משנה כתובות ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ה · משנה א | >>
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף א אפילו מאה מנה, יוסיף.
נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין, גובה את הכל.
רבי אלעזר בן עזריה ב אומר, מן הנישואין, גובה את הכל.
מן האירוסין, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה.
רבי יהודה אומר, אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת ג התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז.
רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות.
משנה מנוקדת
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה,
- אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף.
- נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה,
- בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין,
- גּוֹבָה אֶת הַכֹּל.
- בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין,
- רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
- מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל;
- מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה,
- שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם,
- וְהִיא כּוֹתֶבֶת: הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה;
- וּלְאַלְמָנָה מָנֶה,
- וְהִיא כּוֹתֶבֶת: הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז.
- אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם,
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה,
- הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת:
- כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה,
נוסח הרמב"ם
אף על פי שאמרו -
- בתולה - גובה מאתיים,
- ואלמנה - מנה,
- אם רצה להוסיף,
- אפילו מאה מנה - יוסיף.
- נתאלמנו, או נתגרשו,
- בין מן האירוסין - בין מן הנישואין,
- גובה - את הכל.
- רבי אלעזר בן עזריה אומר:
- מן הנישואין - גובה את הכל,
- מן האירוסין -
- בתולה - גובה מאתיים,
- ואלמנה - מנה,
- שלא כתב לה - אלא על מנת שהוא כונסה.
- רבי יהודה אומר: אם רצה,
- כותב לבתולה - שטר של מאתיים,
- והיא כותבת לו - שנתקבלתי ממך מנה,
- ולאלמנה - מנה,
- והיא כותבת לו - שנתקבלתי ממך חמישים זוז.
- כותב לבתולה - שטר של מאתיים,
- רבי מאיר אומר:
- כל הפוחת לבתולה ממאתיים, ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.
- בין מן האירוסין - בין מן הנישואין,
פירוש הרמב"ם
הלכה כרבי אליעזר בן עזריה.
והלכה כרבי מאיר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אף על פי - אם רצה להוטיף אפילו מאה מנה יופיף. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:
שלא כתב לה - תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה:
והיא כותבת - אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה:
ר' מאיר אומר כו' - והלכה כר"מ בגזירותיו:
פירוש תוספות יום טוב
אם רצה להוסיף. רצה לכתוב לא קתני דהוה משמע שכותב מתנה בעלמא ואין שם כתובה עליו אלא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו'. גמרא:
יוסיף. כתב הר"ב ולא אמרינן שאין רשאי כדי שלא לבייש כו' גמרא. ופירש הר"ן דכותב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך. דאי במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך מאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחר ע"כ. וגדולה מזו התירו דאפילו כותב דחזי ליכי מנהג טוב הוא כמו שכתבתי בפרק קמא משנה ה':
רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'. בגמרא מסקינן הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה:
שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. הרמב"ם מפרש שלא כתב לה כו' שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה שכן דעתו דארוסה לית לה כתובה אלא א"כ כתב לה [כמ"ש פט"ו דיבמות משנה ח'] ואין נראין דבריו דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב נה אלא ע"מ לכונסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים כך כתב הרא"ש. ולא משום כתיבת השטר קאמר דגובה ממשעבדי אלא אפילו לא כתב לה יש לה ממשעבדי לסברתו כמ"ש הטור סימן נ"ה ופירושא דמתניתין שלא כתב לה התוספת אלא ע"מ לכונסה. וכתיבת העיקר לית לן בה ולא מידי. אי כתב אי לא כתב:
והיא כותבת התקבלתי. עיין פרק בתרא דב"ב משנה ו' ומה שאכתוב שם בס"ד:
כותבת. מפרש בגמרא דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל ור' יהודה ס"ל נמי דכתובה דרבנן כדקי"ל בסוף מכילתא אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכה"ג ברפ"ט בפירוש הר"ב:
כל הפוחת כו'. ולא תנן כל בתולה שאין לה מאתים כו' היינו טעמא לפי שעל כל פנים יש לה מאתים ולאלמנה מנה ואפילו התנה תנאו בטל. דס"ל כתובה דאורייתא וכל המתנה כו' גמרא. ובעל המאור פירש דדייק מדלא אמר הפוחת אלא כל הפוחת לומר כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי. כלומר שתנאו בטל ע"כ. ולדידן נמי דכתובה דרבנן חכמים עשו חיזוק וכו' כדלעיל. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ בגזרותיו. גמרא. ופירש"י בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. ועיין מ"ש סוף פ"ב דנדרים. ואע"פ שהר"ב פוסק בספ"ז דבבא מציעא דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וע"ש. כתב הר"ן דהכא הלכה כר"מ ולא מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים וכו'.
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) להוסיף. משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת. ולמוחלת כו'. בגמרא:
(ב) (על המשנה) ר' אלעזר בן עזריה כו'. מסקינן בגמרא, הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה:
(ג) (על המשנה) כותבת. מפרש בגמ' דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ור' יהודה סבירא ליה נמי דכתובה דרבנן כדקיימא לן בסוף מכילתא, אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אף על פי שאמרו וכו': נלע"ד דהא דקתני אע"פ וכו' דנראה לשון יתר דניסגי דליתני הכי הרוצה להוסיף על כתובת אשתו אפי' מאה מנה יוסיף לאשמועי' שאפי' שירצה להוסיף צריך לכתוב בכתובה בר ממאתן זוזי או בר ממנה דחזי ליכי כמו שנוהגים א"נ לאידך גיסא דאפי' שיכתוב אלפים דחזו ליכי או רבוא דחזו ליכי וכמו שכתבתי לעיל בפ"ק סוף סי' ה'. וכן משמע ממה שאכתוב בסמוך משם הר"ן ז"ל כנלע"ד:
אם רצה להוסיף וכו': פ' עשירי דהלכות אישות סי' ז' ט' ובפי"ב סי' ח'. ובתשובות הרי"ק שרש פ"א דתוספת הנזכר בפוסקים ובתלמוד לאו היינו תוספת שליש הנהוגה בינינו דההיא תוספת הנזכרת בתלמוד ובפוסקי' היינו שמוסיף לה לפי דעתו וחבתו עמה ואין לדבר קצב אלא כל איש לפי אשר ידבנו לבו והיא התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד כההיא דריש פ' אע"פ דאם רצה להוסיף אפי מאה מנה מוסיף ועלה קאמר ראב"ע דמן האירוסין אינה גובה אותם שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיבעיא לן בגמ' אי חבת ביאה קונה אי חבת חופה קונה ופשט ליה מדתנא רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשונה אבל בתוספת שליש הנהוגה בנינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמת חבה כלל ולאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא על פי התלמוד ומשנה שלימה בפ' מציאת האשה פסקה לו להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכן בסיפא הדר תנא מניינא זוטא והכי קתני פסקה להכניס לו סלעים נעשה ששה דינרים ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל הוא פוסק כנגדו ט"ו מנה שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובה לבד תוספת שהוא מוסיף לה לפי שישתכר בהם עכ"ל הרי לך בהדיא שאותה תוספת שליש היא לבד התוספת שהוא נותן לה ומפני שישתכר בהם ולא מפני חבה כלל והכי איתא בירוש' בהדיא ורב אלפס הביאו בפ' מציאת האשה וז"ל מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א"ר יוסי ב"ר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן הכספים ולעשותם אחת ומחצה ע"כ הרי לך בהדיא שאותו תוספת שליש הנוהגת בינינו אינו התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אותה בכל גלילותינו תורה היא ועל פי התלמוד ויש לה דין נכסי צאן ברזל שהיא הנדוניא ע"כ בקיצור. וכתב הר"ן ז"ל דבירוש' אמרי' שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כדי שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא למפרקי' מעיקא ליה ומשבק לה וצ"ע משו' דלא אשכחן קולי האי בגמ' דילן אדרבא בגמ' משמע דלית לן כלל האי סברא עכ"ל ז"ל:
נתארמלה או נתגרשה: פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ז) וכתבו שם תוס' ז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמיה בסברא זאת דבכמה מקומות בתלמוד מצינו כן וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק ע"כ. ואיתה נמי בס"פ הכותב ובפ"ק דב"מ דף י"ז. והתם בעי למפשט מינה דבתנאי ב"ד יש כתובה לאשה מן האירוסין מדקתני בין מן האירוסין גובה את הכל דמשמע בין עיקר בין תוספת ודחי דדילמא מיירי בדכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר"א בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ודייקא נמי דקתני גובה את הכל אא"ב דכתב לה מש"ה גובה את הכל אא"א דלא כתב לה מאי גובה את הכל מנה או מאתים הוא דאית לה שהרי אין כאן תוספת. וכתבו תוס' ז"ל שם במציעא ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה כדמוכח בפ' האומר דקדושין דקתני היא אומרת קדשתני וכו' עיין במ"ש שם בסימן י'. ובטור א"ה סי' נ"ה. ויש לדקדק אמאי קתני במילתיה דר' אלעזר בן עזריה מן הנשואין גובה את הכל כיון דלא פליגי אלא בין מן האירוסין לא הוה ליה למיתני אלא מילתא דפליגי בה ונלע"ד שאפשר לומר שמשנה יתירה אשמעי' דאפי' לראב"ע כיון שנשאת גובה את הכל אע"פ שעדיין לא נבעלה וכדמשמע דפשיט תלמודא דלר' אלעזר ב"ע חבת חופה קונה אפי' שעדיין לא בא עליה וכדפי' הרא"ש ז"ל ואע"ג דתלמודא לא פשיט ליה מהכא כדכתיבנא אפשר לומר משום שאינו ברור כ"כ. ועוד ראוי לדקדק דהכי איבעי ליה למיתני מן האירוסין בתולה א"נה גובה אלא מאתים ואלמנה מנה שלא כתב וכו' ונלע"ד דאי הוה תני הכי הוה משמע דמן הראוי היה שאפי' מאתים או מנה לא תגבה אלא מאחר שכתב לה כתובה תגבה להכי תני מן האירוסין בתולה גובה מאתים וכו' לרמוז דבין לת"ק בין לראב"ע רבנן תקרן כתובה לארוסה וכדסתם לן נמי תנא הכי לעיל בפ' נערה שנתפתתה במשנת המארס את בתו וכו' כך נלע"ד מאחר שהאמת הוא דארוסה יש לה כתובה כמ"ש. ועיין בפי' רש"י סוף פירקי' דלעיל ריש דף נ"ד:
רבי יהודה אומר וכו': בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א.) ונלע"ד דמשום דקתני רישא אם רצה להוסיף יוסיף קאמר ר' יהודה דגם יכול לגרוע אם היא כותבת לו התקבלתי ור' מאיר סבר שאינו יכול לפחות כלל ועיקר ור' יוסי ס"ל דאפי' על פה יכול לפחות כמו שנכתב בסמוך ומכל מקום נראה דלכ"ע אינו יכול לכתוב לבתולה שטר של מאתים או לאלמנה שטר של מנה והן כותבות התקבלנו כל המאתים או כל המנה:
אם רצה כותב וכו': והיא כותבת וכו'. לשון שובר ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה דכותבין שובר והתנן בפ' בתרא דב"ב מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ויכתב שטר אחר כדי חוב הנשאר ויקרע הראשון ולא יכתוב שובר להרע כח הלוה שיצטרך לשמור שוברו מן העכברים ר' יוסי אומר יכתוב לו שובר ולא יחליף להרע כח המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון ותירץ ר' ירמיה דהכא ר' יהודה לא קאמר דליכתוב שובר בפני עצמו אלא בתוך הכתובה עצמה יכתוב שובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה דליכא טעמא דשומר שוברו מן העכברים אביי תירץ אפי' תימה דכתבה ליה בשובר בפני עצמו ל"ד דהתם ודאי פרעיה ואיכא למיחש דילמא מירכס שוברו ומפיק ליה מלוה לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא אבל הכא מי איכא למימר דודאי יהיב לה בתמיה מילתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטריה נטריה אי לא נטריה איהו הוא דאפסיד אנפשיה והדר דייק לר' יהודה טעמא דכתבה ליה שובר אבל על פה לא הויא מחילה והא שמעי' ליה לר' יהודה בהדיא בברייתא דבדבר שבממון אפי' על פה תנאו קיים דתניא הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים ומשני דס"ל דכתובה דרבנן וס"ל נמי דעשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והדר פריך והרי פירות דנ"מ דרבנן ולא עבדו להו רבנן חזוק לדעת ר' יהודה דתנן לקמן רפ"ט ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה וקיימ' לן דיכתוב היינו יאמר דבאמירה בעלמא סגי ומשני אביי כתובה דשכיחא לכל עשו חכמים חזוק פירות דהיא מילתא דלא שכיחא לא עשו חכמים חיזוק והדר פריך והרי חמרים דבספ"ד דמסכת דמאי דשכיחי ולא עשו להם חכמים חזוק למיחש לגומלין לר' יהודה ותירץ אביי ודאי דדבריהם עשו חכמים חזוק ספק דדבריהם לא עשו חכמים חזוק ורבא תירץ דבדמאי הקלו דאפי' ספק דדבריהם ליתיה דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ור' יוסי סבר בברייתא דרשאי לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואפי' ע"פ ותנאו קיים כיון דידעה ור' יהודה רשאי נמי ס"ל כר' יוסי מיהו על פה תנאו בטל דחכמים עשו חזוק אבל באת למחול תכתוב שובר:
והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה: אע"ג דידעי' ודאי שלא נתקבלה הודאתה זו שוברתה כאילו נתקבלה ואין צריך לומר הריני כאילו התקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש לו שבועה הריטב"א ז"ל הובא בבית יוסף בחשן המשפט סי' ע"ג. וז"ל תוס' ז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) וקשה לר"י דמנלן דכל הפוחת ואפילו בתנאה משמע דילמא בתנאה מודה ר' מאיר דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפי' באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרי' בפ' אע"פ דאינה מוחלת שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום הוא אא"כ כתבה שובר התקבלתי וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת א"נ מדנקט כל דייק עכ"ל ז"ל בקיצור: וכתב הר"ן ז"ל בפ' המדיר דף תק"ד ע"ב דכי אמרי' דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל אם קדשה על תנאי ונתבטלו הקדושין מפני שלא נתקיים התנאי אם חזר ובא עליה לשם קדושין אין בעילתו נקראת בעילת זנות שלא שמענו בשום מקום שהמקדש בביאה שתהא ביאתו ביאת, זנות עכ"ל ז"ל בשנוי לשון קצת: ובגמ' כי אתא רב דימי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה ס"ל דעל פה לאו תנאה הוא ור' יוסי ס"ל דאפי' ע"פ תנאו קיים בתחלת חופה או אפי' בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה אבל בסוף ביאה אפי' ר' יוסי מודה דכיון שבא עליה אין מחילתה על פה מחילה אא"כ כתבה שובר התקבלתי ואיכא לישנא אחרינא בגמ' ע"ש. ובטור א"ה סי' ס"ו:
תפארת ישראל
יכין
יוסיף: ולא קתני אם רצה לכתוב אפילו וכו', קמ"ל דאפילו מוסיף, דכולל הכל בכתובה וכותב לבסוף ויהיבנא לכי מהר בתולייכי סך כך דחזי לכי, אפ"ה לא אמרינן שאסור מדמבייש העניות ואף על גב דכבר שמעינן כן [בפ"א מ"ה] דשרי. סלקא דעתך אמינא כהנים שאני דכתיב וקדשתו שחייבים לכבדו [כגיטין נ"ט ב']:
גובה את הכל: אפילו מה שהוסיף לה:
שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה: והלכה כדבריו:
רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה: ואף שלא קבלה דס"ל כיון שלא תקנו כתובה רק כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [ככתובות י"א א'] וכיון דרק לתקנתה תקנו רשאה לומר אי אפשי בתקנת חכמים [ככתובות פ"ג א'] מיהו בשלא יכתוב כלל ע"י מחילתה, אינה רשאי מדמבטל תקנת חכמים מכל וכל. ואע"ג דקי"ל דיכול לכתוב שאני חייב אף שאינו חייב [כ(שו"ע חו"מ, מ)] הכא קיימא לן דלא, מדמבטל תקנת חכמים ולא קיי"ל כן:
הרי זו בעילת זנות: ולא קתני כל שאינו נותן לבתולה וכו'. דקמ"ל דעכ"פ צריך ליתן, ואפ"ה הו"ל בעילת זנות, והכי קיי"ל. ובנאבדה או נשרפה אסור לבוא עליה עד שיכתוב אחרת, ויש אוסרים גם היחוד עמה, ואף דכתובה אתקני רק כדי שלא יגרשנה בקלות, ועכשיו הרי בל"ז יש חדר"ג, אפ"ה נהגו איסור [(שו"ע אה"ע, סו)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת