מלאכת שלמה על נדרים א
מלאכת שלמה · על נדרים · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים [וכו' עי' בתוי"ט] ועיין במה שכתבתי לקמן רפ"ט דמסכת נזיר:
כל כנויי וכו': ביד פ"א דהל' נדרים סימן י"ו כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו ושם כתוב במקום קונס בסמך קונ"ז בזי"ן. וביד בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"א: וכתב הר"ן ז"ל נדר הוא באחד משני עניינים אם נדרי הקדש שהיא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים וענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חברו עליו ואין איסורו שוה לכל ומסכת זו היא בענין נדרי איסור וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור והך דהכא היינו נמי כנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהך מסכתא אלא בסדר קדשים ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים עיקר הנדר וכנויו וידות עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור עכ"ל ז"ל וכתוב בתוספת יום טוב ודוקא שיאסור או יתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום וכן מצאתי בתשובת מהר"מ אלשקר סימן ע"ח בשם הרמב"ם ז"ל אלא שהעתיקה הרב ז"ל מלשון ערב ללשון הקדש ובסופה כתוב שאם היה הנודר ע"ה פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים ע"כ. ובגמרא פריך מ"ש גבי נזיר דלא קתני רק כל כנויי נזירות ולא קתני לחרמין נדרים ושבועות ומ"ש הכא דקתני לכולהו ומשני משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרי וכיון דתני תרי תני לכולהו ומשום דנדרים וחרמין מידי דמיתסר חפצא עליה אסמכינהו אהדדי והדר תני שבועה דקאסר נפשיה מן ההוא חפצא וכתב הרא"ש ז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו שלא אמר יין זה עלי אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ:
שבועות כשבועות: ביד פ' שני דהל' שבועות סימן ה'. ובטור י"ד סי' רל"ז:
ונזירות כנזירות: תימא אמאי לא תנא איסורין כאיסורין והקדשות כהקדשות וי"ל דלמ"ד לשון גויים לא נמצא להם לשון גויים אלא בהני דתנא ולמ"ד לשון שבדו חכמים צריך לומר דלהכי לא תנא דלא כתיב ערך לה' איסור לה' הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' קרבן לה' תוס' ז"ל. בפירש רע"ב ז"ל בגמרא מוקמינן דרישא דמתני' חסורא מחסרא והכי קתני כל ידות וכו'. אמר המלקט והכא לא מצינן למימר דתנא תנא ברישא כל כנויים ובתריה כל ידות ומפ' ברישא במאי דסליק מיניה דהואיל ומתרצינן בגמרא באיבעית אימא דאיידי דידות אתיין מדרשא מפרש להו ברישא א"כ ליפתח בהו נמי ומסיק פתח בהו נמי ואע"ג דאין דרך התנא לחסר בראש דבריו רק באמצען או בסופן הכא חסר ג"כ בראש דבריו אבל בשאר מקומות לפעמים מפ' תנא במאי דפתח ביה וזימנין במאי דסליק מיניה וברפ"ק דנזיר מפרש דאיסור התלוי באדם עצמו כגון הדלקה והטמנה ובמה אשה יוצאה מפרש איסורא ברישא אבל גבי בהמה יוצאה דאיסורה דבהמה הוא אבל הוא אינו חייב בדבר שאינו ראוי לו הלכך קלישא איסורא ומפרש התירא ברישא וגבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא וגבי נזיר אע"ג דבין כנויין ובין ידות תרוייהי איסורא דנפשיה נינהו מפרש ידות ברישא איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא ומ"מ כי מתחיל מתחיל בכנויים שהם עיקר לשון נזיר ע"כ. והאי חסרון דבראש דברי תנא דידן היינו דוקא למאן דסבר דכנויין לשון שתקנו חכמים לידור בלשון הזה כדי שלא ירגילו להזכיר לשון קרבן אבל למאן דסבר דכנויים לשון גויים הן לא צריכנן לחסורי ראש דבריו אלא אמרינן דפתח בכנויים ברישא דהוי דאורייתא שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים ומ"מ מפרש ידות ברישא משום דאתיין ליה מדרשא דקרא דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר להזיר קרא יתירה עשה ידות נזירות כנזירות ומהקישא דקרא שמעינן דידות נדרים נמי כנדרים ובגמרא מפרש לנדור למה לי כיון דאית לן הקישא וע"ש בפירוש הר"ן ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דלמ"ד דכנויים לשון גויים קראום בלשון משנה כנויים אע"פ שהן עיקר הלשון בלשון גויים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונית כנוי לו ע"כ. ירושלמי כתיב איש כי ידור מה ת"ל נדר אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים או השבע מה ת"ל שבועה אלא מכאן שכנויי שבועות כשבועית אך כל חרם מה ת"ל יחרים אלא מכאן שכנויי חרמין כחרמין נדר נזיר מת"ל להזיר אלא מכאן שכנויי נזירות כנזירות עד כדין כר' עקיבא דאמר לשונות רבויין הן כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דברה כדרכה הלך הלכת נכסוף נכספת גונב גונבתי מנלן איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה ומנין שכנויי חרמין כחרמין נדר נדר [הגה"ה איני יודע היכן כתוב נדר גבי חרמין ושמא הוא נדר דכתיב בריש פרשת ערכין אע"ג דקרא דאך כל חרם כתיב אחר כך בפרשה אחרת]. מה נדר שנאמר להלן כנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי חרמין כחרמין ומנין שכנויי נזירות כנזירות נדר נדר מה נדר שנאמר להלן כנויי שבועה כשבועה אף נדר שנאמר כאן כנויי נזירות כנזירות מה מקיים ר' עקיבא ככל היוצא מפיו יעשה מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו ולית ליה לר' ישמעאל כן כולה מן תמן אית ליה מכאן שכנויי נדרים כנדרים וכנויי שבועות כשבועות ואית ליה נמי מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותי ולית ליה לרי עקיבא כן אית ליה כולה מתמן אית ליה מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כינויי ערכין וכנויי תמורות והקדשות ואילו תנינן מה הוינן מיתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמרצה תמוקה הגדר הגזר הגרם ניחא כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית ברם כמ"ד סתם חרמין לכהנים ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואילו תנינן מה הוינן מיתני תרופה תרוצה תרוקה ע"כ. ובגמרא נמי גרסינן במערבא אמרי אית הנא דמפיק ליה מן כפל היוצא מפיו יעשה:
האומר לחברו מודרני ממך וכו': תוס' פ"ק דקדושין דף ה'. ובגמרא אמרינן דשמואל מוקי מתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ופרכינן ואמאי דחוק שמואל לאוקמה למתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ומשני אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא"ש ז"ל אהא דאמרינן מודר אני ממך דלא מישתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הלכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח לזה יותר מלזה והוי לתרוייהו ידים שאין מוכיחות ודייק רבא להא דשמואל ממתני' הלכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני נראה דלא הוי יד דמודרני ממך הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא וכן פסק הר"ן כשמואל וכרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ אלא שפסק שהאומר לחברו מודרני ממך נאסר מיהא שלא ידבר עמו מופרשני ממך נאסר מיהא שלא ישא ויתן עמו מרוחקני ממך שלא יעמוד בד' אמותיו. וכתב הר"ן ז"ל אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם פי' ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע"ג דכבר אמר מודרני ממך דהא ס"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש"ה תנא במתני' לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא כלל דהוייא להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים ע"כ:
שאני אוכל וכו': גרסי' ול"ג שאיני ביו"ד שאין לנדר מקום לחול עליו הרא"ש ז"ל ועיין בתוס' ז"ל וכן מצאתי בשם הרשב"א ז"ל דל"ג במתני' שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דה"ל כמ"ד יאסר פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דבורי עמך עכ"ל ז"ל. וכתב בית יוסף בשם הר"ן ז"ל ביורה דעה סימן ר"ו ואית דגרסי שאיני ביו"ד ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון נראה שהוא גורס שאיני ביו"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך ע"כ. ובספר הלבוש שם ביורה דעה סימן ר"ו סעיף א' משמע שלענין פסק הלכה הכל שוה שאני או שאיני שכן כתב שם ולא סיים דבריו שאיני אוכל או שאני אוכל לך וכו' גם שם בסעיף ג' כתב ואם לא סיים דבריו בשאיני או בשאני אוכל לך וכו'. ועיין בפי' הר"ן ז"ל במכלתין דף ד' ע"ב. ומצאתי כתוב בשם ה"ר נתן בר יוסף בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו הרמב"ן ז"ל שני אוכל לך משלך כל לך ולי שבמסכתא זו פי' משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים והרבה כיוצא בזה במכלתין דהאי תנא תנא ירושלמאה דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבעלת האלף ע"כ:
ר' עקיבא היה חוכך וכו': כלומר מחכך שפתיו א"נ מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר הר"ן ז"ל ומצאתי בכתיבת יד דיש מפרשים חוכך להחמיר מחכה בזה להחמיר ומשמע מלשון אם יתמהמה חכה לו ע"כ. והוא רחוק. ובגמרא אמר אביי מודה ר' עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה דא"כ ניתני ר' עקיבא מחמיר. ובירושלמי מנודה אני לך וכו' לוסר את כל נכסיו כמה דאת אמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דהאי ירוש' לא שייך כלל בהדי גמרא דילן וז"ל גמרא דילן אמר רב פפא בנדינא ממך דכ"ע ל"פ דאסור משמיתנא מינך לכ"ע שרי כי פליגי במנודה אני לך דר' עקיבא סבר לישנא דנדוייא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ע"כ. וכתוב בבית יוסף י"ד סימן ר"ו דנראה מדברי הראב"ד ז"ל ורבינו יעקב בעל הטור ז"ל שהרמב"ם ז"ל מפ' דר' עקיבא שהיה חוכך בה להחמיר היינו לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פי' זה מוכרח במשנה דאדרבא איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייא דומיא דמודרני מיפרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפשטן ע"כ. שאני אוכל לך פי' זהו סוף הנדר אם אמר מודר אני ממך שאיני אוכל לך או שאמר מודר אני ממך שאיני טועם לך וכן אם אמר מופרשני ממך וכו' ה"ר יהוסף ז"ל. עוד כתב כנדרי רשעים פי' האומר הרי עלי דבר זה כנדרי רשעים כלומר כנדר שהרשעים רגילין לומר ולידור יהא זה אסור עלי מה רצה בזה ומה היה נדרו וקאמר שהאומר כן נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כי כן הרשעים רגילין לידור שהם מזכירין כל אלה הלשונות שאפשר להזכיר. אבל האומר כנדרי כשרים לא אמר כלום כי הכשרים רגילין לידור בלשון שאין בו ממש נדר שאינו כלום אבל האומר כנדבות הכשרים בודאי הוי נדר כי רגילים הם להתנדב עד כאן לשונו ז"ל:
כנדרי רשעים וכו': ביד סוף הלכות נזירות. ואיתה פרק ד' נדרים (נדרים דף כ"ב) ובפ' ואלו נדרים (נדרים דף פ'.) וכתב הר"ן ז"ל הך מתני' נמי פירושא דידות היא ומפרשי' בגמרא דה"ק דאם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו ומסתבר נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו ע"כ:
נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה: ירושלמי שמואל אמר לצדדין היא מתני' או בנזיר או בקרבן או בשבועה ר' זעירא אמר נזר בשלשתן א"ר אבין מאן דבעי מיפתר הדא דר' זעירא כיני היה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) הרי עלי שבועה (נלע"ד נזירות) ובא אחר ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן. ובא אחר ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה ובא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי לא עליו קרבן נמצא זה נודר בנזיר ובקרבן ובשבועה ע"כ. וכן הוא פסק ההלכה בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות דנתחייב בשלשתן:
כנדרי כשרים: לא אמר כלום. בגמרא בעי מתני' דשאני ליה בין נדר לנדבה לא ר' מאיר דאמר טוב מכולן שאינו נודר כל עיקר ולא ר' יהודה דלא מפליג בין נדר לנדבה דאפילו בנדר שפיר דמי ומשני אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר וְתֵנִי במתני' כנדביתם נדר בנזיר ובקרבן. ומהדר נמי בתר הכי לאוקומה כר' יהודה. וכתב הרא"ש ז"ל כנדבותם נדר וכו' אבל שבועה לא דלענין שבועה לא שייך לומר הלכך כשרין אין נשבעין כלל ואע"ג דאמרינן נשבעין לקיים את המצוה ההיא לאו שבועה היא אלא לזרוזי בעלמא ע"כ. ובטור יורה דעה סימן ר"ו. בפי' רעז"ל אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכו' כתב עליו הר"ס ז"ל קשה דאם אמר הריני נזיר והרי זה קרבן פשיטא שהוא נזיר וחייב קרבן אפילו שלא אמר כנדבת כשרים וצריך לומר דאם אמר כנדבת כשרים הריני והיה נזיר עובר לפניו או אמר כנדבת כשרים הרי זו והיתה בהמה לפניו ה"ז נזיר וחייב קרבן עיין בגמרא ע"כ:
הרי אלו כנויים לקרבן: העלו תוס' ז"ל דעיקר הנדר היינו כשהוא אומר ככר זה עלי קרבן וקרא דכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור ע"פ. ופירש הרא"ש ז"ל כנויים לקרבן להתפיס בקרבן דאכנויים דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר היוה ומצוי נקט הירי אלו כנויים לקרבן ע"כ. ולשון רש"י ז"ל האומר קונם שאמר קונם ככר זה עלי: חרק האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר ע"כ. וק"ק לע"ד אמאי נקט המשל גבי קונם וגבי נזיק שאמר עלי וגבי חרק נקט שאמר ככר זה עליך חרק ואי גרסינן בלשונו ז"ל חרק כאומר ככר זה עליך חרם יקשה עוד דמ"ש שפירש כן גבי כנויי חרם וגבי כנויי נזיר טפי מגבי כנויי קרבן וצ"ע לע"ד אם אין טעות:
חרק חרך: אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון תרם דא"כ ליתני נמי חרט אלא למ"ד לשון גויים דוקא תוס' ז"ל אבל בערוך פי' הרי אלו כנויים לחרם פי' שמן הכ' או מן הק' או מן הפ' יכול לעשות חרם:
נזיק נזיח פזיח כנויים לנזירות: שאם גורדין תוכו של ק' או תוכו של ח' או תוכו של פ"א הוי נזיר ע"כ. ובגמרא כנויי כנויין כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא או חרקייא חרכייא חרכייא אי מחזקנא מנזרנא מנכחנא או שבובאל שבותאל שקוקאל כל אלה ב"ה סברי דמותרין:
שבותא שקוקא נדר במותא: ביד פ' שני דהלכות שבועות סי' ה' הגרסא במוהאי ואית דגרסי נדר במוהי וכן גריס רש"י ז"ל שפירש במוהי כמו מומתא. ומצאתי מנוקד בְמוֹהֶא. וכתב הרא"ש ז"ל נדר נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר ומשום דבמוהי אינו מענין שבותא שקיקא דנהוו להו לשון גויים או לשון שבדו חכמים ובמוהי אינם מענין אותם כנויין אלא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהם נדר. ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש בהם שלש לשונות של גויים ע"כ. ובגמרא תניא רשבג"א נדר במוהי לא אמר כלום במומתא דמארי מוהי הרי אלו כנויין לשבועה ופי' הר"ן ז"ל דמארי מוהי דבעינן שיזכיר נדרו של משה דכתיב ויואל משה ואית דגרסי במימי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כנויין לשבועה וה"פ דרשב"ג אתא למימר דאילו אמר בבית לא הוי כנוי לשבועה וכי תנן במוהי לא שיאמר כן עם בי"ת אלא בלא בי"ת ולהך גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה מימי ותנן נדר במומי משום דשביתה שקוקה נגזרים משביעה מה שא"כ במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהם בנדר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דרשב"ג פליג אתנא דמתני' דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבית ואש"ה מהני וא"כ פליג ארשב"ג ע"כ. וז"ל הברייתא דבגמרא תניא רשבג"א במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כנויים לשבועה עד כאן. ירושלמי תני ר' חייא שבוקה שקועה שקורה עד כאן. ופי' רש"י ז"ל דהני קחשיב תנא במתניתין והכה נמי לכל לשון הנודר והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע"כ. והר"ן ז"ל כתב בר"פ דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון ה"ז נדר דרבותא אשמועי' דל"מ בלשונות גויים שהן לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקדש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהם לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ"ל ע"כ. ובטור י"ד סימן ר"ז ורל"ז: והתם נראה דגריס מומי או אומי:
ה"ג האומר לַחולין שאוכל לך: וכולהו בפתחות הלמ"ד גרסי' לַהו והראב"ד ז"ל גריס לחלין בלא וי"ו ומש"ה מיתסר דכחלות תודה קאמר ועיין תוס' דפ' שני דסוטה דף י"ז ואית דגרסי הכא האומר לַחמין וכו': וכתב בית יוסף בטור י"ד סימן ר"ד לחולין שאוכל לך היא גירסת הרא"ש והר"ן ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נדרים אע"פ שמדבריו בפי' המשנה נראה שהיה גורס לא אוכל לך וכגרסת הירושלמי מאי דמשמע מדבריו בחבור הוא עיקר עכ"ל ז"ל. עוד כתב שם בית יוסף דלדעת הרא"ש ז"ל דוקא משום דאמר לחולין בפתחות הלמ"ד אוקימנא בגמ' דלא בר"מ אבל אם אמר לא חולין בחולם הלמד מודה ר"מ דאסור ושכן דעת התוס' ז"ל אלא שאח"כ כתב שם פי' מרווח שאין צריך לחילוק זה: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לחולין לא אוכל לך פי' האומר לחברו הפת שלך או על כל מה שאמר לשון זה לחולין כלומר לא חולין יהא עלי כדי שלא אוכל משלך וכן האומר לא כשר יהא עלי אלא פסול היא רוצה לומר שיהא כקרבן פסול כדי שלא אוכל לך וכן האומר לא דכי אלא טמא רוצה לומר קרבן טמא וכו' וכן האומר טהור יהא לא אוכל לך רוצה לומר מאכלך יהא עלי כקרבן טהור כדי שלא אוכל לך וכן כולם כונתו לאוסרו עליו כקרבן שהוא דבר הנידר ע"כ:
טמא: תימא למה ליה למיתני טמא השתא לא דכי מהני כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בהן טהרה אבל טמא בהדיא הוה אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל דבקרבן טמא קאמר תוס' ז"ל. וביד פ"א דהלכות נדרים סי' י"ב י"ד י"ח י"ט. ובטור י"ד סי' ר"ד וכתב שם ב"י שכתב הר"ן ז"ל טהור טמא פגול נותר אסור כך היא הגרסא בנוסחאות וקשה בעיני מאי איכא בין טהור לדכי דכיון דתנן דכי בלמ"ד מכלל דבלא למ"ד לא מיתסר וכיון שכן כי אמר טהור בלא למ"ד למה יאסר והלא דכי תרגומו של טהור הוא. ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב טהור בלמ"ד וטמא פגול נותר בלא למ"ד וכן נ"ל עיקר ואי גרסינן במתני' לטהור בלמ"ד ניחא ואי ל"ג ליה צריך לומר משום דתנן למ"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור דמילתא דפשיטא היא דדכי וטהור שוו להדדי דחד עניינא הוא ע"כ:
נותר ופגול: אע"ג דהוי דבר האסור אשמעינן דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול תוס' ז"ל:
אסור: לפי שהתחיל בכא"ף הפסיק באיסורא הרא"ס ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותנא במתני' תלת דיני דכל היכא שהוא מזכיר שם שמשמעותו להיתר צריך שיזכיר בתחלתו למ"ד בפתח ומיתסר מכלל לאו אתה שומע הן והיינו חולין כשר דכי טהור וכל היכא שמזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פגול נותר ובהני לא שייכא למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבא אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כא"ף הדמיון מיתסרי אפילו לר' יהודא דהא בגמרא מוקמינן כולה מתני' כר' יהודא ואפ"ה בהני אסור בלא כא"ף שכיון ששמו מורה איסור בלא כא"ף נמי מיתסר לכ"ע אע"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך בה נמי טומאה וטהרה דתרומה נמי הויא לה דבר האסור וכי לא מתפיס בה לא מיתסר כדאמרינן בגמרא אפ"ה כיון דאיכא למימר נמי לקדשים קמכוין ה"ל כסתם נדרים להחמיר והדר תני כאמרא כדירים כעצים וכו' דהני כולהו אין שמן מורה ע"ש איסור. ומש"ה א"ר יהודה דבעי דלימרינהו בכא"ף דאי לא לא משמע דאמרא אסור מה שא"כ בפגול ונותר דכיון ששמן ע"ש איסור הרי הוא כאומר כפגול כנותר ואם תקשה עלי והא תנן באידך מתני' האומר קרבן עולה מנחה וכו' אפ"ה תנן בה ר' יהודה מתיר וטעמא דלא אמרינהו בכא"ף ואמאי והא הני שמן מורה איסור ומ"ש מפגול ונותר לאו קושיא היא שאלו אע"פ ששמן מורה איסורן מ"מ אין שמן ע"ש איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה איסורא אלא שצריך לעשות ממנה דיני עולה. או חטאת או תודה או שלמים מה שאין כן בפגול ונותר ששמן עליהם משום איסור בלבד ולפיכך כל שאומר פגול או נותר עלי ככר זה דבריו קיימין ומיתסר בלא כא"ף אפילו לר' יהודה עכ"ל ז"ל: ועיין בספר הלבוש די"ד סי' ר"ד:
כאמרא: פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ד.) וכתבו תוס' ז"ל כאמרא יש לפ' תמידא א"נ ולד חטאת א"נ אילו של אברהם אבינו ע"כ:
ר' יהודה אומר האומר ירושלים: גרסי' בלא כא"ף וה"ה לאמרא דירין ועצים אלא דנקט ירושלים משום דסמוך ליה אבל בפגול נותר וטמא מודה בהן ר' יהודה דלא בעינן כא"ף וכולה מתני' מוקמי' לה בגמ' אליבא דר' יהודה וה"ק שר' יהודה אומר האומר ירושלים וכו' דאי ר"מ האמר מכלל לאו אי אתה שומע הן אם לא יכפול תנאו והכא קאמר דמכלל דאמר לא לחולין שמעינן מינה הא קרבן הוי אלא ר' יהודה היא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דאיכא תנא דסבר אליבא דר' יהודה האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים דס"ל דירושלים לא נבנית משירי הלשכה הלכך לא קדשה ותנא דמתני' סבר האומר ירושלם לא אמר כלום הא כירושלם אסור דירושלם מיקדשא:
האומר קרבן עולה וכו' ר' יהודה מתיר: משום דלא אמר בכא"ף וה"ה בלשון קונם בלא כא"ף דמותר דטפי לא עדיף מלשון קרבן עצמו וקונם בכל התלמוד בלא כא"ף דלא כר' יהודה ור"י פי' דקונם יש לפ' לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה ר' יהודה דאסור תוס' ז"ל: ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל האומר קרבן עולה וכו' שלמים שאוכל לך והפירוש מה שאוכל משלך יהא עלי קרבן או עולה וכו' ס"א שני פי' לשון קצר הוא כמו שאני ע"כ. ועיין במ"ש בשמם ז"ל ר"כי שני:
קרבן כקרבן הקרבן: בגמרא מוקמינן למתני' כר"מ דלא שאני ליה בין בכא"ף בין בלא כא"ף לעולם אוסר דמסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה היינו ר"מ והדר קאמר לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר ומפר' בגמרא דה"ק לקבנן יהא לפיכך לא אוכל לך וה"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך אסור [כו' עי' תוי"ט] ובגמרא פריך דהכא קתני הקרבן שאוכל לך אסור לר"מ שהוא תנא דמתני' והא תניא מודים חכמים לר' יהודה דהיינו ר"מ דפליג עליה באומר הקרבן העולה המנחה החטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ומשני מתני' שאמר הקרבן בפתח הה"א דמשמע דהאי להוי קרבן קאמר כלומר שמה שיאכל משלו יהיה אסור עליו כקרבן וברייתא דאמר הי קרבן הה"א בצירי דמשמע כנשבע בחיי הקרבן אלא שהחליף החי"ת בה"א ולאו כלום קאמר אבל תוס' מפרשים כן האקרבן בשתי תיבות כו' [עי' בתוי"ט ד"ה הקרבן כו' אסור]:
לקרבן לא אוכל לך: בנקודת שו"א תחת הלמ"ד של לקרבן וכמו שאכתוב בסמוך בפירקין דלקמן בס"ד אלא דאית דמפרשי דלאו דוקא שאמרו בשו"א אלא נעשה כאומרו הכא בשו"א: ואיתא להאי בבא בפירקי' דף י"א ודף י"ג. וביד פ"א דהלכות נדרים סימן י"ט: ובטור י"ד סימן ר"ד:
האומר לחברו קונם וכו' ורגלי מהלכת לך: גרסינן וכן הוא בירושלמי וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל: וכתב פי' יהא קרבן כשהוא מדבר עמך וכן יהיה וכו' עכ"ל: וביד שם פ"ד סימן י"א: ובטור י"ד סימן רי"ג: