תפארת ישראל על נדרים ד

משנה נדרים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על נדרים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אלא דריסת הרגל:    לעבור בגבולו, אף שאינו מקצר דרכו ע"י זה, דאפילו דבר שאין אדם מקפיד עליו, אסור במודר הנאה:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש:    דשניהן אסורים במודר הנאה ומותרים במודר מאכל:

המודר מאכל מחבירו:    שאמר דבר המהנה אותך לאכל מאכלך יאסר עלי:

לא ישאילנו נפה:    נ"ל שאינה אותה שמניפין בה קמח, רק אותו שמפריחין בו המוץ מהגורן כב"מ [דפ"ו א'] הניפי לי במניפא, דהיינו [פעכער] בל"א, שעשוי לנשב הרוח, וכ"כ כברה דמתני', היינו אותה שכוברין הדגן, לנקות האבק מהתבואה אחר שנתנקה מהמוץ, ולפ"ז נקט תנא הכלים כסדר הכא [וכמו כן פ"ה דשביעית מ"ט, ופ"א דביצה מ"ח. ועי' ברתוי"ט בשביעית שם וברמב"ם שם, ועי' מ"ש תוס' גיטין דס"א א' בשם הירושלמי, דמדברי רבותינו הנ"ל לא משמע כדברינו]:

וכברה ורחים ותנור:    שמעמידין עליו קדרות לבשל, דאף דלפ"ז כל אלו גורם דגורם לאכילה הן, אסור להשאילן, וכ"ש שפוד וקדירה שהאוכל עומד בתוכו ממש:

ונזמים:    מיהו בשאלן להתנאה בהן בסעודה, שיתנו לו חלק יפה עי"ז, אסור:

מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:    דמדמוחל לו השכירות, הרי נהנה לקנות בהמעות אוכל נפש:

משנה ב

שוקל את שקלו:    מחצית השקל שחייב כל א' מישראל. ונ"ל דלא מבעייא בנדר ראובן שלא להנות משמעון, מותר שמעון לשקול בעד ראובן, דאיהו לא נדר, אלא אפילו נדר ראובן שלא להנות לשמעון, מותר ראובן לשקול עבורו, דמצוה לאו להנות נתנו, ואע"ג דמתהנה לבסוף שאין ממשכנין אותו, גרמא בעלמא הוא ושרי [וה"ה בפריעת בע"ח לקמן, נ"ל דשרי בכה"ג, וער"ן בסוגיין דט"ו א', ד"ה הלכה]. ולא דמי למשאיל כלי במקום שמשכירין כיוצא בו דאסור כסוף מ"א וכ"כ במחזיר אבידתו במקום שמשכירין עי"ז דאסור כלקמן במשנה. דהתם הנהנה הוא עצמו האסור, דמי טפי כאלו פוטרו להאסור מהחוב שחייב להנאסר, דבאמת אסור, משא"כ הכא שנותן השקל להקדש, הו"ל כפוטרו מחוב של אחר שפיר הו"ל גרמא, ודו"ק. וי"א דדוקא בשכבר נתן הנאסר השקל ונאבד, באופן שאין ממשכנין אותו ולא נהנה מידי, אז שרי. ואע"ג דאפ"ה עכ"פ צריך ליתן והרי נהנה, והרי בכל כה"ג לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו [כתוס' ר"ה דכ"ח א'], י"ל דהיינו רק ביש הנאת הגוף ממש, ולא כי הכא שאינו רק מניעת הצער לשלם:

ופורע את חובו:    אפילו היה לו משכן על החוב, וזה פרע ונטל המשכן, מותר להחזירו ללוה הנאסר, דלא הניהו מידי, דאפשר שהיה הנאסר מפייס להמלוה שימחל לו החוב. וי"א דדוקא מלוה ע"פ שרי לפרוע, ולא בשטר או במשכן, רק כשאין יכול לכוף ללוה לפרוע [ש"ך שם ס"ק ו']:

ומחזיר לו את אבדתו:    אפילו בנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, דמתהני המחזיר פרוטה דרב יוסף, דאין צריך ליתן לעני בשעה שמחזיר, אפ"ה שרי, דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה, ולא מקרי הנאה [ר"ן]:

מקום שנוטלין עליה שכר:    ושניהן מודרין זמ"ז, דאם יטול שכר הרי נהנה, ואם לאו הרי מהנהו. וא"ת איך יהיה תקנה לתת שכר למשיב אבידה לעבור עד"ת והרי מחוייב להשיב בחנם [כ(שו"ע חו"מ, רסה)]. יש לומר דכמו בפרוזבול כשראו חכמים שע"י קיום המצוה באים בנ"א לחטא בענין ממון היו רשאין לתקן פרוזבול [גיטין ל"א א'] והיינו משום דבכל דבר שבממון הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'] ה"נ כשראו ב"ד שרוב בנ"א היו מתעצלים מלהטריח מאד בהשבת אבדה מה גם בעניים דאע"ג דבשעת ההשבה לא היה מזומן לפניהם דבר אחר להשתכר אפ"ה חששו אולי ביני ביני כשיתעסקו בהשבה יזדמן להם עסק להרוויח ולא יהיה כאן, ולהכי לא עסקו בהשבה ועברו על לאו דלא תוכל להתעלם, וודאי יש כח ביד חכמים לתקן שיתנו להמשיב שכר טרחתו בההשבה, ולא שיהיה כשכר רק שהפקירו ממונו של בעל אבדה לגבי משיב וכן נוטין דברי רמב"ם [רפ"ק מנדרים]. אולם להר"ן הכא מלת מקום הכא לאו אעיר קאי ורק אמקרה, ור"ל אם בשעת השבה קרה דבר שמותר עי"ז ליקח שכר עבור ההשבה, כגון שהזדמן להרוויח בדבר אחר, שאז מותר ליקח שכר ההשבה [כח"מ רס"ה]:

תפול הנאה להקדש:    ולא לים המלח, מדאסר הנאתן כהקדש. מיהו אם המחזיר לבד מודר אסור לקבל שכר, ואם בעל אבידה לבד מודר, אסור להחזיר בחנם [שם]:

משנה ג

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו:    שאומר כל הרוצה לתרום יתרום:

ומקריב עליו:    הכהן שנדר הישראל הנאה ממנו מקריב קרבנות שחייב הנודר:

קיני יולדות:    קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה שחייב, אע"ג דכל אלו ע"י שיקריבו קרבנן מתיר אותו או אשתו בקדשים, אפ"ה שרי דאין זה אפילו גרמא להנאה, דאינו רק מסלק דבר המעכב:

חטאות ואשמות:    נ"ל דקמ"ל קינין, אף דאיכא הנאת הגוף דמתירן באכילת קדשים, ולא מבעייא הני שא"צ בהקרבתן דעת בעלים, אלא אפילו חטאות ואשמות שצריך שיתרצו הבעלים שיקריבום [כרמב"ם (רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה)] אפ"ה כיון שלא שלחו להדיא, והנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו, לאו שליחותיה דנודר קעביד, ואינו רק מבריח ארי מנכסי חבירו, ונקט הנך שעכ"פ חייב בהן, ומכ"ש עולה ושלמים שמקריבן בעדו, שהרי אין חייב בהן כלל [עי' (רמב"ם פ"ו מהל' נדרים ה"ה)]:

ומלמדו מדרש:    המפרש הפסוקים:

הלכות:    הלממ"ס:

ואגדות:    דברי חז"ל שהסמיכום על הפסוקים. וטעם כולהו מדאסור ליקח שכר ללמדן, לא מהניהו מלמד לתלמיד. מיהו האידנא דמותר ליקח שכר ללמדן, דמדאין להם במה להתפרנס, שכר בטילה הוא דשקיל [כ(שו"ע יו"ד רמו, ה)], א"כ במודר, הכל אסור [(שו"ע יו"ד רכא, ב)]:

אבל לא ילמדנו מקרא:    שמלמדו לקרות הפסוקים בניגון ופסקי טעמים, שמותר ליקח שכר בעד זה, מדאינן דאורייתא, נמצא מהניהו:

אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא:    אע"ג דמהנהו לאב, שהיה חייב בעצמו ללמד בנו, מצות לאו להנות נתנו, ולא מחשבו הנאה כשאין עמו הנאה אחרת. ואע"ג דה"נ יש הנאה אחרת, שמונע האב מהטרחה, גרמא בעלמא הוא [כך נראה לי]. מיהו בכל דוכתא דשרי, דוקא בלא א"ל למדני או למד בני, דאל"כ מהניהו בשעושה שליחותיה. וי"א דבמצוה אפילו עשאו שליח שרי, ורק בדבר שצריך שליחות כשעשאו ע"י אחר, כתרומה וכדומה, אסור [שם]:

אף על פי שהוא חייב במזונותיהם:    אפילו לי"א לעיל סי' ט' דדוקא באינו יכול לכופו שישלם אז מותר המודר לפרוע חובו, והכא הרי מחוייב לזונן. נ"ל דהתם שאני, דאם לא שילם המדיר היה המודר חייב לשלם, משא"כ הכא אם לא היה המדיר מפרנסן והתענו, לא היה הבעל חייב לשלם להם למפרע. מיהו אפ"ה אף למ"ד התם דשרי אף ביכול לכוף לפרוע, קמ"ל הכא מתניתין, דאף דהכא מתהני גופיה כשזן אשתו ובניו שלא יתענו, אפ"ה שרי לזונן:

בין טמאה בין טהורה:    מדמתפטמת עי"ז:

וגופה שלו:    רצונו לומר אף כשנפשה לשמים, דהיינו כשתשחט יהיה עכ"פ גופה שלו לאכלה, ואם כן נהנה כשתתפטם:

וטמאה נפשה וגופה לשמים:    דכשתמות אין לו הנאה מגופה, דרק למלאכה קבעי לה, ופטומה מכבידה למלאכה, אבל לזונה כדי חיותה לכ"ע אסור [כ"כ הר"ן וש"ך שם סק"ט]:

או מאכילה לכלבים:    ולר"א הרי אינה עומדת לכך, ולחכמים עכ"פ מדאפשר בכך, האפשר הוא הנאה:

משנה ד

ונכנס:    חבירו:

לבקרו:    להנאסר והרי נכסי החולה אין אסורים על המבקר רק איפכא נכסי המבקר אסורים על החולה:

עומד:    זמן מועט:

אבל לא יושב:    ר"ל זמן מרובה, ומיירי במקום ששוכרין מי שישב אצל החולה, ולהכי בעושה בחנם אסור שמהנהו:

ומרפאהו רפואת נפש:    ר"ל רפואת הגוף, ואפילו אפשר באחר. ואם המנהג ליתן שכר עבור רפואה כזו, אסור בחנם:

אבל לא רפואת ממון:    ר"ל רפואת בהמתו, כשיש רופא אחר, ואפילו דרך לרפאות כך בחנם, דעכ"פ מהנהו. מיהו מותר להודיע סם שירפאנה, וכ"כ באין רופא אחר, ירפאנה ממש דהו"ל כמשיב אבידה [כמשנה ב']:

ורוחץ עמו באמבטיא:    [באדעוואננע]:

אבל לא בקטנה:    דמהניהו שמגביה עליו המים:

וישן עמו במטה:    שאינו של נאסר:

רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים:    רבי יהודה לא פליג, רק מפרש דברי ת"ק:

מפני שהוא מהנהו:    [*) כ"כ במהדו"ק לפרש דר"י פליג אבל במהדו"ב חזר מזה ואחז בדעת התוי"ט וכתב דבריו שבאות ל"ו דר"י מפרש ושכח למחוק פירושו באות ל"ו.] נ"ל דטעמא דת"ק, דלא דמי לאמבטי, דהתם בשעה שעושה המעשה בא הנאה למודר, משא"כ במטה הנאת החמום למודר ממילא אתא. וקי"ל כר"י [שם]:

ומיסב עמו על המטה:    אפילו מטה קטנה בימות הגשמים, לא חיישינן שיישן:

ואוכל עמו על השלחן:    ולא חיישינן שיאכילו זל"ז:

אבל לא מן התמחוי:    [שיססעל] א', שכשיאכל א' מעט, יוכל האחר לאכול יותר עי"ז:

אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר:    שחוזרין וממלאין אותה כשתתרוקן, וא"כ לא מתהנה כשיפסק האחד מלאכול קודם שיפסק חבירו, או ר"ל שיש בהקערה כ"כ מאכל הרבה, דבין כך או כך יחזירו המותר לבעה"ב:

שלפני הפועלים:    הוא קערה ארוכה כאבוס. ונ"ל דקמ"ל דאפילו בארוכה חיישינן שיאכל משל חבירו:

ולא יעשה עמו באומן:    שיקצרו שניהן בשורה א' בתלמי השדה, שמהנהו שמפנה לו מקום להתנועע:

עושה הוא ברחוק ממנו:    ור"מ גזר רחוק אטו קרוב:

משנה ה

לא יורד לתוך שדהו:    בשביעית מדאסור לעבור בארצו [כפ"ה מ"ב]:

ואינו אוכל מן הנוטות:    הנוטות חוץ לשדה ואפילו נשרו שם, דאע"ג דהן הפקר בשביעית, עכ"פ מדנדר קודם שביעית, יוכל לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ונ"ל דרק מדרבנן אסור, מדשרי כה"ג באין לו מה יאכל [כמ"ח]:

ובשביעית:    ר"ל ואם נדר בשביעית:

אינו יורד לתוך שדהו:    דהקרקע לא אפקר רחמנא, רק לילך לאכול הפירות ושמא ישהה יותר:

אבל אוכל הוא מן הנוטות:    כיון דבשביעית נדר, הרי לא היו הפירות של מודר מעולם:

משנה ו

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו:    גזירה שמא ישאל ממנו:

לא ילונו:    שמא ילוה ממנו. שאלה שייך בכלים, דהדרא בעינא, והלואה במעות:

ולא ימכור לו ולא יקח ממנו:    אם המקח כשוויו, יש הנאה לשניהן, ואם הוא בזול, גזרינן מכירה אטו לקיחה, ואם הוא ביוקר גזרינן לקיחה אטו מכירה [ט"ז רכ"א סקכ"ח], אבל לעיל [בפ"ג סי' נ"ה] דנאסר על רבים, לא גזרו, משום כדי חייו, כך נ"ל:

אמר לו:    אדם לחבירו:

אמר לו אינה פנויה:    דבמלאכתי היא:

אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם:    שכעס השואל על סרובו, ונדר לבלי לחרוש עוד בה, וחזר המשאיל והשאילה לו, ולרבותא נקט הכי, דאף דבכה"ג וודאי מסתבר שמדכועס אינו רוצה בפרתו כלל גם ע"י אחרים, אף שדרכו לחרוש בעצמו:

הוא וכל אדם אסורין:    מדהתכוון לכל החורשים בשבילו:

משנה ז

ואין לו מה יאכל:    ה"ה ביש לו, רק הכי אורחא:

ובא ונוטל מזה:    אם ירצה המדיר, דהרי לא צוה ליתן והוה ליה כאילו החנווני נתן להמודר פירות במתנה, ושוב קבל מהמדיר המעות במתנה. מדאסור לצוות, וכן אסור לומר כל השומע יזון, בלשון צווי, או אם תזון לא תפסיד, בדרך פתוי, דאז נראה כשלוחו, אבל מותר לומר כל הזן אינו מפסיד, ואפילו אין שם אדם אחר, כדשרינן כה"ג בשבת לומר כל המכבה אינו מפסיד [שבת קכ"א א'], מיהו בכה"ג חייב לשלם לו [ש"ך שכ"א סק"נ]:

משנה ח

ואין לו מה יאכל:    הכא מיירי דווקא באין לו, מדנותן לו הדבר בעצמו שקבל מהמדיר, וה"ה דרשאי לומר כל הזן אינו מפסיד וכלעיל סי' נ"ח רק הרי ע"כ מיירי שאין לו לחבירו רק מה שצריך לעצמו בדרך וקמ"ל תנא דאפ"ה משכחת היתרא [וזה דלא כרתוי"ט]:

והלה נוטל ואוכל:    אף דמד"ס צריך הפקר בפני ג' [כת"מ רע"ג]. היינו רק שלא יהיה יכול לחזור בו, או דמטלטלי גם מד"ס מהני הפקר ביחיד, או דאשעת הדחק העמידו על ד"ת [ש"ך סקנ"ג]:

ורבי יוסי אוסר:    מדאין שם אחר הוה כמתנה, וקיי"ל כת"ק [שם]: