דתנן במתניתין:

לא ישאילנו וכו'. דוקא הני כמו שאכתוב בשם הר"ן בפרק דלקמן מ"ד:

ולא ימכור לו. פירש הר"ב בפחות משויו גזירה וכו' דאילו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא כמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה י"א ועיין מה שכתבתי עוד שם ומתניתין משמע דכולהו בחד גוונא ובחד טעמא מתניין. ולהכי לא פירש לה בזבינא מציעתא ולא משום גזירה:

אמר לו השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן. אינה פנויה. [דבמלאכת'] היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואחר כך השאילה לו. רש"י:

שאני חורש. כן הוא בגמרא ובספרים גרסינן שאיני. והרמב"ם פ"ח מהלכות נדרים העתיק קונם שדי איני חורש כו' ועיין פרק דלקמן מ"ג. ועיין רפ"ק מ"ש בדבור שאיני וכו':

וכל אדם מותרין. לחרוש לו שדהו באותו פרה. ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו. רש"י:

משנה ז

ואין לו מה יאכל. כתב הר"ב אורחא דמלתא נקט וכ"כ התוספות והרא"ש ועיין מה שאכתוב בזה במ"י פ"ט דב"ק:

הולך אצל החנוני. דלאו שליח שווייה וה"ה אם אומר כל המפרנס אינו מפסיד דלא עבדיה שליח כמ"ש ברפ"ז דכתובות. והכי איתא התם בגמרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר. אבל חנווני כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דא"ל זיל הב ליה את דמי. קמ"ל. ועיין עוד מ"ש שם:

ובא ונוטל מזה. כתב הר"ב ואינו עובר על נדרו. שהחנונים והפועלים הם בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרם פרע לו חובו וזה מותר כדתנן במ"ב הרמב"ם. ולאית דמוקמי קמא שכתב הר"ב שם. הכא דרך מתנה היא ושפיר דמי שהחנווני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה. כ"כ תוספות פ"ט דב"ק ד' ק"ט:

היה ביתו וכו'. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמשמע לן דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. ר"ן:

משנה ח

נותן לאחר לשום מתנה. הכא ליכא תקנה שיאמר אם תזון לא תפסיד כיון דליחיד הוא אומר הוי כשלוחו דלא אמרינן ברפ"ז דכתובות דלא הוי שלוחו אלא באומר כל הזן כו' בלשון רבים. תוספות שם. והטור אבן העזר סימן ע"ב כתב שיאמר לו כל הזן כו' אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון כו'. וכתב ב"י דמשמע לי' דכיון שבלשון רבים הוא אומר אע"פ שאומר כן ליחידאה לא מיחזי כשלוחו )כיון שבל' רבים הוא אומר ע"כ. ונ"ל דוחק לומר כן שהרי התוספות שדקדקו דדוקא בסתם שיאמר כל הזן וכו' אבל למימר ליחיד אם תזון וכו' אסור. הוכיחו כן ממשנתינו דהכא דלא שרינן למימר הכי ועוד מחנוני דלעיל דמפרש בגמרא דל"מ קאמר ל"מ כל הזן וכו' ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה לי' למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי ע"כ. ואי איתא דכל הזן רשאי לומר אפילו ליחידאה אכתי הוה ליה למתני גבי חנוני רבותא הולך אצל חנוני ואומר ליה כל הזן כו' ואמאי קתני שאומר איני יודע מה אעשה שהוא ודאי לישנא קלילא טפי ואין בו צד נדנוד שליחות כמו בלשון כל הזן אינו מפסיד וכן במתניתין דהכא אמאי נותן [לשום] מתנה לימא כל הזן וכו' וכי תימא דנותן מתנה הוה רבותא טפי שהמודר עצמו מקבל ממה שהיה של מדיר א"כ לא הוכיחו התוספות כלום דדילמא אפילו אם תזון וכו' נמי שרי והכא דתנן נותן [לשום] מתנה משום הך רבותא תני הכי. הלכך נראה בעיני דליחידאה ליכא למימר אפילו בלשון רבים כל הזן וכו' דכיון שאין כאן אלא הוא הוי כשלוחו דדוקא כשיש כאן רבים ואומר כל הזן כו' לא הוה כשלוחו אבל ליחיד לא. ולפיכך בין בחנוני בין בבא בדרך דהכא לא תנן דשרי בלישנא דכל הזן וכו'. והטור שכתב שיאמר לו כל הזן וכו' שלא בדוקא כתב כן אלא כלפי שזה מפרנסה הוי כאומר לו אבל לעולם צריך שיהיו כאן רבים כשיאמר כל הזן וכו':

והלה מותר בה. ודוקא בכי האי גוונא שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר לא. כההיא דבית חורון דס"פ דלקמן. וכתב הר"ב ודוקא באין לו מה יאכל כו' כ"כ הרא"ש בפירושו ונראה טעמא משום דהכא מוכחא קצת הערמה. הלכך לא שרי אלא דווקא באין לו מה יאכל ולא פירשו דאורחא דמלתא נקט כדלעיל. וביאור שם הלה עיין במ"ו פרק קמא דכתובות:

ורבי יוסי אוסר. פירש הר"ב כיון שאין שם אחר כו' הוי כמתנה כלומר דגזרינן משום מתנה דבית חורון דסוף פרק דלקמן. גמרא:

משנה נדרים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב