עיקר תוי"ט על מנחות יב
משנה מנחות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם. גמרא:
(ב) (על המשנה) אין כו'. דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק. גמרא. פירש"י ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון, לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:
(ג) (על המשנה) העופות. כשקדם הקדשן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדשן נפדין. תוספ'. ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי שרת כלל ולא הוה כבהמה שחוטה דלעיל, ולהכי איצטריך לאשמעינן:
(ד) (על המשנה) והעצים כו'. ואע"ג דלא קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם, אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון, הני אע"ג דנטמאו כטהורים דמיין. עצים ולבונה לאו בני אשווי אוכלא נינהו אלא הקדש משוי להו אוכל, דעצים כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. וכלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) ותמיהני, דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן. והר"מ לא פירש כלום בזה, וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) ב' כו'. וצריכא, דאי אשמעינן הך קמייתא, משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת (משום הכי לא יצא) אבל הכא דאידי ואידי (כלי שנדר) ושהביא במחבת ואידי ואידי במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו, אבל התם דלא פליג להו אימא לא, צריכא. גמרא:
(ז) (על המשנה) א"ל כו'. יראה לי דהוא הדין נמי ברישא א"ל במחבת נדרת. אלא דבמאי דסליק אשמועינן. והוא הדין לרישא:
(ח) (על הברטנורא) ומיהו בריש פרק ב' דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים, דדוקא גבי מנחה מביא מן החטים. משום דשעורין שייכא גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין, ולמנחה מעליא אכוין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות, ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל. תוספ' ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) וקשיא דא"כ משנה זו כולה נדחית מההלכה. דדברי ת"ק נדחין מפני הקושיא האמיתית שהקשה עליו ר"ש, ודברי ר"ש נמי נדחין מפני דלעיל פסקו הר"מ והר"ב דלא כראב"י כו'. אבל הר"מ בפירושו כתב חה לשונו, אע"פ שזכרנו בפ"ג ממסכת זו שבלילה אינה מעכבת על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיכול לבלול, אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת אי אפשר בלא בלילה. ע"כ. ונראין דבריו דאפילו לת"ק דראב"י דלכל עשרון מביא לוג אפ"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסולת רב הוא א"א להבלל יפה אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה הוא ומטעמא דר"ש:
(י) (על הברטנורא) וא"כ הוא אחד מט"ז בלוג. וקשה, דבפרק ג' ופרק ז' דמקואות פירש שהוא חלק מס"ד בלוג, וכן הוא בגמרא דבבא בתרא דף צ'. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) ב' וה'. תימה, דכי היכא דאמרינן גבי מנחות במשנה ג' דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם, עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא ג', וכי אמר ה' יביא ו'. ושמא י"ל כו'. תוספ'. ולי נראה דכיון דנדבת יין לאו בהדיא כתיבא אלא מיתורא דאזרח כדאיתא בגמרא, לא נוכל לחייבו עד דפריש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין הכי נמי דחייב להשלים. ומתניתין לגופיה איצטריך לאשמעינן באיזו מן הענינים מנדבין יין. ועתוי"ט: [יב] או כדי נסכי ג' כבשים:
(יג) (על הברטנורא) או ב' כבשים ואיל:
(יד) (על הברטנורא) ומשמע דכך הוא מביא. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) הכי אמר שמואל סוף פרק י' דזבחים ויליף ליה מקרא (ובת"כ ילפינן נמי דמתנדבין יין). ומיהו ודאי דלקמציה בפס ידו כדרך קמיצת המנחה א"א, אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) דהא במשנה ה' פ"ג לא תנן דיין מעכב המנחה. אבל קשה, מאי בעי להכי, תיפוק ליה ממשמעתן של הדברים שהיין בפני עצמו ממש קרב, וכדפירש בשמן דלא אשכחן דליתי בכלי בפני עצמו. ולשון רש"י אינו מעורב במנחה: