מלאכת שלמה על מנחות יג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

הרי עלי עשרון יביא אחד. עשרונים יביא שנים:    פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז':

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון:    גמרא מאן תנא אמר חזקיה דלא כרבי דאי רבי האמר יביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבי באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי דמייתי שיתין עשרונות בשיתין מאני דהאי דקאמר רבי יביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' היינו היכי דקבעם בכלי אחד דלא מצי לאתויי בכלי ולא בציר מהכי ולא טפי מהכי. וכתב הרגמ"ה ז"ל פירשתי בשעת נדרי כמה עשרונים הייתי רוצה להביא ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרונים שיחיד מתנדב מנחה גדולה של ס' עשרונים ובכלל הגדולה יש אותה שנדר דלא כרבי דאמר לקמן קטן והביא גדול לא יצא דס"ל דאין קטן בכלל גדול ע"כ:

מיוחדת:    שנקראת מנחה סתם ואין לה שום לויי עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט וסימן זה הוא שיהיה בידיך שלא תטעה ותשכח איזו מנחה קאמר ר' יהודה שהיא מנחה שפתח בה הכתוב תחלה. ומצאתי בספר לקח טוב פ' ויקרא עלה מ"ו שכתב וז"ל אמר יהיה קרבנו לשון גוזר יהיה והל"ל אם סלת יהיה קרבנו אלא ללמד שהמתנדב מנחה סתם אינו מביא כי אם מנחת הסלת מן החטים שהיא נקראת מנחה סתם והאחרות יש להם שם לוויי מנחת מחבת וכיוצא וכן אם אמר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת ולמה נקראת זו מנחת הסלת יותר משאר מנחות שגם הם מסלת מפני שהיא נקמצת כשהיא סלה וכל שאר המנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן עכ"ל ז"ל. ומן התימה שפירש דקדוק זה על סברת ר' יהודה דלית הלכתא כותיה שגם בפי"ז דהלכות מעשה הקרבנות פסק כדעת ה"ק שיביא איזו מנחה שירצה מן החמש מנחות:

משנה בעריכה

מנחה מין המנחה:    פי' או אמר מין המנחה תוס' ז"ל. וביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ה' ז' ח'. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל מנחה מן המנחה וכו' מנחות מן המנחות וכו' וכתב כן מצאתי והפי' האומר הרי עלי להביא מנחה או שאמר הרי עלי מן המנחה יביא א' מן המנחות שנאמרו בתורה וכן האומר הרי עלי מנחות או מן המנחות שנאמרו בתורה יביא שתים מאותם המנחות שנאמרו בתורה אבל האומר פירשתי כמה מיני מנחות אביא ואיני יודע כמה פירשתי יביא כל מיני מנחות שנאמרו בתורה והם ה' כן נ"ל לפרש דהוי דומיא דפירשתי דרישא עכ"ל ז"ל:

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן:    תוס' פ"ק דמכלתין דף ג'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ואין ידוע וכן גרסינן בכל הפרק ופי' רש"י ז"ל בסוף פירקין דלעיל חמש מנחות סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא ע"כ. ובגמרא מאן תנא דלא מספקא ליה אלא בחמשה מנחות א"ר ירמיה דלא כר"ש דאי ר"ש כיון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקים יביא וה"ה לתשעה חלות וחד רקיק או לתשעה רקיקים וחדא חלה וא"נ סבר לה כר' יהודה דאמר בפרק ואלו מנחות כל המנחות באות עשר עשר איכא לספוקי בי"ד מנחות סלת ומחבת ומרחשת הרי שלשה ובמנחת מאפה איכא אחד עשר ספקות דלמא כולה חלות נדר ושמא תשעה חלות וחד רקיק ושמא שמנה חלות ושתי רקיקים ושמא ז' חלות וג' רקיקים וכן גרועי חלות ואוסופי רקיקים עד שמא כולה רקיקים. [הגה"ה לשון הרגמ"ה ז"ל דאיכא לספוקי בי"ד מנחות כיצד דדילמא ט' חלות וחד רקיק אמר או שמנה חלות וב' רקיקין או שבעה חלות וג' רקיקים או שש חלות וד' רקיקים או חמש חלות וחמש רקיקים או ד' חלות ושש רקיקים או שלש חלות ושבע רקיקים או שתי חלות וח' רקיקים או חלה אחת וט' רקיקים הרי ט' היינו גרועי ואוסופי עד לחלה אחת וט' רקיקים ואיכא לספוקי שמא כולהו אמר רקיקים או כולהו חלות או אמר סלת או מחבת או מרחשת הרי ארבעה עשר ע"כ]. וכ"ש דאי סבר לה כר"מ דאמר התם שתים עשרה דאיכא לספוקי בשש עשרה פי' מוסיף שנים על הני דאמרינן דאיכא גרועי ואוסופי עד לחלה אחת וי"א רקיקים ואביי אמר אפילו תימא ר"ש שמעי' ליה לר"ש דאמר מייתי ומתנה דתניא רש"א וכו' ה"נ מייתי ומתנה שהרי הביא עשר חלות ועשר רקיקים ומתנה דאי אמר ט' וחד רקיק להוי לנדרי והאחרת תהא נדבה וכו' ומצטרפין חלות מעשרון זה לפי מה שנדר ורקיקים מעשרון זה לפי מה שנדר מאחר שהוא מתנה כך:

פירשתי מנחה של עשרונים:    בתוס' פ' התודה דף פ'. לשון הר"ס אוחנא ז"ל לעיל דקתני פרשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרונים לא פליג רבי התם משום דקאמר פירשתי כמה עשרונים ולא אמר מנחה של עשרונים אבל הכא דקאמר מנחה דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה עיין בגמרא ע"כ:

רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס':    שהן אלף ושמונה מאות ול'. [הגה"ה לשון החכם הר"ר סולימאן ז"ל פי' אם תעשה טבלא מרובעת ותצייר בה ששים שורות שכל שורה יש בה ששים רבועים קטנים יעלו בין הכל שלשת אלפים ושש מאות רבועים ואם תעביר קו בתוך הטבלא מאלכסון לאלכסון והחלוק הטבלא לשנים תמצא בכל חצי ששים שורות הראשונה אחת והשניה שתים והג' שלש וכן כלם עד האחרונה שיש בה ששים והרי יעלה בין הכל אלף ושמנה מאות רבועים ולפי שהשורה האמצעית שעבר בתוכה הקו הרבועים שבו נתחלקו כל א' לשנים צריך כדי להשלימם ששים חצאין מהם דהיינו שלשים אחרים שתוסיף עליהם מחוץ והרי בין הכל אלף ושמונה מאות ושלשים ע"כ]. כיצד קח בידך [כו' עיין בתוספת יום טוב] וכן נוכל למנות פרים דחג דעולין לע' כיצד ז' וי"ג הם עשרים. וכן ח' וי"ב הם עשרים. וק ט' וי"א הם עשרים ועשרה הרי שבעים. תוס' ז"ל. ובגמרא בברייתא פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהן פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא חמש מנחות של ס' ס' עשרונים שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא חמש מנחות של ס' ס' עשרונים מא' ועד ס' שהן ט' אלפים ומאה וחמשים ורבא אוקי דבפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפלגי רבנן סברי כרבנן דר' אליעזר בן יעקב דבעינן ס' לוג למנחה של ס' עשרון שבאותו כלי ומתנה כמה שנדרתי תהא לחובתי והשאר תהא נדבה וכל חד עשרון לוגא קא שקיל דחובה לחובה ודנדבה לנדבה ורבי סבר כר' אליעזר בן יעקב דאמר דאפילו מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוגה ולא ידעינן אי חדא מנחה היא דסגי לה בחד לוג או שתי מנחות נינהו דבעי' שני לוגין פי' ואי עריב שתי מנחות זו של שלשים וזו של שלשים בכלי אחד סגי להו בשני לוגין ואי חדא היא בעינן חד לוג ורב אשי אוקי פלוגתייהו בקטן והביא גדול דרבנן סברי קטן והביא גדול יצא וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי ס' עשרונים יצא ולא בעי אתנויי מידי ורבי אומר לא יצא ידי חובתו ופריך בגמרא והא אפלגו בה חדא זימנא לקמן בסמוך דתנן קטן וכו' ומשני צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן משום דאידי ואידי קומץ הוא דבין מנחה גדולה ובין מנחה קטנה חד קומץ הוא מקריב אבל התם דקא נפישי אמורים דאמורים דגדול נפישי מדקטן אימא מודו ליה לרבי דאיכא למימר דלאו הכי נדר ואי אתמר בההיא בההיא קאמר רבי דלא יצא משום דנפישן אימורין דידיה אבל בהא אימא מודה לרבנן צריכא:

משנה געריכה

עצים לא יפחות משני גזירין:    ירושלמי פ' קונם הלכה וי"ו בגמרא ת"ר קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזירין וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים רבי אומר עצים קרבן הם וטעונים מלח וטעונים הגשה וקמיצה ועצים אחרים פי' להסיקם בעצי הקדש כשאר קרבן:

לבונה לא יפחות מקומץ:    דכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה נמי קומץ:

חמשה קמצים הם:    גמרא שלהי פ' התכלת א"ר יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסאי דאמר כ"ג מקריב בחייו על החביתין שמביא בכל יום קומץ לבונה שחרית וקומץ ערבית ופרכינן התם והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן חמשה קמצים הם ולא חשיב ליה לקומץ דחביתין משום דלחצאין קרב ואי איתא דקרב שלם ליתני ז' קמצים ומשנינן אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. [הגה"ה לשון החכם הר"ר סולימאן ז"ל המעלה את הקומץ בחוץ חייב פי' המעלה קומץ שקומצין ממנחת הסלת בחוץ חייב ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ הסולת בפנים דהקטרה מעלייתא היא ע"כ]:

טעונין שני קמצים:    פי' צריך שלא יהא בהם פחות משני קמצים של לבונה. ה"ר יהוסף ז"ל:

משנה דעריכה

הרי עלי זהב:    תוס' שבת ספ"ט אברייתא דמייתי התם דקתני נחשת לא יפחות ממעה כסף תימה לר"י דלא יפחות מפרוטה הל"ל כי היכי דתנן בפ' בתרא דמנחות הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף ע"כ. ותימה לע"ד דטפי ה"ל לאקשויי אמתניתין גופה:

כסף לא יפחות מדינר כסף:    והוא דאמר מטבע של כסף דאי לא דילמא נסכא דכספא קאמר:

נחשת לא יפחות ממעה כסף:    גמרא תניא ראב"י אומר לא יפחות מצנורא קטנה של נחשת דהיינו מזלג קטן של נתשת למחט בו את הפתילה ומקנחים בה נרות המנורה כן פי' רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו לאו של מנורה דמלקחיים היה להם אלא שאר נרות שהיו במקדש ע"כ. והאומר הרי עלי ברזל אחרים אומרים לא יפחות מכלה עורב פי' מסמרות חדים שתוחבין בראש הגג על ההיכל לכלות העורבים שלא ישבו עליו וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה וזהו פי' רש"י ז"ל. ואיתה בספ"ט דשבת. ויש עוד פירושים אחרים בכלה עורב כתבתים בס"ד בפ"ד דמסכת מדות:

יהא מביא עד שיאמר:    כך מצאתי מוגה:

לא לכך נתכונתי:    מעולם לא הייתי עשיר כ"כ שאוכל לידור כ"כ מזהב וכן יביא מכסף או מנחשת עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. הרגמ"ה ז"ל. וביד פ' שני דהלכות ערכין סימן ט' י'. ובפ"ח דהלכות מ"ע סימן ג':

משנה העריכה

שמן לא יפחות מלוג:    סתמא כר"ט דאמר בפירקין דלעיל אף מתנדבין שמן. רש"י ז"ל:

רבי אומר שלשה לוגין:    ואיתה נמי בס"פ כל התדיר. והתבונן במ"ש בסוף פירקין דלעיל. וביד רפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות וספי"ז:

משנה ועריכה

הרי עלי עולה:    פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ח) ובראש פירקין:

רבי אלעור בן עזריה אומר תור או בן יונה:    בגמרא מפרש דל"פ אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה פי' רש"י ז"ל באתריה דת"ק גריע כבש מעוף ובאתריה דר' אלעזר גריע עוף מכבש ע"כ. אכן רעז"ל תפס לעיקר פי' הרמב"ם ז"ל. ובתמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף כ') מסקינן דר"ש ס"ל כר"א בן עזריה. ומוכח שם במרובה דף ע"ח דאפילו אחר הפרשת בהמה יכול לפטור עצמו בכבש לרבנן אם הפריש שור או אפילו בעוף לר"א בן עזריה וכמו שכתבו תוס' ז"ל שם במרובה וגם שם בתמורה ומ"מ קשה לע"ד מאי קאמר שם דר"ש סבירא ליה כראב"ע דהא מפ' הכא בגמרא דל"פ רבנן וראב"ע אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ולפי' הרמב"ם ז"ל ניחא קצת אלא דלא משמע מפירושו ז"ל ולא שם ביד פי"ו סימן ג' ט' דאפילו אחר הפרשת בהמה יכול לפטור עצמו בפחות:

פירשתי מן הבקר:    תוס' פ' התערובות דף ע"ה. והגיה הרי"א ז"ל בשם רוב הספרים בן הבקר וגם במתניתין דלקמן גם כתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג לא תיש ולא שעיר וצ"ע לא מצאתי תיש שיהא קרב על המזבח ע"כ עוד כתב טָלֶה וטָלָה כן מצאתי והפי' כמו שוֹטֶה שוֹטָה ע"כ:

יביא פר ועגל:    זכרים ולא נקבות ומתניתין רבי היא ומש"ה תנא פלוגתא בסיפא לפרושי לרישא דלאו דברי הכל היא כדפי' רעז"ל:

איל ושעיר:    י"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחך גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. תוס' ז"ל. וקשה לע"ד דה"ל למיתני פר ועגל איל וטלה שעיר וגדי מין הקטן עם מינו הגדול דומיא דריש מילתיה דקתני פר ועגל:

תור ובן יונה:    גרסינן ול"ג ובני יונה תוס' ז"ל:

משנה זעריכה

תורה ושלמים:    גרסינן ול"ג תודה או שלמים תוס' ז"ל:

יביא כבש:    נלע"ד דלאו דוקא כבש אלא ה"ה דאם הביא כבשה יצא אלא דנקט כבש אגב רישא דקתני הרי עלי עולה יביא כבש ועוד דכבשה בכלל כבש הכא גבי תודה ושלמים עוד נלע"ד דמיירי שזכור דלאחד מהם כיון או לכבש או לכבשה דאי לא תימא הכי אלא שהוא מסופק אם כבש או כבשה אמאי לא קתני דיביא כבש וכבשה דומיא דסיפא דפירשתי מן הבקר דאפילו לרבנן צריך להביא לכל הפחות פר ופרה. וביד שם פי"ו סימן י' לא הביא האי רישא נראה דטעמא הוי משום שהיא פשוטה ומתבארת מן הסיפא וכמו שכתבנו אלא דתנא נקטא אגב סיפא א"נ אגב רישא ולהודיעך דאע"ג דברישא גבי עולה איכא פלוגתא הכא לא שייכא פלוגתא:

איל ורחל שעיר ושעירה גדי וגדיה טלה וטלייה:    כך נראה שצ"ל וכן הוא בתלמוד וזה פי' תוספת יום טוב איל ורחל פי' הר"ב ז"ל רחל נקבה בת שתי שנים וה"ל לפ' איל בן שתי שנים כדתנן במשנה ג' פ"ק דפרה. הגה"ה ואיני יודע מה הוקשה להרב בעל תוספת יום טוב שרבינו עובדיה ז"ל העתיק מפי' רש"י ז"ל ורבותא אשמועינן השתא דאכתי לא שמעינן לה בשום משנה:

משנה חעריכה

שחור והביא לבן:    חלוקים קצת הם כדאמרינן בעלמא אוכמא למשכיה סומקא לבשריה חוורא לרידיא תוס' ז"ל וביד שם רפי"ו וסימן ב' ד' ה':

משנה טעריכה

אם רצה יביא בדמיו שנים:    גמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר שור זה א"נ שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע דא' מייתי בשתי עולות לא יצא אבל א' לא אמר עלי יצא כל היכא דעביד ליה דאינו חייב באחריותו:

אם רצה יביא בדמיהם אחר ורבי אוסר:    כך צ"ל. ובגמרא מאי טעמא משום דה"ל גדול והביא קטן ואע"ג דנסתאבו לכתחלה לא שרי רבי ופריך בגמרא וליפליג נמי רבי ברישא גבי שור זה לעולה ונסתאב דקתני יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול ליתני נמי ורבי אוסר דהא לא שאני ליה לרבי בין קטן והביא גדול לגדול והביא קטן ומשני רבי אכולה מילתה פליג ונטר להו לרבנן עד דמסקי למילתויהו והדר פליג עלייהו תדע דקתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר ש"מ. ובגמרא בעי שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו שני אילים ומשני ת"ש שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר לפי שאין בילה שצריך להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים ואין יכול לערבן בכלי אחד הלכך לא מחזי כי ההוא דנדר דההוא דנדר מידי דבאה מנחתו בכלי אחד הוא וקא מייתי בשני כלים ופרכינן אי הכי דיכול להביא שני אילים תחת שור אפי' אחד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן ומשני תרי תנאי אליבא דרבנן דאיכא דס"ל דאפילו בנסתאב אסרי רבנן בגדול והביא קטן לכתחלה [הגה"ה וביד שם פי"ו סימן וי"ו ח' ט' ושם פסק דשור זה עולה ונסתאב אפילו מביא בדמיו איל אחד יצא] ופרכינן אליבא דרבי טעמא דאין בילה הא יש בילה שרי והא במתני' קתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר אלמא אע"ג דבכלי אחד אתיא מנחתו אפ"ה לא מייתי מדמיו אלא דומיא דידיה ומשני תרי תנאי אליבא דרבי דאיכא דקפיד אמנחות ואיכא דקפיד אקרבן גופיה:

האומר אחד מכבשי:    לשון אחר אחד מכיסי הרגמ"ה ז"ל. ואיתה להאי בבא בס"פ בתרא דמעילה. והתם רמי עלה מההיא דתנן התם ס"פ בתרא שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ואמאי נימא כמו הכא והמטבע המובחר יהיה קדש ומשני דהתם באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש ולהכי האחרונה הויא קדש אע"ג דגריעא:

היו לו שנים הגדול שבהן הקדש:    כך צ"ל:

שלשה הבינוני שבהן הקדש:    גמרא אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש תוראי בתוראי קאמר פי' החשוב שבשוורי הקדש:

משנה יעריכה

שאקריבנה בבית חוניו:    תוס' דפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ודפ' המנחות דף ק"ג ודס"פ השוחט:

הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו וכו':    כצ"ל וכן בסיפא גבי נזיר גרסינן הריני נזיר שאגלח בבית חוניו וכו' וכתוב בערוך הגאון נקד חוניי ואני מצאתי מוגה נחוניון בכולה מתני' וכן תמצאנו בירושלמי פ' שני שעירי דף מ"ג עמוד ד' גם בפ' הנודר מן המבושל דף מ' ע"א גם בפ"ק דסנהדרין דף י"ט ע"א:

ואם הקריבה בבית חוניו:    גמרא הא מיקטל קטלה דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה ומשני אמר רבא אדם זה לדורון איכוין אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא טפי לא מצינא לאצטעורי ומאחר שהוא לא כיון רק לדורון בעלמא לא חל עליה שם עולה ואליבא דרבא לא מיחייב עליה משום שחוטי חוץ. וכתבו תוס' ז"ל שאקריבנה בבית חוניו אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאיטרח כדאיתא בגמרא ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס בפירושו מה שפירש רב המנונא דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה וכו'. וכן ג"כ רעז"ל תפס בפירושו במעשה דשמעי וחוניו כר' יהודה ודלא כר"מ שמספר שהמעשה היה שקבל עליו חוניו אלא שאחיו שמעי נתקנא בו אח"כ ואמר לו בא ואלמדך סדר עבודיה ולמדו ללבוש אונקלי וחגרו בצלצול והעמידו אצל המזבח ויצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו וקיים וכו' ובקשו להורגו רץ מפניהם לאסכנדריא של מצרים והעלה לשַם לשֵם ע"ז ע"כ. [הגה"ה קשה לע"ד לדעת ר"מ כיצד קיבל ממנו חוניו דמסתמא ודאי הגמור שיותר בקי בהלכות עבודה היה חוניו יותר משמעי מאחר שאביהן מינה אותו תחתיו וכמו שפי' רעז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שבגמרא אינו מבואר גם רש"י ז"ל כן פירש דחוניו היה חכם משמעי ע"כ ודוחק גדול הוא לומר דלדעת ר"מ שמעי היה חכם יוחר מחוניו]:

הריני נזיר שאגלח בבית חוניו:    תוס' פ' אע"פ דף נ"ו ודפ' שני דנזיר דף י"א. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) וז"ל ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפריש התם בגמרא דההוא לצעורי נפשיה קמכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא פי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקרו דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו והייל מחנה על מה שכתוב בתורה ומעיקרא תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תבאה והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרי' לענין חליצה ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא זה ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה ע"י שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר ולי נראה טעמא דכל מתנה על מה שכתוב בתורה משום דכל תנאי דקעקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישות לחצאין ול"ד לשאר תנאים שלא נתקיימו שהקדושין בטלין ואם תדקדק במדות חכמים תמצא טעם זה נכון עכ"ל ז"ל וע"ש עוד:

הכהנים ששמשו וכו':    תוס' פ"ק דפסחים דף ג' והרא"ש פרק הקורא עומד דף ל"ח ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ב בגמרא. ובטור א"ח סימן קכ"ח:

שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח וכו':    כך צ"ל:

ואין צורך לומר לדבר אחר:    כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד כי אם אכלו מצות וכו' פי' הפסוק כך הוא לא היה להם מכהונתם כלום אפילו הם בני אהרן אלא היו אוכלין המצות של הקרבנות עם שאר הכהנים ע"כ:

לדבר אחר:    דקתני מתני' היינו ע"ז. ומכלל דבית חוניו לא ע"ז הוא ומתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דאמר לשם ע"ז העלה עליו כדכתבינן:

הרי הם כבעלי מומין וכו':    כתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דתעניות דף כ"ט מכאן יש להוכיח דכהן שנשתמד נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא נשתמד מדקאמר הכא שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו גם מומר שעשה תשובה נושא כפיו ע"כ. ואיתה ג"כ בפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ובפירקין כתבוהו בשם רש"י ז"ל וכתוב שם בבית יוסף בטור א"ח סימן קכ"ח דלפי דעת הפוסקים שאומרים שאפילו שב בתשובה לא מהני לישא כפיו מתני' נמי בהכי מיירי וגם קרא דאך לא יעלו. ויש פוסקים לומר שכששב בתשובה נושא כפיו והיא דעת הרגמ"ה ורש"י ז"ל ותוס' ז"ל וכדכתיבנן לעיל בסמוך ועוד מביאין ראיה מדקתני מתניתין לא ישמשו במקדש בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ע"כ. וביד פט"ו דהלכות נשיאות כפים סימן ג' ובפ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן י"ג י"ד ובפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' והלשון שם העושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז וכו' ואינו מזכיר שם לא חוניו ולא שמעי:

משנה יאעריכה

נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה וכו':    כצ"ל. ואיתה בפ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט"ו) ועיין במ"ש שם סימן ב':

אחד המרבה וכו':    פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ב) נקטה לסימנא בעלמא:

ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים:    נ"א את לבו לשמים ובגמרא א"ר זירא מאי קראה מתוקה שנת העיבד אם מעט ואם הרבה יאכל העובד עבודת קרבנות ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא יירא אם מעט ואם הרבה יאכל מתן שכרו רב אדא בר אהבה אמר מהכא ברבות הטובה רבו אוכלים ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו פי' ברבות הטובה דהיינו קרבנות רבו אוכליה דהיינו הכהנים ומה כשדון לבעליה שהוא הקב"ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה.

סליק פירקא וסליקא לה מסכת מנחות

סימן פרקיה כל דקמיץ מיקמץ בתכלתא דכל מנחתא אילין תודתא וכל קרבנייא תרתין ר' ישמעאל מנחתא הרי עלי ובבל ספרי כ"י פרק ר' ישמעאל מסודר אחר פרק שתי מדות ובן בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וכן בגמרות כתיבת יד.