תפארת ישראל על נדרים א

משנה נדרים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על נדרים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

וחרמים:    וכנוי חרמים:

ושבועות:    וכנוי שבועות וכו':

כנזירות:    חסורי מחסרא וה"ק, וכנוי נזירות כנזירות, וכל ידות נדרים כנדרים וכו', ואלו הן ידות, האומר וכו':

מודרני ממך:    או:

שאיני אוכל לך:    הך שאני אוכל, שאני טועם דנקט קאי ארישא, וה"ק מודרני ממך מופרשני וכו' שאני אוכל לך שאני וכו', אבל מודרני ממך ולא פירש שאני אוכל וכו' הו"ל ידים שאינן מוכיחות דדלמא שלא אדבר עמך קאמר, מיהו אע"ג דפירש שלא אוכל, אפ"ה מקרי יד מדלא קאמר מלת אסור:

שאיני טועם לך:    שאמר מודרני ממך ממה שאני אוכל לך או ממה שאני טועם לך, או מופרשני ממך שאני אוכל לך או טעם לך:

היה חוכך בזה:    מחכך ונדחק להחמיר, מדהיה דעתו נוטה טפי לאסור הנאה מחבירו, ולרבנן במלת מנודה אין נכלל הנאה מחבירו:

להחמיר:    וקיי"ל דבאמר מנודה אני לך אסור לעמוד בד' אמותיו, ובסיים שאני אוכל לך, אינו כלום [(שו"ע יו"ד רו, ג)]:

כנדרי רשעים:    בידות קמיירי. שהיה ככר מונח לפניו, ונזיר עובר לפניו, ואמר כנדרי רשעים הריני, ויהא הוא עלי, והוא ממני, שלא אוכלנו:

ובקרבן ובשבועה:    שכשאכלו חייב להיות נזיר, ולהביא קרבן מעילה [דיש מעילה בקונמות היכא דפירש להדיא [כלקמן דל"ה א'], והכא מדקאמר כנדרי רשעים, ה"ל כאילו פירש להביא קרבן מעילה כשיאכלנו], וחייב נמי קרבן שבועה, מדקאמר והוא ממני שהוא שבועה:

לא אמר כלום:    אף שאמר הריני, ועלי, והימנו, והיה נזיר עובר לפניו, אפ"ה פטור כשאכלו, דכשרים אינן נודרין ואינן נשבעים והו"ל כאומר שלא יאסר עליו:

נדר בנזיר ובקרבן:    דדוקא מלנדור בנזיר וקרבן זהירי, דיראים שיעברו בבל תאחר, משא"כ בנדבה אינן נזהרין, דנדבה היינו שאמר הרי זו, ומדמפרישו מיד ומוכן בידו, לא משהי יתיה גביה וליכא למיחש לבל תאחר [אף דגם בנדבה שייך בל תאחר [כר"ה ד"ו], עכ"פ מדמוכן בידו לא ישהנו. וזה כוונת רש"י תמוה בש"ס [ד"ט ב' ד"ה נדבה נמי]. ואף דעכ"פ איכא למיחש לתקלת גיזה ועבודה. הכשרים הקדישו נדבותם בעזרה והקריבום מיד. ולפיכך זה שאמר כנדבת כשרים, אם אכל הככר חייב להיות נזיר, וחייב נמי קרבן מעילה דיש מעילה בקונמות [כנדרים דל"ה א'] דאהאי גברא הוה כקדשי ד', וכשנהנה חייב קרבן מעילה, אבל קרבן שבועה לא, דכשרים אינן נשבעין כלל:

משנה ב

:    השתא מפרש כנויי נדרים מה הן:

קונס:    ככר זה עליך או עלי:

הרי אלו כנויין לקרבן:    בלשונות עמים:

נזיק נזיח פזיח:    ר"ל שאמר הריני נזיק או וכו' אם אוכל ככר זה:

נדר במותא:    ר"ל או שנשבע בלשון מותא. ומשום דלשון שבותא ושקוקה נגזר ממלת שבועה, משא"כ מותא קצור לשון ארמי, שנקרא שבועה מומתא, להכי הפסיק תנא ביניהן במלת נדר, ומה"ט נמי אקדים תנא למתני הכא כנויי נזירות קודם כנויי שבועה דלא כמשנה א'. ה"ט משום דבמשנה א' תנא נדר שבועה וחרם גבי אהדדי, מדדמו, דאוסר אנפשיה שום דבר בחד מהנך ג', משא"כ נזירות אסר אנפשיה ג' דברים מיוחדים, גלוח טומאה ויין, אבל במשנתינו דבעי לפרש הכנוי של כל א', בעי למסמך כנויי נזירות לכנויי קרבן וחרם, משום דכל כנויי ג' אלו נגזרים מלשון הקודש, משא"כ כנוי שבועה. ומהשתא ממשנה ג' ולהלן מפרש תנא מה הם ידי נדר:

משנה ג

האומר לא חולין לא אוכל לך:    בכולהו הלמד בפתח, ור"ל לא חולין יהיה ככרך זה עלי רק קודש, לפיכך לא אוכל לך:

לא כשר:    רק פסול, והיינו קרבן דשייך ביה פסול:

ולא דכי:    ר"ל לא מותר רק אסור, וכיון דשייך אסור ומותר גם גבי קרבן, הרי קיי"ל סתם נדרים להחמיר:

טהור:    ר"ל לא טהור יהיה מה שאוכל לך. דהך לישנא שייך נמי בקרבן [כ"כ הר"ן דמיירי באמר "לא"], וכן מוכח מסי' ל"ח]:

ופגול:    יהיה מה שאוכל לך, דכל אלו שייכים בקרבן:

אסור:    דהו"ל כאילו פירש בנדרו קרבן [ולולא מסתאפינא נ"ל, מדקאמר לקמן במתניתין הר"ז נדר, ולא קאמר הכא האי לשנא, ש"מ דכוונת התנא הכא שאמר הנודר מלת אסור, דאלת"ה מלת אסור מיותר לגמרי]:

כאימרא:    כשה קרבן התמיד:

כדירין:    כדיר קרבן או עצים:

כעצים:    עצי מערכה:

כאישים:    כקרבן אשה ריח ניחוח:

כמזבח:    כקרבנות שבמזבח. עולה ואמורי קרבנות:

כהיכל:    קרבנות שנזרק דמן בהיכל כפרים ושעירים הנשרפים:

כירושלם:    קרבנות שנאכלות בירושלים, דהיינו קדשים קלים, דאף שלאחר זריקת דם מותרים, הרי קיי"ל בעיקרן מתפיס, שמקודם היו אסורים [כ(רמב"ם פ"א מהל' נדרים הט"ו), ודלא כר"ן הכא [די"ג א'] ד"ה ולענין, שכ' דמסקינן דבהתירא קמתפיס, דאי כדבריו ק"ל, אדבעי הש"ס בהתפיס בשלמים אחר זריקת דמים מאי [נדרים די"א ב'] דע"כ לרבותא נקט אחר זריקת דמים, דאפ"ה אי נימא בעקרו מתפיס אית לן למימר שנאסר, וכ"כ הר"ן שבועות [דרצ"ד א'], ואי נימא דדברי הש"ס מטין במסקנא דבהתירא מתפיס, הו"ל למנקט באבעייא רבותא איפכא בהתפיס בשלמים קודם זריקת דמים. ואי"ל דה"פ דש"ס, התפיס בשלמים, ור"ל קודם זריקת דמים, אחר זריקת דמים מאי, ר"ל אולי כשנזרק דם השלמים הותר גם אותו דבר שהתפיס, דא"כ מה מדחי הש"ס לבסוף דמיירי במתפיס בלחמי תודה שהופרשו קודם זריקה, עכ"פ יהיו מותרים לבסוף אחר זריקה, ע"יש]:

נדר באחד מכל משמשי המזבח:    כמחתות ומזלגות יהיה מה שאוכל לך:

הרי זה נדר בקרבן:    דאע"ג דבכולן לא פירש כן. הרי סתם נדרים להחמיר [כפ"ב מ"ד]:

רבי יהודה אומר האומר ירושלם:    בלא כ"ף:

משנה ד

עולה:    קמ"ל דאפילו עולת תמיד ומוספים דחובה נינהו, אפילו הכי הו"ל דבר הנדור:

תודה:    דחובה הוא דד' צריכין להודות [כברכות דנ"ד]:

שלמים:    אפילו שלמי צבור בעצרת ושלמי נזיר דחובה נינהו:

שאיני אוכל לך אסור:    אף דכולהו חובה, אפ"ה מחשבו דבר הנדור מדאינו מחוייב בהם רק אחר שנדר אותם:

רבי יהודה מתיר:    מדלא אמר בכ"ף, משא"כ פגול ונותר לעיל, אף בלא כ"ף, אסור, ששמן מורה איסור:

שאוכל לך:    לתוס' ד"ה כקרבן ה"ג שאיני אוכל לך ור"ל כקרבן יהיה ככר זה עלי, משום שאיני אוכל לך:

לקרבן לא אוכל לך:    לקרבן יהיה ככרך זה, לפיכך לא אוכל לך:

רבי מאיר אוסר:    לר"ן ה"פ אם אמר הקרבן, כקרבן, קרבן, דוקא בסיים שאוכל לך, אסור, אבל באמר לקרבן, אפילו סיים לא אוכל לך אסור, דה"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך, אבל בקאמר לחולין שאוכל לך, מותר לר"מ [כר"ן די"א ב']. מיהו לרבנן גם באמר לחולין שאוכל לך אסור, דס"ל מכלל לאו נשמע הן, והו"ל כאומר לא חולין יהא, רק קרבן מה שאוכל לך [משא"כ בסי' י"ח. בפרושינו לעיל לא פליגי. דהתם כיון שהזכיר הדבר שאוסר על עצמו, דמסיים ככרך זה עלי. ואמר לא חולין יהיה, ממילא נשמע שאסור הוא, ואינו מכלל לאו נשמע הן]:

אסור:    דאע"ג דדבור עשייה והלוך אין בהן ממש, ונדר מדאסר חפצא עליה לא חל אאין בו ממש. אפ"ה כיון דקונם שהזכיר, יש לפרשו דקאי נמי אפה, שיש בו ממש, וסתם נדרים להחמיר, אסור מדאורייתא. מיהו מדרבנן נדר חל אפילו אאין בו ממש [(שו"ע יו"ד, ריג)]: