משנה מנחות יג ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק יג · משנה ט | >>
שור זה עולה, ונסתאב, אם רצה יביא בדמיו שנים.
שני שוורים אלו עולה, ונסתאבו, אם רצה יביא בדמיהם אחד.
רבי אוסר.
איל זה עולה, ונסתאב, אם רצה יביא בדמיו כבשכ.
כבש זה עולה ונסתאב, אם רצה יביא בדמיו איל.
רבי אוסר.
האומר אחד מכבשי הקדש, ואחד משוורי הקדש, היו לו שנים, הגדול שבהן הקדש.
שלשה, הבינוני שבהן הקדש.
פרשתי ואיני יודע מה פרשתי, או שאמר, אמר לי אבא ואיני יודע מה, הגדול שבהן הקדש.
שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב,
- אִם רָצָה,
- יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם.
- אִם רָצָה,
- שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ,
- אִם רָצָה,
- יָבִיא בִּדְמֵיהֶם אֶחָד.
- אִם רָצָה,
- רַבִּי אוֹסֵר.
- אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב,
- אִם רָצָה,
- יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ.
- אִם רָצָה,
- כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב,
- אִם רָצָה,
- יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל.
- אִם רָצָה,
- רַבִּי אוֹסֵר.
- הָאוֹמֵר:
- אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ,
- וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ,
- הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם,
- הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
- שְׁלֹשָׁה,
- הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
- פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי,
- אוֹ שֶׁאָמַר:
- אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה,
- הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:
- אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה,
"שור זה עולה", ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו שנים.
- "שני שוורים אלו עולה", ונסתאבו - אם רצה יביא בדמיהן אחד.
- רבי - אוסר.
- "איל זה עולה", ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו כבש.
- "כבש זה עולה", ונסתאב - אם רצה יביא בדמיו איל.
- רבי - אוסר.
- האומר: "אחד מכבשי הקדש", ו"אחד משוורי הקדש" -
- היו לו שנים - הגדול שבהן הקדש,
- שלשה - הבינוני שבהן הקדש.
- "פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי",
- או שאמר "אמר לי אבא" - הגדול שבהן הקדש.
רבי חולק על כל העניינים שאמרנו בהלכה הזאת, לפי שדעתו שהנדר מקריבין אותו עצמו, ואם נסתאב יביא בדמיו כמוהו.
ואין הלכה כרבי:
ונסתאב - שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:
אם רצה יביא בדמיו שנים - ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:
רבי אוסר - לכתחלה יט. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:
הבינוני שבהן הקדש - אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים יב) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למובח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם כא, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:
פירשתי - איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:
או שאמר לי אבא - בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:
הגדול שבהן הקדש - דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:
רבי אוסר. כתב הר"ב לכתחלה. וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [*שבכל מקום שנים חשובים מאחד. אפילו שניהם שוים רש"י] נמי פליג אלא דנטר להו לרבנן עד דמסקי למלתייהו והדר מפליג עלייהו תדע דקתני כבש זה עולה ונסתאב יביא בדמיו איל ור' אוסר ש"מ גמ':
איל זה עולה כו' יביא בדמיו כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפי' הביא בדמיו איל אחד יצא. הרמב"ם. פט"ז מה"ק:
הבינוני שבהן הקדש. כתב הר"ב. אף הבינוני שבהן הקדש וכו'. והיכי עביד כו'. ממתין לבינוני עד שיומם כו'. גמ'. ופשיטא. דהה"נ אם הומם הגדול דמיחל בבינוני. אלא שצריך שיביא ג"כ בדמים היתרים:
(יט) (על הברטנורא) וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [שבכ"מ ב' חשובים מאחד אפילו שניהם שוים. רש"י] נמי פליג, אלא דנטר לת"ק עד דמסיק למילתיה. גמרא:
(כ) (על המשנה) כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. הר"מ:
(כא) (על הברטנורא) ופשיטא דאין הכי נמי אם הומם הגדול דמיחל בבינוני אלא שצריך שיביא גם כן בדמים היתירים:
אם רצה יביא בדמיו שנים: גמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר שור זה א"נ שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע דא' מייתי בשתי עולות לא יצא אבל א' לא אמר עלי יצא כל היכא דעביד ליה דאינו חייב באחריותו:
אם רצה יביא בדמיהם אחר ורבי אוסר: כך צ"ל. ובגמרא מאי טעמא משום דה"ל גדול והביא קטן ואע"ג דנסתאבו לכתחלה לא שרי רבי ופריך בגמרא וליפליג נמי רבי ברישא גבי שור זה לעולה ונסתאב דקתני יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול ליתני נמי ורבי אוסר דהא לא שאני ליה לרבי בין קטן והביא גדול לגדול והביא קטן ומשני רבי אכולה מילתה פליג ונטר להו לרבנן עד דמסקי למילתויהו והדר פליג עלייהו תדע דקתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר ש"מ. ובגמרא בעי שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו שני אילים ומשני ת"ש שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר לפי שאין בילה שצריך להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים ואין יכול לערבן בכלי אחד הלכך לא מחזי כי ההוא דנדר דההוא דנדר מידי דבאה מנחתו בכלי אחד הוא וקא מייתי בשני כלים ופרכינן אי הכי דיכול להביא שני אילים תחת שור אפי' אחד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן ומשני תרי תנאי אליבא דרבנן דאיכא דס"ל דאפילו בנסתאב אסרי רבנן בגדול והביא קטן לכתחלה [הגה"ה וביד שם פי"ו סימן וי"ו ח' ט' ושם פסק דשור זה עולה ונסתאב אפילו מביא בדמיו איל אחד יצא] ופרכינן אליבא דרבי טעמא דאין בילה הא יש בילה שרי והא במתני' קתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר אלמא אע"ג דבכלי אחד אתיא מנחתו אפ"ה לא מייתי מדמיו אלא דומיא דידיה ומשני תרי תנאי אליבא דרבי דאיכא דקפיד אמנחות ואיכא דקפיד אקרבן גופיה:
האומר אחד מכבשי: לשון אחר אחד מכיסי הרגמ"ה ז"ל. ואיתה להאי בבא בס"פ בתרא דמעילה. והתם רמי עלה מההיא דתנן התם ס"פ בתרא שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ואמאי נימא כמו הכא והמטבע המובחר יהיה קדש ומשני דהתם באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש ולהכי האחרונה הויא קדש אע"ג דגריעא:
היו לו שנים הגדול שבהן הקדש: כך צ"ל:
שלשה הבינוני שבהן הקדש: גמרא אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש תוראי בתוראי קאמר פי' החשוב שבשוורי הקדש:
יכין
שור זה עולה ונסתאב: שנפל בו מום:
אם רצה יביא בדמיו: כשיפדהו:
שנים: וכשירצה יוכל להביא כבש או איל דמדהומם אזל ליה נדריה:
רבי אוסר: וארישא נמי פליג. מיהו בדיעבד מודה בתרווייהו דיצא:
אם רצה יביא בדמיו כבש: ה"ה בשור שהומם יוכל להביא מין בהמה אחרת בדמיו. רק להכי לא נקט הכי. מדאינו מצוי שיהא דמי שור שהומם רק כדמי בהמה דקה:
הגדול שבהן הקדש: דכל מקדיש בעין יפה מקדיש:
הבינוני שבהן הקדש: ר"ל חוששין אף לבינוני. דשמא אליו נתכוון. מדעכ"פ יפה הוא נגד הקטן. ודלמא רק בעין יפה כזה סגי ליה. ולהכי כיצד יעשה שיהיה מותר לו א' מהן. ממתין עד שיומם א' מהם. ומחללה על האחרת התמימה. דאז הבע"מ מותר ממ"נ. אם היא היתה הקדושה. הרי הוממה ונתחללה. ואם חבירתה היתה הקדושה. א"כ הבע"מ חולין גמורים היתה מעיקרא. מיהו בהומם הגדולה. צריך להביא קרבן גם בעד דמים היתרים שבגדולה על הבינוני. [ואילה"ק איך ימתין מלהקריב עד שיומם א' מהן. הרי מדעכ"פ חד מנייהו קדיש. עובר עליו בבל תאחר. י"ל כיון שאינו יכול להקריב א' מהן. דהרי אפשר שיקריב חולין בעזרה. לא חייבוהו להקדיש השני מספק כדי שיהיה יוכל להקריבו. ולהכי מדאינו יכול להקריבן לא עבר בבל תאחר]:
אמר לי אבא: בצוואתו. וקמ"ל דלא אמרינן השתא נכסי בחזקת יורש קיימי. ונחשב הקדש כשמוציא מחבירו עליו הראיה. דליתא. דעכ"פ משנדרה אביו בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו א']:
הגדול שבהן הקדש: אפילו יש שם בינוני. דבשלמא כשלא פירש. לא היתה שעה שיהיה ההקדש מוחזק בא' מהן בוודאי. להכי מחשב הקדש הממע"ה. משא"כ הכא הרי פירש וחל הקדש על א' מהן וודאי שעה א'. וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולהכי מחשב הוא מוציא מחבירו מהקדש. [כך נ"ל. ועי' בכורים פ"ב מ"ח ודו"ק. ואפשר זה כוונת רש"י הכא. שכתב דכשפירש אין כאן ספק. דוודאי גדול פירש]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת