משנה נדרים א ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

  • האומר:
"לא חולין לא אוכליז,יח לך",
"לא כשר" ו"לא דכי",
"טהור" ו"טמא"יט,
"נותר" ו"פיגול"כ
אסורכא.
"כאימרא"כג,
"כדירים",
"כעצים",
"כאישים",
"כמזבח",
"כהיכל",
"כירושלים",
נדר באחד מכל משמשי המזבח,
אף על פי שלא הזכיר קרבן –
הרי זה נדר בקרבןכה.
  • רבי יהודה אומר:
האומר "ירושלים" – לא אמר כלום.

משנה מנוקדת

  • הָאוֹמֵר:
"לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ",
"לֹא כָשֵׁר" וְ"לָא דְכֵי",
"טָהוֹר" וְ"טָמֵא",
"נוֹתָר וּ"פִגּוּל",
אָסוּר.
"כָּאִמְרָא",
"כַּדִּירַיִם",
"כָּעֵצִים",
"כָּאִשִּׁים",
"כַּמִּזְבֵּחַ",
"כַּהֵיכָל",
"כִּירוּשָׁלַיִם",
נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן –
הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן.
  • רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הָאוֹמֵר "יְרוּשָׁלַיִם" – לֹא אָמַר כְּלוּם.

נוסח הרמב"ם

לא חולין לא אוכל לך לא כשר לא דכי טהור טמא נותר ופגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אף על פי שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום.

פירוש הרמב"ם

  • האומר לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא כו'.
[עניין] לא חולין לא אוכל לך – שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין, והוא כאילו אמר: כל שאוכל לך – הרי הוא כקרבן.
וכמו כן כשאמר: לא כשר לא אוכל לך, לא דכי לא אוכל לך, לא טהור לא אוכל לך – שיעור זה, ופירושו: כל שאוכל לך טמא עלי.
ופירוש מה שאמר: טמא נותר ופיגול – שיאמר לו כך: "טמא שאוכל לך", "נותר שאוכל לך", "פיגול שאוכל לך", "כאימריא שאוכל לך", "כדִירַיִם שאוכל לך", "כעצים שאוכל לך". ונאסר עליו באלה כולן לאכול עמו, לפי שהוא עשה כל מה שיאכל לו כמו הדברים שהם איסורי הנאה.
  • ואימריא – הם שני תמידין. ודירים – מקומות שבעזרה. ועצים – עצי מזבח.
ואישים – רוצה לומר, כמו הדברים שנקרבין לאישים, והם אימורי קדשים, שאינן מותרין באכילה.
ומשמשי המזבח – הם יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו. ואם אמר: "כיעים שאוכל לך", "כמזרקות שאוכל לך" – עשאו כקרבן, וכאילו אמר: "כל שאוכל לך – כקרבן". וכמו כן כשאמר: "כירושלים שאוכל לך".
ואין הלכה כרבי יהודה.
  • וזה הצד מהנדרים, הוא הנרמז בפסוק באומרו: "לאסור אסר על נפשו" (במדבר ל, ג), רוצה לומר, שיאסור על עצמו הדבר המותר, ויעשנו כמו הדברים שהם אסורים לגמרי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לחולין שאוכל לך – הלמ"ד נקודה פתח, ומשמע "לא חולין יהיה מה שאוכל לך", אלא קודש.

לא כשר – יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים, דשייך בהו כשרות ופסלות.

לא דכי – לא מותר, כמו: "אייל קמצא דכן", בע"ז. ואף על גב דלשון "מותר" ו"אסור" שייך נמי גבי נבלה וטרפה, ואנן קיימא לן שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב. – הואיל ויש במשמעות "מותר" גם בקדשים, הא תנן (משנה נדרים ב ד): "סתם נדרים להחמיר", דכיוון דדעתו להתפיסו בנדר, אמרינן על דבר הנידר נתכוון.

טהור – אם אמר "לא טהור מה שאוכל לך".

טמא, נותר, פיגול – אם אמר "טמא מה שאוכל לך", וכן כולם. אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם.

כאימרא – כשה של קרבן.

כדירים – כלשכת העצים או כלשכת הטלאים.

כעצים – כגזרי עצים של מערכה.

כאישים – כקרבנות שעל האש.

כמזבח – כקרבנות שעל גבי המזבח.

כהיכל – כקרבנות שבהיכל.

כירושלים – כקרבנות שבירושלים. פירוש אחר: כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו.

באחד מכל משמשי המזבח – כגון מזלגות, מזרקות ומחתות. אם אמר: "כמזלגות שאוכל לך", או "כמזרקות שאוכל לך", וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן.

רבי יהודה אומר האומר ירושלים – בלא כ"ף, לא אמר כלום. ותנא קמא פליג עליה. ואין הלכה כרבי יהודה.

פירוש תוספות יום טוב

האומר לא חולין לא אוכל לך. וכך היא גירסת הרמב"ם בפירושו ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. ע"כ. אבל גירסת הר"ב לחולין שאוכל לך. וכן היא גירסת הרמב"ם בחבורו וגירסת הפוסקים. וכתב הרא"ש שכן משמע לשון הגמרא דקאמר עלה סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן [משמע דסיומיה הוא שאוכל לך] וגם מתניתין מוכחת דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימא ע"כ:

לא חולין לא אוכל לך כו' אסור. טעמא משום דמכלל לאו אתה שומע הן שכן משמעו לא חולין אלא קרבן וגירסת הר"ב נמי לחולין כמו לא חולין אלא קדש ולפי מה שאכתוב לקמן דכולה מתניתין רבי יהודה היא והר"ב כתב דאין הלכה כמותו ניחא דא"כ ככולה מתניתין לית הלכתא והיינו כמו שפסק במ"ד פ"ג דקדושין דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן אבל לפי שלא פירש כן הר"ב דכולה מתניתין ר' יהודה היא נוכל לומר דברישא קי"ל דהלכה היא ולא אתיא כר"י ולא קשיא שאפשר שדעתו דטעמא דמתניתין לא הוה משום דמכלל לאו אתה שומע הן אלא כמ"ש כ"מ ריש הלכות נדרים וכן בב"י סימן ר"ד להרמב"ם דסובר דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור ע"כ. ולגירסא שנייה לא חולין לא אוכל לך אע"ג דהרא"ש כתב דכשמסיים לא אוכל לך הוי מוכח דמכלל לאו כו' כיון שבא לאסור ובהא כ"ע מודו דאמרינן ביה מכלל לאו כו' וא"כ ל"ק אפסק דלעיל הא ליתא. דאי הגירסא כן במשנה. אף הרא"ש לא יוכל לכתוב כן. דהא הגמרא מוקי למתניתין כמ"ד מכלל לאו כו' ולהרא"ש הך אוקימתא קיימא הלכך אין לנו במשנתינו בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אלא באחת משני הדרכים שכתבנו אי דאתיא כמ"ד מכלל לאו כו' ואין הלכה כמשנתינו. ואי דהכא לאו מטעמא דמכלל לאו כו' הוא כלל:

לא כשר ולא דכי. ארישא קאי דמסיים שלא אוכל וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולגירסת הר"ב מסיים שאוכל לך וכ"כ הרמב"ם בחבורו. ואיכא למתמה לגירסא זו דאמאי גרס לחולין בפתח והדר תני לא כשר. והוה ליה למתני באינך נמי דכוותיה בלמ"ד לחוד. וכן דברי הר"ן דגרסינן להו בלמ"ד וכ"ש לדעת הרא"ש דמחלק בין למ"ד בפתח ולמ"ד בחולם וסובר דכשהוא בחולם כ"ע מודו ואין כאן ענין למכלל לאו כו' אלא דממילא משמע דמה שאינו מותר שהוא אסור וכ"כ התוספות א"כ הוה זו ואין צריך לומר זו. ואפשר לתרץ דהכי קתני האומר לחולין בפתח נעשה כאומר לא כשר בחולם דבהא כולי עלמא מודו להרא"ש וא"נ להרמב"ם דאין חלוק בין למ"ד פתוחה ללמ"ד חולם מ"מ משתמע יותר כשהיא בחולם שר"ל לא ולפיכך ה"ק לחולין בפתח נעשה כלא כשר בחולם:

ולא דכי. כתב הר"ב לא מותר כמו איל קמצא דכן בעבודה זרה פ"ב דף ל"ז. והיא מ"ד פרק בתרא דעדיות. ומ"ש ואנן קי"ל דאין מתפיסין כו' בריש פרק דלקמן מפורש. וכן מ"ש התנן סתם נדרים להחמיר. שם מ"ד:

טהור. פירש הר"ב אם אמר לא טהור כו'. וכתב הר"ן ומשום דתנא למ"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור. דמלתא פשיטא הוא דדכי וטהור שוה להדדי דחד ענינא הוא עכ"ל. ומ"מ קשיא ל"ל למתני תרווייהו. והרא"ש מפרש טהור וטמא אם אומר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה:

וטמא נותר ופגול. כתב הר"ן ובהני לא שייך למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי. שכיון ששמו מורה אסור. בלא כ"ף נמי מתסר לכ"ע. ועיין מ"ש על כאימרא כו':

טמא. להר"ן ניחא דקמ"ל אפילו בלא כ"ף ולא קשיא דכ"ש הוא מלא טהור והתוספות כתבו דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא ה"א אדרבה משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל. דכקרבן טמא קאמר ועיין מ"ש בריש מתניתין דלקמן:

נותר ופגול. אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול. גמרא:

אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באסורה. הרא"ש:

כאימרא. פירש הר"ב כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר. ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר הר"ן:

באימרא. וכו' בכ"ף דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. הר"ן. וכתב עוד הר"ן א"נ טעמא דבלא כ"ף משמע דנשבע בחיי אימרא וכן אשארא ע"כ. וקשיא עצים מאי חיי שייך בהו. מיהו הר"ב מפרש במשנה דלקמן ג"כ טעמא דחיי וקתני גבייהו מנחה וע"ש:

כדירים. פירש הר"ב כלשכת העצים או כלשכת הטלאים וכתבו התוספות לפי ששני עניני דירים הם. נקט לשון רבים כדירים. ועיין לקמן מ"ש בדבור כמזבח:

כעצים. לשון הר"ב כגזרי עצים. ולשון הרא"ש שני גזרי עצים ע"כ והיינו כדתנן בספ"ו דשקלים האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרי עצים להכי תני עצים לשון רבים:

באישים. פירש הר"ב כקרבנות כו'. ופירשו התוספות שנקראים אשה ריח ניחוח והרא"ש מפרש כאישים כקרבנות) ירושלים כאש המזבח ע"כ. ואפשר דלשון אישים שהוא לשון רבים דייק לפרש דתנא כולל לתרוייהו ותוספות בשם ירושלמי פירש שלהבת של אש על המזבח. ועיין במשנה ה' פרק בתרא דביצה:

כמזבח. פירש הר"ב כקרבנות וכן כהיכל. וכן כירושלים כך כתב הרא"ש בשם ירושלמי וכתב דהכי מסתברא דהא לא קאמר כחומות ירושלים ע"כ. ולפי דכירושלים ר"ל כקרבנות הה"נ למזבח ולהיכל ששנויים גבי ירושלים אע"ג דאינהו ודאי דבר הנדור הן כמו כדירים דלעיל דלא פירשו כטלאים שבדירים או כעצים שבהם. והר"ן מפרש כדירים כקרבנות שבדירים:

הרי זה נדר בקרבן. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא"ש. וכמ"ש בריש מתניתין דלעיל:

רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. כתב הר"ב ות"ק פליג עליה כלומר ומתניתין דתנן כירושלים וכן כולהו בכ"ף. רבי יהודה היא ולא ת"ק. והכי אמרינן בגמרא דכולה מתניתין ר"י היא דרישא דמתניתין לחולין כו' נמי רבי יהודה היא דהא שמעינן לר"מ בפרק ג' דקדושין משנה ד' דסבירא ליה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. הרא"ש]. והכי קאמר שר' יהודה אומר וכו' וכבר כתבתי בריש מתניתין דהב"י מפרש לרישא דאתיא ככ"ע והך אוקימתא לקושטא דמלתא ליתא ומ"מ נראה ודאי דמציעתא ר' יהודה היא אפילו לקושטא דמלתא דהא שמעינן דמציעתא תני דוקא בכ"ף והיא סברת ר"י. ובדברי הר"ב אין הכרע כבר כתבתי בזה בריש משנתינו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) לא חולין לא כו'. ה"ג הר"מ. ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוה באלו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. אבל גירסת הר"ב לחולין שאוכל. ובתב הרא"ש שכן משמע בגמרא כו', וגם מתניתין מוכתת דכל הני דמתניתין אשאני אובל דרישא קיימא. ע"כ:

(יח) (על המשנה) לא חולין. טעמא משום דמבלל לאו אתה שומע הן כו'. וא"כ לית הלכתא בוותיה. ואפשר דמתניתין לאו משום דמכלל כו' אלא דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר משמע שהוא אסור. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) וטמא כו'. ובהני לא שייך למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי, שכיון ששמו מורה אסור, בלא כ"ף נמי מתסר לכו"ע. הר"נ:

(כ) (על המשנה) נותר כו'. אע"ג דהוו דבר האסור. דמתפים בעיקר קדושה שקרבן שנעשה נותר פגול. גמרא:

(כא) (על המשנה) אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באיסורא. הרא"ש:

(כב) (על הברטנורא) דסתם נדרים להחמיר ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר. הר"נ:

(כג) (על המשנה) כאימרא. בכ"ף. דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. אי נמי, בלא כ"ף משמע דנשבע בחיי אימרא, וכן אשארא. הר"ן. וקשיא עצים. ועיין אות ב"ח:

(כד) (על הברטנורא) שנקראים אשה ריח ניחוח. תוספ':

(כה) (על המשנה) בקרבן. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ה"ג האומר לַחולין שאוכל לך:    וכולהו בפתחות הלמ"ד גרסי' לַהו והראב"ד ז"ל גריס לחלין בלא וי"ו ומש"ה מיתסר דכחלות תודה קאמר ועיין תוס' דפ' שני דסוטה דף י"ז ואית דגרסי הכא האומר לַחמין וכו': וכתב בית יוסף בטור י"ד סימן ר"ד לחולין שאוכל לך היא גירסת הרא"ש והר"ן ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נדרים אע"פ שמדבריו בפי' המשנה נראה שהיה גורס לא אוכל לך וכגרסת הירושלמי מאי דמשמע מדבריו בחבור הוא עיקר עכ"ל ז"ל. עוד כתב שם בית יוסף דלדעת הרא"ש ז"ל דוקא משום דאמר לחולין בפתחות הלמ"ד אוקימנא בגמ' דלא בר"מ אבל אם אמר לא חולין בחולם הלמד מודה ר"מ דאסור ושכן דעת התוס' ז"ל אלא שאח"כ כתב שם פי' מרווח שאין צריך לחילוק זה: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לחולין לא אוכל לך פי' האומר לחברו הפת שלך או על כל מה שאמר לשון זה לחולין כלומר לא חולין יהא עלי כדי שלא אוכל משלך וכן האומר לא כשר יהא עלי אלא פסול היא רוצה לומר שיהא כקרבן פסול כדי שלא אוכל לך וכן האומר לא דכי אלא טמא רוצה לומר קרבן טמא וכו' וכן האומר טהור יהא לא אוכל לך רוצה לומר מאכלך יהא עלי כקרבן טהור כדי שלא אוכל לך וכן כולם כונתו לאוסרו עליו כקרבן שהוא דבר הנידר ע"כ:

טמא:    תימא למה ליה למיתני טמא השתא לא דכי מהני כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בהן טהרה אבל טמא בהדיא הוה אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל דבקרבן טמא קאמר תוס' ז"ל. וביד פ"א דהלכות נדרים סי' י"ב י"ד י"ח י"ט. ובטור י"ד סי' ר"ד וכתב שם ב"י שכתב הר"ן ז"ל טהור טמא פגול נותר אסור כך היא הגרסא בנוסחאות וקשה בעיני מאי איכא בין טהור לדכי דכיון דתנן דכי בלמ"ד מכלל דבלא למ"ד לא מיתסר וכיון שכן כי אמר טהור בלא למ"ד למה יאסר והלא דכי תרגומו של טהור הוא. ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב טהור בלמ"ד וטמא פגול נותר בלא למ"ד וכן נ"ל עיקר ואי גרסינן במתני' לטהור בלמ"ד ניחא ואי ל"ג ליה צריך לומר משום דתנן למ"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור דמילתא דפשיטא היא דדכי וטהור שוו להדדי דחד עניינא הוא ע"כ:

נותר ופגול:    אע"ג דהוי דבר האסור אשמעינן דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול תוס' ז"ל:

אסור:    לפי שהתחיל בכא"ף הפסיק באיסורא הרא"ס ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותנא במתני' תלת דיני דכל היכא שהוא מזכיר שם שמשמעותו להיתר צריך שיזכיר בתחלתו למ"ד בפתח ומיתסר מכלל לאו אתה שומע הן והיינו חולין כשר דכי טהור וכל היכא שמזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פגול נותר ובהני לא שייכא למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבא אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כא"ף הדמיון מיתסרי אפילו לר' יהודא דהא בגמרא מוקמינן כולה מתני' כר' יהודא ואפ"ה בהני אסור בלא כא"ף שכיון ששמו מורה איסור בלא כא"ף נמי מיתסר לכ"ע אע"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך בה נמי טומאה וטהרה דתרומה נמי הויא לה דבר האסור וכי לא מתפיס בה לא מיתסר כדאמרינן בגמרא אפ"ה כיון דאיכא למימר נמי לקדשים קמכוין ה"ל כסתם נדרים להחמיר והדר תני כאמרא כדירים כעצים וכו' דהני כולהו אין שמן מורה ע"ש איסור. ומש"ה א"ר יהודה דבעי דלימרינהו בכא"ף דאי לא לא משמע דאמרא אסור מה שא"כ בפגול ונותר דכיון ששמן ע"ש איסור הרי הוא כאומר כפגול כנותר ואם תקשה עלי והא תנן באידך מתני' האומר קרבן עולה מנחה וכו' אפ"ה תנן בה ר' יהודה מתיר וטעמא דלא אמרינהו בכא"ף ואמאי והא הני שמן מורה איסור ומ"ש מפגול ונותר לאו קושיא היא שאלו אע"פ ששמן מורה איסורן מ"מ אין שמן ע"ש איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה איסורא אלא שצריך לעשות ממנה דיני עולה. או חטאת או תודה או שלמים מה שאין כן בפגול ונותר ששמן עליהם משום איסור בלבד ולפיכך כל שאומר פגול או נותר עלי ככר זה דבריו קיימין ומיתסר בלא כא"ף אפילו לר' יהודה עכ"ל ז"ל: ועיין בספר הלבוש די"ד סי' ר"ד:

כאמרא:    פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ד.) וכתבו תוס' ז"ל כאמרא יש לפ' תמידא א"נ ולד חטאת א"נ אילו של אברהם אבינו ע"כ:

ר' יהודה אומר האומר ירושלים:    גרסי' בלא כא"ף וה"ה לאמרא דירין ועצים אלא דנקט ירושלים משום דסמוך ליה אבל בפגול נותר וטמא מודה בהן ר' יהודה דלא בעינן כא"ף וכולה מתני' מוקמי' לה בגמ' אליבא דר' יהודה וה"ק שר' יהודה אומר האומר ירושלים וכו' דאי ר"מ האמר מכלל לאו אי אתה שומע הן אם לא יכפול תנאו והכא קאמר דמכלל דאמר לא לחולין שמעינן מינה הא קרבן הוי אלא ר' יהודה היא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דאיכא תנא דסבר אליבא דר' יהודה האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים דס"ל דירושלים לא נבנית משירי הלשכה הלכך לא קדשה ותנא דמתני' סבר האומר ירושלם לא אמר כלום הא כירושלם אסור דירושלם מיקדשא:

תפארת ישראל

יכין

האומר לא חולין לא אוכל לך:    בכולהו הלמד בפתח, ור"ל לא חולין יהיה ככרך זה עלי רק קודש, לפיכך לא אוכל לך:

לא כשר:    רק פסול, והיינו קרבן דשייך ביה פסול:

ולא דכי:    ר"ל לא מותר רק אסור, וכיון דשייך אסור ומותר גם גבי קרבן, הרי קיי"ל סתם נדרים להחמיר:

טהור:    ר"ל לא טהור יהיה מה שאוכל לך. דהך לישנא שייך נמי בקרבן [כ"כ הר"ן דמיירי באמר "לא"], וכן מוכח מסי' ל"ח]:

ופגול:    יהיה מה שאוכל לך, דכל אלו שייכים בקרבן:

אסור:    דהו"ל כאילו פירש בנדרו קרבן [ולולא מסתאפינא נ"ל, מדקאמר לקמן במתניתין הר"ז נדר, ולא קאמר הכא האי לשנא, ש"מ דכוונת התנא הכא שאמר הנודר מלת אסור, דאלת"ה מלת אסור מיותר לגמרי]:

כאימרא:    כשה קרבן התמיד:

כדירין:    כדיר קרבן או עצים:

כעצים:    עצי מערכה:

כאישים:    כקרבן אשה ריח ניחוח:

כמזבח:    כקרבנות שבמזבח. עולה ואמורי קרבנות:

כהיכל:    קרבנות שנזרק דמן בהיכל כפרים ושעירים הנשרפים:

כירושלם:    קרבנות שנאכלות בירושלים, דהיינו קדשים קלים, דאף שלאחר זריקת דם מותרים, הרי קיי"ל בעיקרן מתפיס, שמקודם היו אסורים [כ(רמב"ם פ"א מהל' נדרים ה"טו), ודלא כר"ן הכא [די"ג א'] ד"ה ולענין, שכ' דמסקינן דבהתירא קמתפיס, דאי כדבריו ק"ל, אדבעי הש"ס בהתפיס בשלמים אחר זריקת דמים מאי [נדרים די"א ב'] דע"כ לרבותא נקט אחר זריקת דמים, דאפ"ה אי נימא בעקרו מתפיס אית לן למימר שנאסר, וכ"כ הר"ן שבועות [דרצ"ד א'], ואי נימא דדברי הש"ס מטין במסקנא דבהתירא מתפיס, הו"ל למנקט באבעייא רבותא איפכא בהתפיס בשלמים קודם זריקת דמים. ואי"ל דה"פ דש"ס, התפיס בשלמים, ור"ל קודם זריקת דמים, אחר זריקת דמים מאי, ר"ל אולי כשנזרק דם השלמים הותר גם אותו דבר שהתפיס, דא"כ מה מדחי הש"ס לבסוף דמיירי במתפיס בלחמי תודה שהופרשו קודם זריקה, עכ"פ יהיו מותרים לבסוף אחר זריקה, ע"יש]:

נדר באחד מכל משמשי המזבח:    כמחתות ומזלגות יהיה מה שאוכל לך:

הרי זה נדר בקרבן:    דאע"ג דבכולן לא פירש כן. הרי סתם נדרים להחמיר [כפ"ב מ"ד]:

רבי יהודה אומר האומר ירושלם:    בלא כ"ף:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים