משנה מנחות יג י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק יג · משנה י | >>
הרי עלי עולה, יקריבנה במקדש.
ואם הקריבה בבית חוניו, לא יצא.
שאקריבנה בבית חוניו, יקריבנה במקדש.
ואם הקריבה בבית חוניו, יצא.
רבי שמעון אומר, אין זו עולה.
הריני נזיר, יגלח כג במקדש.
ואם גלח בבית חוניו, לא יצא.
שאגלח בבית חוניו, יגלח במקדש.
ואם גלח בבית חוניו, יצא.
רבי שמעון אומר, אין זה נזיר.
הכהנים ששמשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש בירושליםכז, ואין צריך לומר לדבר אחרכח, שנאמר (מלכים ב כג), אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח יי בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם, הרי הם כבעלי מומין, חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין.
הֲרֵי עָלַי עוֹלָה,
- יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ;
- וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- לֹא יָצָא.
- שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ;
- וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- יָצָא.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵין זוֹ עוֹלָה.
- הֲרֵינִי נָזִיר,
- יְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ;
- וְאִם גִּלֵּחַ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- לֹא יָצָא.
- שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- יְגַלֵּחַ בַּמִּקְדָּשׁ;
- וְאִם גִּלֵּחַ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- יָצָא.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵין זֶה נָזִיר.
הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ,
- לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם,
- וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר;
- שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, ט),
- "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְיָ בִּירוּשָׁלָיִם
- כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם";
- הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין,
- חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין,
- אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:
"הרי עלי עולה" - יקריבנה במקדש.
- ואם הקריבה בבית נחוניו - לא יצא.
- "שאקריבה בבית נחוניו" - יקריבנה במקדש.
- ואם הקריבה בבית נחוניו - יצא.
- רבי שמעון אומר: אין זו עולה.
- ואם הקריבה בבית נחוניו - יצא.
- "הרי אני נזיר" - יגלח במקדש.
- אם גילח בבית נחוניו - לא יצא.
- "הריני נזיר שאגלח בבית נחוניו" - יגלח במקדש.
- ואם גילח בבית נחוניו - יצא.
- רבי שמעון אומר: אין זה נזיר.
- ואם גילח בבית נחוניו - יצא.
- כהנים ששימשו בבית נחוניו - לא ישמשו במקדש בירושלים,
- ואין צריך לומר דבר אחר,
- שנאמר: "אך לא יעלו כוהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים, כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם" (מלכים ב כג ט),
- הרי הן כבעלי מומין -
- חולקין ואוכלין - אבל לא מקריבין.
- ואין צריך לומר דבר אחר,
שמעון הצדיק עליו השלום שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחילת הספר הזה, כשחננו ה' אורך ימים והשקט, הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול. אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה, וצווה עליו השלום למנות חוניו הקטן כהן גדול תחתיו. ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו, ומינהו כהן גדול תחת אביו.
ואחר כך נתחרט על מה שעשה, וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה, לפי שאי אפשר לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתנו, שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולא יהיה כהן גדול אלא אחד בכל העולם.
לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה. הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש, וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה, וגם כן היתה צורת הבגד והמיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן, והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות, מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך.
אחר כך הניח אותו, וירד מאיתו אל הכהנים שבמקדש ואמר, אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה, מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה, והנה קיים לה מה שיעדה. קפצו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש, שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו. הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר, ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו. והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו.
וחקרו העניין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי, ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול, והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה. ויבקשו ההמון להרגו, ונמלט אל בית המלך, ולא יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל. ויצא בורח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים, ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש, ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך. וכן אמרו, בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על מה שנאמר "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"(דברים יב, יג).
ונאספו עליו כת שקורין אותן "קבטצר" עם כל הנלווים אליהם, וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו. וגדל עניינו ביניהן ומינוהו כהן וכיבדו אותו הבית, והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלימד אותן. ונתקיים דבר השם על ידי ישעיה "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים"(ישעיה יט, יט) וגו', ועמד הבית ההוא מאתים שנה.
והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן, ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים. וזה שאמרו יצא, לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא, ואף על גב שהרג אותה ולא הקריבה.
ורבי שמעון אומר, אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו, ומותר למכור אותה לאכלה.
וכבר בארנו בנזירות מעניין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו. ומה שאמר גם כן יצא, לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן, לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמו שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע, ולפיכך חייב בנזירות.
ורבי שמעון אומר, אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר.
ואין הלכה כרבי שמעון בשני העניינים:
בבית חוניו - בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים כב נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאלכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (יט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו:
שאקריבנה בבית חוניו - נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:
רבי שמעון אומר אין זו עולה - והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר' שמעון:
ואם גלח בבית חוניו לא יצא - אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים כד, ושם יביא קרבנותיו:
שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא - דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין כה, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו כו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני:
רבי שמעון אומר - אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר' שמעון:
ואין צריך לומר לדבר אחר - אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים:
והרי הן כבעלי מומין - שחולקים ואוכלים בקדשים:
בבית חוניו. פי' הר"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע"פ שנתמנה להיות כ"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע"פ כן נתקנא בו כו'. ומ"ש הר"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה"נ דיקא מתני' דקתני ואצ"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע"כ. והרמב"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י"ב) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י"ט י"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו':
שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח:
[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב"ם. ועיין בפ"ב דנזיר מ"ה:
ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]:
אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ':
יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש"י בגמ' [*וכדכתב הר"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע"פ דמס' כתובות דף נ"ו ע"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ"ש הר"ב שם] ואור"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ"ל:
בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש"י]:
כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי"ב דזבחים:
(כב) (על הברטנורא) נראה שאע"פ שנתמנה לכהן גדול עדיין לא עבד, אלא שנמנו וגמרו ופסקו לו הגדולה, ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא:
(כג) (על המשנה) יגלח. ענין תגלחת, הבאת קרבנותיו. הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) לא ידעתי למה הוסיף בירושלים. ועיין לקמן:
(כה) (על הברטנורא) והכא ליכא למימר נעשה כאומר שלא אתחייב באחריות קרבנותיו, דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמרא:
(כו) (על הברטנורא) ולהכי נמי לא מחייב משום שחוטי חוץ. רש"י:
(כז) (על המשנה) בירושלים. אבל בנוב וגבעון היו מותרים לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה. תוספ' בשם תשובת רש"י:
(כח) (על המשנה) ואין צריך לומר כו'. מכלל דבית חוניו לאו עבודה זרה הוא. ותימה. הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה, דנדרים ונדבות דבני נח היה מעלה. תוספ'. ועתוי"ט:
שאקריבנה בבית חוניו: תוס' דפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ודפ' המנחות דף ק"ג ודס"פ השוחט:
הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו וכו': כצ"ל וכן בסיפא גבי נזיר גרסינן הריני נזיר שאגלח בבית חוניו וכו' וכתוב בערוך הגאון נקד חוניי ואני מצאתי מוגה נחוניון בכולה מתני' וכן תמצאנו בירושלמי פ' שני שעירי דף מ"ג עמוד ד' גם בפ' הנודר מן המבושל דף מ' ע"א גם בפ"ק דסנהדרין דף י"ט ע"א:
ואם הקריבה בבית חוניו: גמרא הא מיקטל קטלה דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה ומשני אמר רבא אדם זה לדורון איכוין אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא טפי לא מצינא לאצטעורי ומאחר שהוא לא כיון רק לדורון בעלמא לא חל עליה שם עולה ואליבא דרבא לא מיחייב עליה משום שחוטי חוץ. וכתבו תוס' ז"ל שאקריבנה בבית חוניו אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאיטרח כדאיתא בגמרא ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס בפירושו מה שפירש רב המנונא דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה וכו'. וכן ג"כ רעז"ל תפס בפירושו במעשה דשמעי וחוניו כר' יהודה ודלא כר"מ שמספר שהמעשה היה שקבל עליו חוניו אלא שאחיו שמעי נתקנא בו אח"כ ואמר לו בא ואלמדך סדר עבודיה ולמדו ללבוש אונקלי וחגרו בצלצול והעמידו אצל המזבח ויצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו וקיים וכו' ובקשו להורגו רץ מפניהם לאסכנדריא של מצרים והעלה לשַם לשֵם ע"ז ע"כ. [הגה"ה קשה לע"ד לדעת ר"מ כיצד קיבל ממנו חוניו דמסתמא ודאי הגמור שיותר בקי בהלכות עבודה היה חוניו יותר משמעי מאחר שאביהן מינה אותו תחתיו וכמו שפי' רעז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שבגמרא אינו מבואר גם רש"י ז"ל כן פירש דחוניו היה חכם משמעי ע"כ ודוחק גדול הוא לומר דלדעת ר"מ שמעי היה חכם יוחר מחוניו]:
הריני נזיר שאגלח בבית חוניו: תוס' פ' אע"פ דף נ"ו ודפ' שני דנזיר דף י"א. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) וז"ל ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפריש התם בגמרא דההוא לצעורי נפשיה קמכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא פי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקרו דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו והייל מחנה על מה שכתוב בתורה ומעיקרא תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תבאה והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרי' לענין חליצה ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא זה ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה ע"י שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר ולי נראה טעמא דכל מתנה על מה שכתוב בתורה משום דכל תנאי דקעקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישות לחצאין ול"ד לשאר תנאים שלא נתקיימו שהקדושין בטלין ואם תדקדק במדות חכמים תמצא טעם זה נכון עכ"ל ז"ל וע"ש עוד:
הכהנים ששמשו וכו': תוס' פ"ק דפסחים דף ג' והרא"ש פרק הקורא עומד דף ל"ח ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ב בגמרא. ובטור א"ח סימן קכ"ח:
שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח וכו': כך צ"ל:
ואין צורך לומר לדבר אחר: כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד כי אם אכלו מצות וכו' פי' הפסוק כך הוא לא היה להם מכהונתם כלום אפילו הם בני אהרן אלא היו אוכלין המצות של הקרבנות עם שאר הכהנים ע"כ:
לדבר אחר: דקתני מתני' היינו ע"ז. ומכלל דבית חוניו לא ע"ז הוא ומתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דאמר לשם ע"ז העלה עליו כדכתבינן:
הרי הם כבעלי מומין וכו': כתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דתעניות דף כ"ט מכאן יש להוכיח דכהן שנשתמד נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא נשתמד מדקאמר הכא שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו גם מומר שעשה תשובה נושא כפיו ע"כ. ואיתה ג"כ בפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ובפירקין כתבוהו בשם רש"י ז"ל וכתוב שם בבית יוסף בטור א"ח סימן קכ"ח דלפי דעת הפוסקים שאומרים שאפילו שב בתשובה לא מהני לישא כפיו מתני' נמי בהכי מיירי וגם קרא דאך לא יעלו. ויש פוסקים לומר שכששב בתשובה נושא כפיו והיא דעת הרגמ"ה ורש"י ז"ל ותוס' ז"ל וכדכתיבנן לעיל בסמוך ועוד מביאין ראיה מדקתני מתניתין לא ישמשו במקדש בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ע"כ. וביד פט"ו דהלכות נשיאות כפים סימן ג' ובפ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן י"ג י"ד ובפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' והלשון שם העושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז וכו' ואינו מזכיר שם לא חוניו ולא שמעי:
יכין
ואם הקריבה בבית חוניו: דכשמת שמעון הצדיק בן חוניו. צוה שבנו חוניו ישמש בכהונה גדולה. מדהיה ת"ח יותר משמעי אחיו. וכשמת אביהם. מחל לו חוניו לשמעי הכהונה גדולה. מדהיה גדול מחוניו ב' שנים ומחצה. ואח"כ נתחרט על מחילתו. וביקש לעשות לשמעי לשחוק בעיני הכהנים. לכן אמר לו שסדר עבודת כה"ג ביום שמתחנך. שילבש בגדי אשתו ויקרב אצל המזבח. ומפני שלא היה שמעי בן תורה האמין לדבריו. ולבש בגדי אשתו וקרב אצל המזבח. ואמר חוניו להכהנים. ראו שכך הבטיח שמעי לאשתו שילבש בגדיה בעבודת חנוכו. ורצו הכהנים להרוג לשמעי. וסיפר להם שמעי כל המאורע. חזרו ונתכעסו על חוניו להרגו. וברח מפניהם למצרים. שהיו שם רבבות אלפי ישראל בכבוד גדול מזמן חורבן בית ראשון [כסוכה נ"א ב']. ונטל שם רשות מתלמי המלך הוא פטאלמעאוס הג'. לבנות שם בית בדוגמת ביהמ"ק שבירושלים. וגם ישראל נתרצו לו בזה. מדדרש להם המקרא [ישעיה י"ט פי"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים. ובאמת הכתוב אומר שיקריבו עליו הנכרים לה'. אבל הוא פתה אותם להאמין. שיקריבו בו גם ישראל. לכן הקריבו שם קרבנות הישראלים וגם תושבי הארץ לפנים. שנקראין עדיין שם קאפטען [ובלשון חז"ל נקראין גיפטים [מגילה י"א א']. והוא דוגמת מלת עגיפטען]. ועמד הבית ההיא קרוב לר"ן שנה. עד שאחר החורבן של ירושלים כשמרדו גם הם במלכות רומי. סגר אספסיאנוס [הוא פעספאסיאנוס קיסר] הבית הזה. אמנם מדהיה בזמן איסור במות היה אסור לישראל להקריב שם. כדכתיב פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו':
לא יצא: וחייב נמי כרת משום שחוטי חוץ. דהרי קרא עליה שם עולה:
ואם הקריבה בבית חוניו יצא: פטור יד"ח נדרו וא"צ להביא עולה אחרת. וה"ה נמי כשהרגה בכל מקום פטור [ועי' רש"י בגמ' ד"ה והקריב]. דהו"ל כאומר הרי עלי עולה. על מנת שכשאהרגנה לא אתחייב באחריותה. דפטור כשהרגה [כערכין ד"כ ע"ב]. מיהו כשהקריבה בבח"נ חייב כרת משום שחוטי חוץ [רמב"ם פי"ד ממעק"ר]:
אין זו עולה: מדנדר שלא כדרך המתנדבים [כלעיל פי"ב מ"ג]:
ואם גלח בבית חוניו לא יצא: ויחזור ויגלח ויביא קרבנותיו במקדש:
ואם גלח בבית חוניו יצא: ופטור משום שחוטי חוץ דאמרינן דקיבל עליו הנזירות בתנאי. שכשירצה לגלח בב"ח אזי לא יהיה נזיר. רק יצער עצמו מיין גלוח וטומאה בדרך נדר עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. וכיון שגילח בב"ח ולא במקדש. אין כאן נזירות ואין אלו קרבנות. לפיכך פטור כששחטם בחוץ. ודוקא בשאמר כן כשהיה רחוק מירושלים. דטריחא ליה מלתא לעלות לשם. אבל בשהיה קרוב לירושלים כמו לב"ח. וודאי כיון שאמר הריני נזיר נתחייב בנזירות כבר לגלח במקדש. ולא יכול שוב לבטל דבריו בשיאמר ע"מ שאגלח בב"ח:
רבי שמעון אומר אין זה נזיר: ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר"ש. ונ"ל דר"ש לטעמיה לעיל [פי"ב מ"ג] דכשלא התנדב כדינו פטור לגמרי:
לא ישמשו במקדש בירושלם: אבל בנוב וגבעון רשאין היו לעבוד. וכ"ש דכשרים לדוכן ולעלות לתורה לכהן. אף דעברו על לאו:
ואין צריך לומר לדבר אחר: ר"ל דכ"ש כששמשו לע"ז דפסולים לעבוד בביהמ"ק:
אף שחזרו השתא בתשובה:
חולקין ואוכלין: בהגיע משמר שלו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת