משנה מנחות יב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק יב · משנה א | >>
המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי, יש להן פדיון.
משקדשו בכלי, אין להם פדיוןב.
העופות ג והעצים ד והלבונה וכלי שרת, אין להם פדיון, שלא נאמר אלא בבהמה.
הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי,
- יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן;
- מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי,
- אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.
- הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת,
- אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן;
- שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּבְּהֵמָה:
המנחות והנסכים שנטמאו -
- עד שלא קדשו בכלי - יש להן פדיון.
- משקדשו בכלי - אין להם פדיון.
- העופות, והעצים, והלבונה, וכלי שרת - אין להם פדיון,
- שלא נאמר - אלא בבהמה.
אמר רחמנא "ואם כל בהמה [טמאה], אשר [לא] יקריבו ממנו קרבן"(ויקרא כז, יא) וגו', וצווה לפדותה, ואמרו שהפסוק הזה אינו אלא בבעלי מומין שיפדו, ראיה על זה מה שנאמר "לא יקריבו ממנו קרבן", שאלמלי נתכוון לבהמה טמאה בידוע שאינה נקרבת. וכבר בא הכתוב באותה פרשה רוצה לומר פרשת ערכין על פדיון בהמה טמאה, שנאמר "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך"(ויקרא כז, כז).
ולפי שקרא השם בעל מום בפסוק הזה טמא והתיר פדיונו, אפשר שיעלה בדעתנו שפודין גם כן מה שנטמא מן המנחות והנסכים, לפיכך הודיענו שאין זה מותר, שלא נאמר פסוק זה אלא על הבהמה בלבד כשתהא בעלת מום כמו שאמרנו.
וממה שאמר שהיא נפדית אם נטמאה קודם שנתנה בכלי שרת, תבין שאין מותר לפדותן כשאינן טמאין ואפילו קודם שיתקדשו בכלי שרת:
המנחות והנסכים - עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן א:
העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון - שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כז) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעריך הכהן אותה וכו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע"ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ה ונטמאו לא מפרקי:
שנטמאו. פירש הר"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא:
משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר"ב בד"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:
העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב"ם וכתב בפ"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן:
והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב"ם שבפ"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא:
שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש"י] [ד"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ"ו מהלכות איסורי מזבח [ה"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע"כ וכ"כ עוד בפ"ה מהלכות ערכין [ה"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]:
(א) (על הברטנורא) שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם. גמרא:
(ב) (על המשנה) אין כו'. דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק. גמרא. פירש"י ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון, לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:
(ג) (על המשנה) העופות. כשקדם הקדשן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדשן נפדין. תוספ'. ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי שרת כלל ולא הוה כבהמה שחוטה דלעיל, ולהכי איצטריך לאשמעינן:
(ד) (על המשנה) והעצים כו'. ואע"ג דלא קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם, אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון, הני אע"ג דנטמאו כטהורים דמיין. עצים ולבונה לאו בני אשווי אוכלא נינהו אלא הקדש משוי להו אוכל, דעצים כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. וכלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) ותמיהני, דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן. והר"מ לא פירש כלום בזה, וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ועתוי"ט:
המנחות והנסכים וכו': תוס' ז"ל פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) ודפ' התכלת (מנחות דף מ"ו.) ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ל"א ול"ב ותקפ"ב:
העופות אין להם פדיון: בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדשן נפדין כדתניא הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי אפילו חיה ואפילו עופות. תוס' ז"ל: בסוף פי' רעז"ל והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי. אמר המלקט תימה הוא דבגמרא פריך בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו דהן עצמן קריבין ומשום הכי אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה אלא עצים ולבונה שלא קדשו בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם ומשני משום דלא שכיחי ואי הוה מפיק להו לחולין תו לא משכחי גזברים מידי אחרינא לצורך העבודה דאפילו עצים לא שכיחי דכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח ואע"פ שאלו הטעמים לא נאמרו בגמרא רק אליבא דשמואל דאמר דמנחות ונסכים אפילו טהורין נפדין ולית הלכתא כותיה מ"מ הטעמים הם נכונים לפירוש המשנה ואנן דקיימא לן כהנהו אמוראי דס"ל דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים ה"נ עצים ולבונה וכלי שרת אע"ג דנטמאו כטהורים דמו ועצים ולבונה לא אשכחו להו טומאה בפירוש אלא דקא מרבינן להו מן והבשר לרבות עצים ולבונה משום חבת הקדש ועצים כמה דלא משפי להו לגיזרין דהיינו בקעיות יפות לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרא כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה כולהו כטהורים דמו ומשמע דאפילו אחר ששיפה העצים אין טומאתם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועיין בתוס' ז"ל שנראה מתוך פירושם ז"ל דאחר שפוי מקבלי טומאה מדאורייתא. וביד פ' ששי דהלכות איסורי מזבח סימן ד' ה'. ובפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ח ובת"כ פרשה ד' דפרשת בחקותי:
יכין
המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי: רק הקדישן בפה:
יש להם פדיון: מדלא קידשו עדיין קדושת הגוף רק קדושת דמים. מיהו כשלא נטמאו. כל הראוי למזבח אין לו פדיון:
אין להם פדיון: ואם נסכים לחין נטמאו. עושין להם מערכה בפ"ע בראש המזבח ושורפן [רמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח]:
העופות: שהוממו לאחר שהוקדשו.:
והעצים והלבונה וכלי שרת: שנטמאו או נפסלו:
שלא נאמר אלא בהמה: דרק בבהמה כתיב שכשתומם תפדה. אבל הנך דקדשי קדושת הגוף כבהמה. אין נפדין כשנפסלו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת