מלאכת שלמה על נדרים ד

<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אין בין המודר הנאה וכו':    עד חצי סימן ו' ביד פ' ששי דהל' נדרים ורפ"ז. ובטור רוב פירקין ביורה דעה סי' רכ"א. ומודר מאכל דתנן במתני' מפרש ריש לקיש בגמ' באומר הנאת מאכלך עלי ופריך בגמרא ואימא מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חטין שלו ויתן ע"ג מכתו והיינו נמי הנאת מאכל ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה ומסיק רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי קונם ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו:

אלא דריסת הרגל:    במקום דלא קפדי אינשי כגון בקעה בימות החמה ובגמרא בעי מאן תנא דמחמיר במודר הנאה לאסור אף דריסת הרגל אמ' רב אדא בר אהבה ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפילו ויתור דהיינו מה שדרך בני אדם לוותר כגון החנוני שאחר שנתן המדה או המנין שרגילין לתת בפונדיון הוא רגיל להוסיף משלו כדי להרגילו לבא אצלו אותו ויתור אסור במודר הנאה וכיון דמחמיר כולי האי אף דריסת הרגל אסור לדידיה במודר. והקשו תוס' ז"ל ולוקמה דהכא לא מיירי בבקעה אלא בחצר דקפדי ואתי ככולי עלמא וי"ל ה"ל מקום שמשכירין והיה אסור במודר מאכל אפילו ויתור שמוותר לו כדרך המוכרין ומתני' דלעיל דמוכר בפחות ולוקח ביותר מסתברא דאתי כר' אליעזר ע"כ. ור"ע ז"ל שכתב לעבור דרך ארצו העתיק מפירוש הרא"ש ז"ל ואני מצאתי מוגה שם לעבור דרך חצרו וכן הוא בפי' רש"י ז"ל לעבור בחצרו ולקצר דרכו ע"כ:

לא ישאילנו נפה וכברה:    פי' הנודר. אבל לא נקט מחבת ופטפוט שלא ישאילנו דהא פשיטא דהנאה המביאה לידי מאכל היא אלא אפילו נפה וכברה שאינו יכול לאכול אחר תקון זה בכלי זה אלא צריך תקון אחר אפ"ה אסור לשאול לו נפה תוס' ז"ל. ופירש ה"ר יהוסף ז"ל אע"פ שהוא מודר מחברו אבל חברו אינו מודר ממנו וכבר שנינו לקמן בפירקין המודר הנייה מחברו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ע"כ:

חלוק וטלית נזמים וטבעות:    כצ"ל. מצאתי בפירושי הרא"ש ז"ל וה"ה ריחים ותנור אלא מילתא דפסיקא נקט ע"כ. ונלע"ד שנפל שם טעות. וכן מצאתי אח"כ ג"כ בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שרשם על מלות אלה בדיו לרמוז שאם אין בהן טעות צריכין עיון:

וכל דבר שאין עושין:    תוס' הפרה דף נ"א:

מקום שמשכירין וכו':    תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"ז:)

מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:    מכלל דרישא דקתני לא ישאילנו נפה וכו' אע"פ שאין משכירין אסור אע"ג דלא הוי הנאה גמורה דכיון דאין משכירין מאי קא מהני ליה אם זה לא ישאילנו שכנו אחר משאילו בחנם שהרי מקום שאין משכירין הוא ואפ"ה אסור דר' אליעזר היא אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא. והקשו תוס' ז"ל וא"ת הא סתם לן תנא חדא זימנא ברישא כר' אליעזר וי"ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר' אליעזר דאי לאו האי הוה מוקמינא לרישא בחצר וככ"ע ולכך מדקדק הכא מסיפא ע"כ:

משנה ב

המודר הנאה מחברו שוקל. וכו':    פ' שני דייני דף ק"ח. וכתבו שם תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל דלדברי רבא שוקל את שקלו היינו דוקא באבוד וגבוי דאי לאו הכי אמאי הא קא משתרשי ליה ובירוש' משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה דאפילו ב"ח דוחק פורע בעדו דהא שוקל את שקלו אע"ג דממשכנים אותו אם לא שקל:

ופורע לו את חובו:    שם פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דהאי פורע חובו היינו דוקא מזונות אשתו והיינו דמוקמינן לה הכא והתם כחנן כלומר באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא מפני שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות כי היכי דלא ליקרו לה רעבתניתא אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא אבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין וכן פי' ר"ח ז"ל אבל ריב"א פליג והביא ראיה מן הירוש' דה"ה בשאר חובין ור"ת דחה ראייתם שהכריח שהירושלמי פליג אגמרא שלנו. ולפי האוקימתא ראשונה שהביא רעז"ל מתני' דברי הכל ולפי האוקימתא האחרת דמניעת תביעה אינה בכלל הנאה דאברוחי ארי בעלמא הוא מתני' חנן היא דאמר בפ' שני דייני הניח מעותיו על קרן הצבי:

ומחזיר לו אבידתו:    בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבירה בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ובלשון ראשון דבגמ' רבותא הויא אפילו בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה ואי משום פרוטה שהיא נהנה מלתת לעני משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהוא טרוד במצות החזרת אבידה לא שכיח שיבא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמיתהני מידי דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ובלשון שני רבותא הוי אפילו בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קא מהדר ליה:

מקום שנוטלין וכו':    ירושלמי דפירקין ודפ' שני דייני מוקי לה כר"מ דאמר מועלין באיסרות. וכן בגמרא פשיט רב נחמן לרבא ממתני' דיש מעילה בקונמות פי' דהיכא דאמר קונם ככר זה ואכלו הוי כהקדש מעלייא וחייב להביא קרבן מעילה דאי לאו דמי קונמות להקדש לא ה"ל למיתני תפול הנאה להקדש אלא יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתא אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש. וחכמים פליגי עליה דר' מאיר בברייתא וס"ל דאין מעילה בקונמות ופסק הר"ן ז"ל הלכתא כר"מ דיש מעילה בקונמות ופי' הוא ז"ל מקום שנוטלין עליה שכר דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מיחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורין עליו לפי ששכר זה כבר מצוי במלאכתו שהיה עושה ע"כ. וכתוב בבית יוסף יו"ד סימן רכ"א ולדעת הר"ן ז"ל לא מיתוקמא אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה ואין המחזיר רוצה לקבל שכר שאילו היה רוצה לקבלו אפי' נכסי שניהם אסורין זה על זה אין צורך ליפול הנאה להקדש דהא יכול הוא לקבל שכרו כפועל בטל לדעתו ז"ל ע"כ:

משנה ג

ומקריב עליו וכו':    ירושי דפסחים פ' האשה ודפ' שני דייני:

חטאות ואשמות:    בס"א ל"ג חטאות ואשמות ה"ר יהוסף ז"ל:

ומלמדו מדרש וכו':    דעת הרא"ש ז"ל דהא דקתני מלמדו היינו אפי' אם בקש ממנו שילמדנו [ודעת הטור בשם הרמב"ן שאסור ללמדו אפי' אם בקש שילמדנו] שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אא"כ ילמדנו מעצמו. ואגדות דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא:    גרסי' ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרמ"ה. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל על פירוש סוגיית הגמ' דמדקתני בניו משמע אף בנות בכלל ע"כ וכן בירוש' ל"ג בנותיו וגם ביד שם פ' ששי לא נזכר אלא בנו גם שם בטור וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחקו מספרו:

וזן את אשתו:    אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא ואי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא שנותן לה מזונות יתרות והבעל נותן לה צרכה תוס' ז"ל. והר"ן ז"ל כתב אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקי' ולא בתורת פרעון של בעל ע"כ:

אע"פ שחייב במזונותיהם:    ואע"ג דמודר הנאה מיתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא הר"ן ז"ל ופי' הרא"ש ז"ל שחייב במזונותיהם חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה לחוד הוא דאיכא ובקטני קטנים ליכא לאוקומה דתקנת אושא היא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני' היא ור"ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בתה עכ"ל ז"ל:

ר' אליעזר אומר זן את הטמאה:    ובגמ' תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנעניים שאינו חושש בפטימאן אלא למראה עבידי לעמוד לפניו לשרתו ולא יזון את הבהמות אפילו טמאות דלפטומה עבידי כדי למכרן לגויים ולפי' הר"ן ז"ל [עי' בתוי"ט] יהושע איש עוזא קאי אדר' אליעזר וה"ק ההיא שריותא דשרי ר' אליעזר בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתירים ליתיה דאפילו בהמה טמאה לפטומא עבידא אבל בעבדיו ושפחותיו הכנעניים מיהא איתיה וכ"ש העבריים:

משנה ד

עומד אבל לא יושב:    מתני' איירי כשנכסי המבקר אסורין על החולה דאי נכסי חולה אסורין על המבקר איכא מ"ד בגמ' דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמחיותיה לא אדריה פי' לא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלוי בו דהיינו בקור חולים כי החולה נהנה מכל אדם המבקרו וישיבה נמי חיותיה הוא אבל שאר חיי נפש כגון אכילה ושתיה אינו יכול לקבל ממנו. בפי' ר"ע ז"ל ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה פי' הר"ן ז"ל משום דמצות בקור די לה בעמידה ע"כ:

מרפאהו וכו':    ירושלמי פ' שני דייני. ותוס' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז:)

רפואת נפש:    בגמ' בעי מאי נפש אילימא בחנם כלומר ברצון ונפש כמו אם יש את נפשכם ורפואת ממון פי' בשכר ומיתוקמא מתני' בשנכסי חולה אסורין על הרופא אי הכי ליתני הכי מרפאהו בחנם אבל לא בשכר ומשני אלא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו ומיתוקמא בשנכסי רופא אסורין על החולה ובהמתו לא ירפא דמיירי שיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאתה דהא תנן ומחזיר לו אבידתו ואין לך השבת אבדה גדולה מזו אלא ודאי בשיש שם רופא אחר ואפ"ה מרפאהו רפואת נפשו דהיינו גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות הר"ן ז"ל. ועוד כתב הר"ן ז"ל אבל לא רפואת ממון לרפאות בהמתו בידים אבל אומר לו סם פלוני יפה וכו' דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עלה שרי דהנאה ממילא אתיא וכתוב בבית יוסף דמשמע דוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר דאי נוטלין אסור לומר בחנם דהא מהני ליה ע"כ:

ורוחץ עמו באמבטי גדולה:    גמ' תנא ולא ירחוץ עמו באמבטי ולא יישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי ר"מ ר' יהודא אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר ופי' הר"ן ז"ל לא ירחץ עמו באמבטי ולא יישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה נראה דאתרוייהו קאי דגזר ר"מ באמבטי גדולה אע"ג דלא אהני ליה אטו קטנה דמהני ליה וגזר נמי במטה בין גדולה בין קטנה ואפילו בימות החמה אטו קטנה בימות הגשמים דמהני ליה ור' יהודה פליג בתרוייהו דגדולה אפילו בימות הגשמים שרי דלא גזרי' אטו קטנה וקטנה נמי נהי דבימות הגשמים אסור בימות החמה שרי דלא גזרינן ימות החמה אטו ימות הגשמים ומהא משמע דר' יהודה דאמר במתני' בימות החמה אבל לא בימות הגשמים פרושי קא מפרש מאי דקתני ברישא וישן עמו במטה וכולה מתני' כר' יהודה אתיא דאי לא תימא הכי הא דקתני סתמא וישן עמו במטה מני לא ר"מ ולא ר' יהודה אלא ודאי כדאמרן ע"כ. ובגמרא בברייתא ומזיע עמו אף בקטנה ופי' הרא"ש ז"ל משום דבזיעה בעלמא ליכא תוספות חום:

אבל לא מן התמחוי וכו' לא יאכל עמו וכו':    לשון רע"ב ז"ל עד יחזור בעל הבית וישלחנו לשמעון. אמר המלקט הוא פי' הרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש ז"ל פי' לאחר שאכלו מה שבקערה מחזירין אותה לבעל הבית וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יותר מחברו אינו נהנה משל חברו דבלאו הכי נותנין להם כל שבעם והר"ן ז"ל פי' שמותרו חוזר לבע"ה מרוב מה שיש בתמחוי הלכך לא מיתהני מידי אפילו אוכל חברו פחות ממנו ע"כ והוא קרוב לפי' רש"י ז"ל. וז"ל הערוך בערך תמחוי תמחוי החוזר פי' שכך היה מנהגם שאחר שסדרו לפני האורחים מביאין תמחוי אחר לצורך בעל הבית ובני ביתו ומחזירין אותו בשביל כבוד לפני כל אחד ואחד אם רוצה לאכול יותר ואח"כ מחזירין אותו לפני בעל הבית ואם רוצין לאכול ביחד המודר והמדיר מאותו תמחוי יכולין לאכול שלא הושם בו בתחלה המאכל לצרכם ע"כ. ופי' אחר פי' רש"י ז"ל לא יאכל עמו מן התמחוי דדרך בני הסעודה לאחר שאכלו כדי שבען מצניעין המותר ונושאין עמם לבתיהן דהתם לא יאכל עמו דשמא אחד מהם אוכל פחות מחברו ולכשיביאו מותרן לבתיהן חולקין בשוה ונמצא זה משתכר במה שאוכל חברו פחות ממנו אבל אם דרך בני הסעודה לאחר שאכלו מחזירין מותרן לבעל הבית ושוב אין מוסיפין בקערות מותר לאכול עמו ע"כ:

מן האבוס:    שלפני הפועלים. משום טעמא דתמחוי:

ולא יעשה עמו:    בְאוּמַן בנקודת פתח גדול תחת המים היא גרסת הערוך כאן שפירש שזה היא לשון אומנות במלאכת חפירה לבעל הבית לפי שכשמדיר חופר ומכה בארץ מרפה את הארץ ונוחה היא לחפור למודר שחופר אצלו ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי אומֶן מענית ומ"מ כל המפרשים אשר בגמרא פירשו שורה של חפירה ומה שפי' רעז"ל שורה של קצירה הוא פי' הרמב"ם ז"ל ולשון הגמרא דחוק לפי פי' זה ומצאתי שכבר תמה על זה הכסף משנה שם פ' ששי:

וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:    גמ' בקרוב כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי ברחוק ר"מ סבר גזרי' רחיק אטו קרוב דקא מרפי ליה ארעא קמיה ונוח לו לחפור אחריו ורבנן סברי לא גזרינן:

משנה ה

לא ירד לתוך שדהו:    של מדיר דמודר אסור אף בדריסת הרגל:

ואינו אוכל מן הנוטות:    ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות כן צ"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שאינו הפקר אלא בשעת אכילה. ופי' רש"י ז"ל המודר הנאה לפני שביעית שהדירו קודם שנכנסה שביעית:

אין יורד לתוך שדהו:    לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל:

ואינו אוכל מן הנוטות:    מאותן פירות הנוטין חוץ לשדה שיכול ליקח מהן ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא דאדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חברו כי אתי נמי שביעית אסור בהן:

ובשביעית:    פי' אבל אם הדירו בשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות הואיל ולא הוה ברשותו השתא כי מדיר ליה ובגמרא מפ' אמאי אינו יורד הא ארעא נמי דהפקר היא:

נדר הימנו מאכל לפני שביעית:    אבל לא נדר הימנו הנאה לכי מטי שביעית יורד ואינו אוכל דהא לא הדירו אלא מן מאכל אבל אינו אוכל כדפרישית לעיל דאדם אוסר דבר שברשותו אפילו לאחר שיצא מרשותו:

ובשביעית:    פי' אם הדירו בשביעית יורד ואוכל דעכשיו יצא מרשותו. ואית דמפרשי המודר הנאה מחברו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו לפני שביעית ולא יאכל מן הנוטות כיון דהדירו ובשביעית כלומר אם הגיעה שביעית לא ירד לתוך שדהו וכו' ולישנא קמא עיקר ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דמפ' בגמרא במסקנא דרב ושמואל מוקמי לרישא דמתני' באומר נכסי אלו דכיון דאמר אלו אע"ג דאמר נכסי הוי כאילו אמר נכסים אלו ואסירי אפילו לאחר שיגיע שביעית ורישא הוא דרבותא אשמעי' ור' יוחנן ור"ל נמי הכי מוקמי למתני' וה"ק לא תיסק אדעתיך דרישא דמתני' דקתני דאפי' הגיעה שביעית אינו יורד ואינו איכל מיתוקמא אפילו בנכסי וטעמא משום דכיון דנחית בהי איסורא תו לא פקע דליתא אלא כל היכא דלא אמר אלא נכסי לא מיתסרי אלא כי איתנהו ברשותיה אבל הגיעה שביעית אוכל מן הנוטות דפקע להו איסורייהו הלכך ודאי מתני' לא מיתוקמא אלא בנכסי אלו ואע"ג דהאי דינא מצינן למיגמריה ממתני' דהאומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס וכו' אמרה ר' יוחנן אמתני' כדי לפרושה ולברורה דלא ניטעי בה משום דסתם מודר הנאה מחברו בנכסי משמע כדתנן לקמן המודר הנאה מחברו וכו' נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואי באומר נכסים אלו אין הלה מותר בה עכ"ל ז"ל:

משנה ו

לא ישאילנו ולא ישאל ממנו:    ירוש' ר"פ השותפין:

לא ישאלנו ולא ילונו:    שאלה שייכא במידי דהדר בעיניה כבהמה וכלים הלואה שייכא במידי דלא הדר בעיניה כהלואת מעות. ובגמרא בשלמא לא ילונו מדיר למודר דקא מהני ליה הנאה מפורסמת אבל לא ילוה ממנו המדיר מן המודר מאי הנאה קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף ליה למדיר ובשלמא לא ילוה ממנו נמי מצינן נמי למימר דקא מתהני בכה"ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה האיך יפות ולא יקח ממנו נמי משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמיא על אפיה אלא לא ישאיל ממנו מה הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההוא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי היא ומשני א"ר יוסי ב"ר חנניא כגון שנדרו זה מזה דשניהם אסורין וכתב הר"ן ז"ל וכי תימא א"כ מאי קמ"ל נראה דסתם לן כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואע"ג דכבר סתם לן כותיה בריש פירקין קמ"ל דכל הני נמי לא גריעי מויתור ואסירי לר' אליעזר ע"כ. ואביי אמר גזרה לשאול משום להשאיל וכן כולהו גזרה דמש"ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דתנן בפ"ד נדרים קונם שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב"ן ז"ל דהתם כיון דמכולהו ישראל נדר לא גזרינן עלה ואי מצרכינן ליה ליהנות לאומות טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חברו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא"ת והא אפילו במודר הנאה מחברו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי ה"ל למיתני שניהם אסורין ומשום גזרה וי"ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה"מ בהני בלחוד דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין ע"כ וכן כתבו תוס' ז"ל:

אינה פנויה:    דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר לו הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדה שאני חורש בה לעולם פי' שלא אחרוש שדי בפרתך ואח"כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותר לחרוש לו דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר לחוד. ועיין בהר"ן ז"ל פ' שבועות בתרא דף ש"י ע"ב. וביד פ"ח דהלכות נדרים סי' י"ב. ובטור יורה דעה סי' רי"ח הביאה לענין דאזלינן אחר כוונת הנודר לקמן פ"ז סי' ג'. ונראה מדבריו ז"ל שהיה גורס ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש בה ע"כ וכך נראה שהיא גרסת הרא"ש ז"ל:

משנה ז

המודר הנאה מחברו ואין וכו':    ר"פ המדיר ותוס' פ' שני דייני דף ק"ח והרא"ש שם דף קמ"ט ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ט) ופירשו שם שהטעם שהחנוני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה ע"כ:

הולך אצל חנוני הרגיל אצלו:    רבותא קמ"ל דאע"ג דרגיל אצלו ומקיפי לא אמרינן שליחותיה קעביד וכ"ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד שרי. ובא חנוני ונוטל מעותיו מן המדיר לאו מדינא קאמר אלא אם ירצה דכי מחייב לשלומי אלמא שליחותיה קעביד ומהני ליה ואסור:

היה ביתו לבנות וכו':    לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ"ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו הר"ן ז"ל וה"ג לה שם ר"פ המדיר הרגיל אצלו וכן מפ' ג"כ שם וכן ג"כ בסיפא כתוב שם הולך אצל פועלין הרגילין אצלו וכו':

ביתו לבנות נדרו לנדור:    לא זו אף זו קתני הרא"ש ז"ל ומצינן לפרושי דהיינו מה שפירש הר"ן ז"ל. וביד פ"ז דהלכות נדרים סי' י"ב י"ג י"ד כולה מתני' עד סוף פירקין וכתב שם מהרי"ק ז"ל ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גרסתו במשנה ואע"ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא עכ"ל ז"ל:

משנה ח

היו מהלכין בדרך וכו':    שם ר"פ המדיר:

נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה:    דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה. והוא נוטל ואוכל דלאו מדידיה מיתהני אלא מהפקרא הר"ן ז"ל וכתב עוד הר"ן ז"ל לעיל בפירקי' דף מ"ב דאי מתני' מיירי באומר נכסים אלו אין הלה מותר בה. וכתבתי לעיל סוף סי' ה'. וכתבו תוס' ז"ל ולא התירו אלא כשאין לו מה יאכל למדנו שכל הערמות אסורות בין ברבים בין ביחיד בנדרים שלא התירו אלא בשעת הדחק שאין לו מה יאכל לשון הרב ר' אליעזר ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל בר"פ מציאת האשה בשם רבינו שמואל ז"ל דמההיא סוגיא משמע שאינו מותר לומר לאדם מיוחד אם תזון לא תפסיד דהא משמע דכי אמר כל הזן אינו מפסיד הוי רבותא טפי מבאומר איני יודע מה אעשה ובדין הוא דהכא הכי ה"ל למתני' אלא דמהדרינן דהכא איכא רבותא אחרינא שאומר לאיש מיוחד ואם איתא דשרי ה"ל למיתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה קמ"ל תרתי ע"כ:

ור' יוסי אוסר:    להניח על הסלע או על הגדר ומפרש רבא בגמרא טעמא דר' יוסי גזרה משום מתנת בית חורין דבסוף פירקין דלקמן אבל מדינא ודאי אפילו לר' יוסי שרי דמכי אפקריה נפק ליה מרשותיה אלא דכיון דאנן סהדי דלא אפקריה אלא כדי שיזכה מודר אי שרינן ליה אתי למשרי אפילו היכא דאמר בפירוש וכמעשה דבית חורין דתנן בפירקין דלקמן ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה ומש"ה פירש ר' יוסי דבריו בברייתא בגמרא בנדרו קודם להפקרו אסר משום דאיכא למיגזר אבל אם הפקרו קודם לנדרו שרי ובגמרא בסוף פירקין פי' הר"ן ז"ל בשם ה"ר אליעזר ממיץ ז"ל דר' יוסי אוסר במתני' תוך שלשה ימים מן התורה דבתוך שלשה ימים אכתי לא הוי הפקר מן התורה מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו שלא נמסר הדבר אלא לחכמים דעיקר הפקר ילפי' משביעית ובשביעית לית בה רמאות והיכא דאיכא למיחש לרמאות כגון בתוך ג' לא הוי הפקר ואחר ג' ימים שהפקירו אסור משום גזרת בית חורין: