משנה כתובות ה ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה ח | >>
המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחות לה משני קבין ל חיטין, או מארבעה קבין שעורים.
אמר רבי יוסי, לא פסק [לה] שעורים, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום.
ונותן לה חצי קב קטנית לא וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות, או מנה דבלה.
ואם אין לו, פוסק לעומתן פירות ממקום אחר.
ונותן לה מיטה, מפץ, ומחצלתלב.
ונותן לה כיפה לראשה, וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמישים זוז לד משנה לשנה.
ואין נותנין לה, לא חדשים בימות החמה, ולא שחקים בימות הגשמים.
אלא נותן לה כלים של חמישים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלהלה.
הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ,
- לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין,
- אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעאֵל,
- שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם.
- לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעאֵל,
- וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית,
- וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן,
- וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה.
- וְאִם אֵין לוֹ, פּוֹסֵק לְעֻמָּתָן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר.
- וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת.
- וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ,
- וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד,
- וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.
- וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים;
- אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,
- וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה,
- וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ:
המשרה את אשתו, על ידי שליש -
- לא יפחות לה - מקביים חיטים,
- או מארבעת קבים שעורים.
- אמר רבי יוסי:
- לא פסק שעורים - אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום.
- לא יפחות לה - מקביים חיטים,
- נותן לה - חצי קב קטנית, וחצי לוג שמן,
- וקב גרוגרות, או מנה דבלה.
- אם אין לו - פוסק לעומתם פירות ממקום אחר.
- נותן לה - מיטה, ומפץ.
- אם אין לו מפץ - מחצלת.
- נותן לה -
- כפח - לראשה,
- וחגור - למותניה,
- ומנעל - ממועד למועד,
- וכלים של חמישים זוז - משנה לשנה.
- ואינו נותן לה -
- לא חדשים - בימות החמה,
- ולא שחקים - בימות הגשמים.
- אלא נותן לה -
- כלים של חמישים זוז - בימות הגשמים,
- והיא מתכסה בבליותיהם - בימות החמה,
- והשחקים - שלה.
- כלים של חמישים זוז - בימות הגשמים,
שיעור זאת המשנה, לא פסק לה שעורים כפליים בחטין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום, ששעורים שלהם רעות.
וזה כולו מבואר.
והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי עניינו ועניינה כפי מה שנוהגים אנשי המדינה:
המשרה את אשתו על ידי שליש - שנותן מזונותיה על ידי אפוטרופוס ואינה אוכלת עמו. תרגום ויכרה להם כרה גדולה (מלכים ב, ו,), שירותא:
לא יפחות לה - בשבוע:
לא פסק לה שעורים - כפלים מן החטים, אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששם השעורים רעות ביותר:
דבילה - תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל ולא במדה:
מפץ - רך ממחצלת:
כיפה - צעיף אחד:
ומנעלים ממועד למועד - מנעלים חדשים לכל שלש רגלים לג:
חדשים - קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים, ויפים לה בימות הגשמים:
והשחקים שלה - אף כשיקנה לה חדשים, מפני שמתכסה בהן בימי נדתה:
המשרה את אשתו על ידי שליש. עיין ברפ"ז ומ"ש שם בס"ד.
לא יפחות לה מב' קבים. לר' יוחנן בן ברוקא דמתניתין ב' פ"ח דעירובין [*שכשאתה מחשב] מה שמשתכר החנוני יהיה [*שתי] סעודות בכל רובע קב. נמצא שבשני קבים הם ט"ז סעודות והרי אינה צריכה אלא לי"ד. ב' ליום. דבליל שבת אוכלת עמו כדלקמן. מפרש בגמרא דהני תרי סעודות יתירות לארחי ופרחי ובהכי מתרצת מתניתין נמי אליבא דר"ש דהתם דהיו תמניא סרי [סעודות]. בקבים דדל ארבע לארחי ופרחי:
קטנות. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. רמב"ם פי"ב מה"א:
מטה מפץ ומחצלת. לשון הרמב"ם פי"ג מה"א מטה מוצעת וכן פירש"י בגמרא עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא ותסגי לה בכך וכתבו התוספות דממפץ לא פריך שהוא רך וראוי לסמיכה ונהי דלשכיבה א"צ דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה ע"כ. ויש גורסים ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן גירסת הערוך ולגירסא זו פריך בין ממפץ בין ממחצלת גם הרמב"ם העתיק ומפץ או מחצלת:
ומנעלים ממועד למועד. לשון הר"ב ומנעלים כו' דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו גמרא. וכתב הר"ן דמה"ט דבמקום הרים קאי לא תנן דיהיב ציבי לבשל מאכלה לפי שיש לה. א"נ האי תנא לא חשיב [*מידי דאכשורי אכילה כי היכי דלא חשיב] נר [*ופתילה] וחבית וקדרה דיהיב לה כדאיתא בירושלמי ובתוספתא:
חמשים זוז. בגמרא מפרש בשל מדינה קאמר דהא תנן לקמן בד"א בעני ואי בשל צורי עני חמשים זוז מנליה דהא דתנן בסוף פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כו' בשל מדינה הן ואינן עולין אלא כ"ה זוזי צורי. ועיין מה שאכתוב במ"ה פ"ו:
והשחקים. והם מותר הכסות. רמב"ם פי"ג מה"א:
(ל) (על המשנה) משני קבים. הם שש עשרה סעודות ושתי סעודות יתירות לארחי ופרחי. גמרא:
(לא) (על המשנה) קטנית. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת. ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. הר"מ:
(לב) (על המשנה) מטה כו'. לשון הר"מ מטה מוצעת. וכן לשון רש"י בגמרא, עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא, ותסגי לה בכך. וכתבו התוס', דממפץ לא פריך, דנהי דלשכיבה אינה צריכה דאית לה מטה, לסמיכה מיהא צריכה (ע"כ). ולגירסת הערוך פריך גם ממפץ. גם הר"מ העתיק מפץ או מחצלת:
(לג) (על הברטנורא) דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים. דתנא במקום הרים קאי, דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני, ואגב אורחיה קמשמע לן דנתבינהו ניהלה במועד, כי היכי דלהוי לה שמחה בגווייהו. גמ'. ומהאי טעמא דבמקום הרים קאי, לא תנן דיהיב לה ציבי לבשל, לפי שיש לה. אי נמי האי תנא לא חשיב מידי דאכשורי אכילה. הר"ן:
(לד) (על המשנה) חמשים זוז. בשל מדינה קאמר וכו'. ואינן עולין אלא עשרים וחמשה זוזי צורי. גמ'. ועתוי"ט:
(לה) (על המשנה) והשחקים. והם מותר הכסות. הר"מ:
המשרה את אשתו וכו': תוס' פ' היה נוטל דכ"א ור"פ המקבל דקי"ג ובירוש' ר"פ המדיר. ועיין במה שכתבתי ס"פ בתרא בשם הרב ר' שמשון ז"ל. וביד פי"ב דהל' אישות סי' י' י"ב וברפי"ג וסי' ג' ד' ה' ובטור א"ה סי' ע' וסי' ע"ג:
לא יפחות לה מקביים חטים או מארבעת: קבין וכו' כך הוגה במשנת ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' פריך מתני' לא ר' יוחנן בן ברוקא דהא שמעינן דאמר לגבי עירוב במתני' בפ"ח דעירובין ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע והסלע מ"ח פונדיונין וד' סאין כ"ד קבין מ"ח חצאי קבין נמצא לריב"ב לחצי קב שתי סעודות הצריכות לעירוב ומתניתין קתני קביים שהן ח' סעודות וי"ד סעודות היא צריכה ואי ר"ש הא אמר התם משלש ככרות לקב ולדידי' ט' סעודות הוי הקב ומתני' קתני דיהיב לה קביים שהן י"ח סעודות והיא אינה צריכה אלא י"ד או על הרוב ט"ו סעודות בעבור דלכ"ע סעודה שלישית בעינן בשבת. ומסיק דאתיא ככולי עלמא ואפי' לריב"ב אדרבא עדיף חד והוי לאורחים דכדאמר רב חסדא התם לענין עירוב צא מהן מחצה לחנוני בעבור דמי העצים ובמה שהא רוצה להשתכר פשו להו תמניא הכי נמי לענין מזונות האשה אימא אפכא דאייתי פלגא ושדי עלייהו דהני תמניא והוו שיתסרי ככרות בשני קבין דל חד לסעודה שלישית דשבת דלכ"ע שלש סעודות בעינן ודל חד לאורחים נמצא שנותן לה י"ד סעודות בלבד וא' לסעודה שלישית וכן לר"ש מיתוקמא מתני' והוי כל העודף לאורחים:
וחצי לוג שמן: קשה בעיני מה יספיק לה שיעור שלש ביצים שמן דהיינו החצי לוג לאכול ולהדליק ואפשר דהוי חצי לוג לאכול וחצי לוג להדליק וקצת רמז מצאתי לדברי שכתוב שם ביד בפי"ב מה"א סי' י' ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ומדכתב תרי זימני שמן ולא ערבינהו ש"מ דכל חד למילתי' דהיינו לכל הפחות חצי לוג לאכילה וחצי לוג להדלקה כנלע"ד. ויין לא פסק התנא לאשה מפני שמרגילה לתאות תשמיש. וכתוב בטור א"ה שם סי' ע' ואם היא מניקה נותן לה יין ואם היא רגילה ביין נותן לה אפי' אינה מניקה ע"כ. וכן הוא שם ג"כ ברמב"ם ז"ל:
נותן לה מטה ומפה ומחצלת: הרא"ש ז"ל נראה דגריס ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן הוא בירוש' ובערוך. וכן ביד שם כי"ג סי' ג' ומפץ או מחצלת ע"כ: ופירש הוא הרמב"ם ז"ל ברפכ"ג דהלכות כלים המפץ הוא המחצלת שאורגים אותה מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא ע"כ. ורש"י ז"ל פרק ר' עקיבא דף פ"ד פי' מפץ של קנים אלא שלשם הקשו עליו תוס' ז"ל ותוס' דפ' כיצד הרגל דף כ"ה כתבו דיש מפצים של עץ שיש להם טהרה במקוה ויש מפצים של שיפה וגמי שאין להם טהרה במקוה. ובגמ' מוקי רב פפא למתני' דמיירי באתרא דנהיגי לעשות סרוגי חבלים במטה שמצערין ומזקינין אותה ואין רגילים לשים עור שטוח על המטה דאי במקום שרגילים לשים עור שטוח על המטה למה הוא צריך לתת לה מפץ הרי עור שטוח טוב מן המפץ. וכתבו תוספות ז"ל ונותנין לה מטה ומפץ אע"ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל (דף קי"ג) דנותנין לה מטה ומטה ומפץ משום דשמואל גבי אשה לא הטריחוהו חכמים כ"כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה ע"כ. אבל התם תרצו דמתני בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה אחת קודם שנשאת לו ע"כ. ובגמ' בברייתא פליגי תנאי דאי אורחיה דידיה ליישן על גבי כרים וכסתות ולאו אורחה דידה דת"ק דברייתא סבר דאין נותן לה כר וכסת אלא כי אתי לגבה מייתי להו וכי אזיל שקיל להו ור' נתן סבר דנותן לה כר וכסת משום דאמרה ליה זימנין דמתרמי דאתית לגבאי מן השמשות ולא מצית מייתית להו ומגנית לי על ארעא אע"ג שגם אתה עכשיו אין לך כר וכסת רצוני לעלות עמך ושיהיה תמיד מוכן אצלי כר וכסת כדין תורה שעולה עמו ואינה יורדת עמו:
והשחקים שלה: שמתכסה בהן בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה בימי טהרתה כשלובשת בגדים שלבשה בימי נדתה ולכאורה משמע דשחקים הוו בגדים בלואים יותר מן הבלאות אבל מן הברייתא דבגמ' משמע קצת שהכל אחד דתנו רבנן מותר מזונות כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה שאינה רעבתנית המותר הוי לבעל ומותר בלאות לאשה ואמר רחבה להתכסות בהן בימי נדתה ע"כ אכן מדקתני ומותר בלאות לאשה משמע בהפך דמותר היינו שחקי בלואי הבלאות וכדכתיבנא: ולשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ג דהלכות אישות נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשות בלאותיהן בימות התמה והשחקים והן מותר הכסות הרי הן של בעל ע"כ: ולשון הטור שם א"ה סי' ע"ג והשחקים שהן מותר הבלאות הן שלה להתכסות בהן בימי נדתה ע"כ:
יכין
המשרה: הזן:
את אשתו על ידי שליש: ונתרצית כך:
לא יפחות לה משני קבין חטין: לכל שבוע והם כגודל מ"ח ביצים, שהן ט"ז סעודות, שבכל סעודה כדי ג' ביצים, וי"ד צריכה לשבוע, ב' לכל יום, אף דבשבת צריכה ג' סעודות. עכ"פ בליל שבת תאכל עמו [כמ"ט], וב' סעודות היתרים, צריכה לעניים. ואף דבעל יכול למחות באשתו מלתת צדקה [כ(שו"ע יו"ד, רמח)]. הכא במשרה שאני, או י"ל דוקא במעות לצדקה מעכב:
לא פסק לה שעורים: כפליים מחטין:
אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום: ששם השעורים רעות:
או מנה דבילה: תאנים דרוסים, במשקל ק' דינרין. וכולן ללפת הפת:
ונותן לה מטה: [בעטטשטעלל]:
מפץ: רך ממחצלת,*) ואית דגרסי מפץ ומחצלת. ונ"ל דמחצלת לשכב עליו, ומפץ להתכסות בה [וקו' הש"ס ותסגי לה בהכי, רק אמחצלת קאי]:
ונותן לה כפה: [הויבע]:
ומנעלים ממועד למועד: בכל רגל מג' רגלים יתן חדשים ואפילו מפסח לעצרת שאינו רק ז' שבועות, דלא בלו עדיין הראשונים, אפ"ה נותן רק לשמחה ברגל. ונ"ל דממועד למועד אכפה וחגור נמי קאי:
וכלים של חמשים זוז: כל זוז שבש"ס הוא דינר מדינה, שהוא שמינית שבכסף צורי, והוא כסף נקי במשקל י"ב שעורות:
ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה: דחדשים מחממי טפי:
והשחקים שלה: שתתכסה בהן בימי נדתה, ולא הזכיר התנא מכשירי אכילה, כעצים נר וכלים שנותן לה כל פעם ככל הצורך [(שו"ע אה"ע, ע)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת