ברטנורא על מנחות יג

(א)

הרי עלי עשרון - פירשתי כמה עשרונים אביא ואיני יודע כמה אמרתי:

יביא ששים עשרונים - דאי בציר מהכי נדר, לא איכפת ליה, דמתני ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון:

הרי עלי מנחה - האומר הרי עלי מנחה סתם:

יביא איזה שירצה - מחמש מנחות :

מיוחדת - שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב)

מנחה מין המנחה - האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה: יביא אחת מן המנחות האמורות בפרשה:

מנחות עלי - או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד:

פירשתי - מיני מנחות שאביא, ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא:

מביא חמשתן - מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין: פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה:

יביא ששים עשרון - דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר לא איכפת לן, דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:

רבי אומר - כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה , ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והוי מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד, וחדא של שנים, וחדא של שלשה, וחדא של ארבע, עד ששים. שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלשים עשרון, דודאי חדא מינייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי:

(ג)

לא יפחות משני גזירים - שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים:

והמעלה את הקומץ בחוץ חייב - כרת, דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששי:

ושני בזיכים - של לחם הפנים:

(ד)

לא יפחות מדינר זהב - והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב :

נחושת לא יפחות ממעה כסף - שיביא נחושת ששוה מעה כסף:

פירשתי - כך וכך זהב:

ואיני יודע כמה פירשתי - יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך:

(ה)

הרי עלי יין - לנסכים:

לא יפחות משלשה לוגין - שהן פחותים שבנסכים. רביעית ההין לכבש, תלתא לוגין הוו, שהין י"ב לוגין:

שמן לא יפחות מלוג - שהפחות שבמנחה עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן :

רבי אומר שלשה לוגין - כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי:

כיום מרובה - כיום טוב ראשון של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, ב' מוסף דשבת וב' מוסף דחג , ואילים שנים ושעיר אחד . והנסכים הצריכים לכולם מאה וארבעים לוג :

(ו)

הרי עלי עולה יביא כבש - ר' אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דר' אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה ומר כי אתריה:

יביא פר ועגל - זכרים ולא נקבות. דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים:

פירשתי - אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה:

פירשתי - את המין:

ואיני יודע מה פירשתי - אם מין בהמה או מין עוף:

(ז)

תודה ושלמים - תודה או שלמים:

יביא כבש - פחות שבתודה ושלמים:

יביא פר ופרה - דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות:

ורחל - נקבה בת שתי שנים :

גדי - בן שנה מן העזים:

שעיר - עז בן שתי שנים:

טלה - כבש בן שנתו:

(ח)

יביא הוא ונסכיו במנה - כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה, שיהא ערך השור עם נסכיו מנה: עגל יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים:

אמר הרי עלי שור במנה - יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו:

שור במנה והביא שנים במנה לא יצא - שהרי קבע שור במנה:

קטן והביא גדול יצא, רבי אומר לא יצא - משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי, דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן ואין הלכה כרבי:

(ט)

ונסתאב - שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:

אם רצה יביא בדמיו שנים - ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:

רבי אוסר - לכתחלה . אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:

הבינוני שבהן הקדש - אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים יב) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למובח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם , ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:

פירשתי - איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:

או שאמר לי אבא - בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:

הגדול שבהן הקדש - דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:

(י)

בבית חוניו - בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וק. ים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג. את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (יט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו:

שאקריבנה בבית חוניו - נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:

רבי שמעון אומר אין זו עולה - והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר' שמעון:

ואם גלח בבית חוניו לא יצא - אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים , ושם יביא קרבנותיו:

שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא - דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין , ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו , אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני:

רבי שמעון אומר - אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר' שמעון:

ואין צריך לומר לדבר אחר - אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים:

והרי הן כבעלי מומין - שחולקים ואוכלים בקדשים: