עיקר תוי"ט על נדרים א

(א)

(א) (על המשנה) וחרמים כו'. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתוב כל נדר וכל שבועת כו'. תני להו לשבועות נמי הכא (משא"כ בריש נזיר) ואיידי תני נמי לאידך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי. שעושה הככר הקדש עליו וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה תני להו גבי הדדי משא"כ שבועה דקאסר נפשיה מחפצא כו'. תוספ':

(ב) (על הברטנורא) וטעמא בגמרא דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים כו'. וא"ת א"כ אמאי איקרי יד כתב הר"ן משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. א"נ דלא אמר אסור בהדיא. הר"נ:

(ג) (על המשנה) שאיני אוכל. ולא דמי לשאיני ישן שאיני מדבר דריש פרק דלקמן דתנן דמותר מדאורייתא דהוי דבר שאין בו ממש דהתם אין בו ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל הכא מ"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאינו אוכל. תוספ' ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) לך. פירוש משלך. כפירש"י למי אתה של מי אתה:

(ה) (על המשנה) מנודה כו'. לשון הר"מ מי שיאמר מנודה כו' שאיני אוכל לך כו'. אבל התוספ' כתבו דהכא א"צ לסיים שאיני אוכל דאין לספוקי בהרחקת ד"א. דאין לפרשו כלשון נידוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר נידוי לעצמו כו', וא"כ ודאי לשון נדר הוא לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו:

(ו) (על המשנה) להחמיר. פירוש לאכול בד' אמותיו. הר"א. משמע אבל לא לענין לאכול משלו. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) וכן פירש לקמן בנדבות אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן ולפי זה רישא פשיטא ועיקרה טשום סיפא דכשרים. אבל בגמרא מפרש באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו כלומר אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר"ן ולא איצטריך אלא משום סיפא כו' דכשאומר כנדרי כשרים ביטל ליה. אבל כשאומר הריני, אפילו דלא אמר כנדרי רשעים מהני כדתנן בריש נזיר באומר אהא. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) פירוש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק וכיון שכן אפילו כשהיא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתו לידי תקלה בבל תאחר. תוספ':

(ט) (על הברטנורא) והא דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההיא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבום לקיום את הטצוה או שלא לעבור על ל"ת שרי לי' למנדר ועל זה שנו חכמים נדרים סייג לפרישות. הר"ם והרא"ש:

(י) (על המשנה) נדר. בגמרא והא אמרת אין נודרין. תני נדב. ומ"ש הר"ב נודרין בנזיר בדוקא נקט לפי שלא שייך בנזירות אלא נדר. ופירש הר"ן דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב. ונדבה מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים. ומש"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי, לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עבשיו, ונדבה היא באומר הרי זו, לפי שהוא מתנדב ונדרו יותר רצוי. ולפי זה בנזיר אע"פ שאין הנדר של נזירות אלא בלשון נדר, טי שכוונתו רצויה יותר קרוי נזירתו נדבה ומי שאין כוונתו רצויה כ"כ קרוי נדר, ושל הכשרים נקרא נדבה כי אין בנזירתם שום נדנוד עבירה:

(ב)

(יא) (על המשנה) קונם. שאמר קונם ככר זה עלי. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) וה"ה לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא קא תני הני לשונות משום דבהני בקיאין. רש"י. והר"ן כתב דרבותא אשמעינן דלא מבעיא בלשונות לעז שהם לשונות גמורים שהנודר בהן נדרו נדר אלא אפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שלא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפ"ע. קמ"ל:

(יג) (על המשנה) לקרבן. להתפיס בקרבן דאכנוים דרישא קאי לפרושי. הרא"ש:

(יד) (על המשנה) חרק. האוטר ככר זה עלי חרק. רש"י:

(טו) (על המשנה) נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל כבר זה. ושבותה, שלא אוכל. רש"י:

(טז) (על המשנה) במותא. גירסת הר"מ במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. ועתוי"ט:

(ג)

(יז) (על המשנה) לא חולין לא כו'. ה"ג הר"מ. ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוה באלו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. אבל גירסת הר"ב לחולין שאוכל. ובתב הרא"ש שכן משמע בגמרא כו', וגם מתניתין מוכתת דכל הני דמתניתין אשאני אובל דרישא קיימא. ע"כ:

(יח) (על המשנה) לא חולין. טעמא משום דמבלל לאו אתה שומע הן כו'. וא"כ לית הלכתא בוותיה. ואפשר דמתניתין לאו משום דמכלל כו' אלא דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר משמע שהוא אסור. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) וטמא כו'. ובהני לא שייך למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי, שכיון ששמו מורה אסור, בלא כ"ף נמי מתסר לכו"ע. הר"נ:

(כ) (על המשנה) נותר כו'. אע"ג דהוו דבר האסור. דמתפים בעיקר קדושה שקרבן שנעשה נותר פגול. גמרא:

(כא) (על המשנה) אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באיסורא. הרא"ש:

(כב) (על הברטנורא) דסתם נדרים להחמיר ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר. הר"נ:

(כג) (על המשנה) כאימרא. בכ"ף. דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. אי נמי, בלא כ"ף משמע דנשבע בחיי אימרא, וכן אשארא. הר"ן. וקשיא עצים. ועיין אות ב"ח:

(כד) (על הברטנורא) שנקראים אשה ריח ניחוח. תוספ':

(כה) (על המשנה) בקרבן. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא"ש:

(ד)

(כו) (על הברטנורא) דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספים. ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים, א"נ שלמי נזיר:

(כז) (על הברטנורא) כלומר קמ"ל דהוי דבר הנדור. וטעמא פירש ריש פרק ב' ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך חובה כו' ואיכא למידק עולה ודדמי ליה למה איצטריך הא משתמעי לתרי אנפי ואזלינן לחומרא, ויש לומר דסד"א דמשום הכי פרט לאלו להתפיס במילי דחובה. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ומלשון הרא"ש משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר ממשי קורא לה חי בלשון בני אדם:

(כט) (על הברטנורא) ז"ל התוספ' הא קרבן בשתי תיבות בחיי הקרבן קאמר, והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע. והקרבן שאמר בתיבה אחת אסור, דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) לא כו'. וה"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך. הר"נ. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) קונם. ר"י נמי פליג בהא כו' דה"ה בלשון קונם בלא כ"ף דמותר, דקונם פי לא עדיף מלשון קרבן עצמו. וע"ע תוספ':

(לב) (על הברטנורא) וז"ל הר"נ משמע דקונם קאי אדיבור. ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי. וכ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש חל הנדר. ועתוי"ט: