משנה יבמות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק א · משנה א | >>
חמש עשרה א נשים פוטרות ב צרותיהן ג וצרות צרותיהן מן החליצה ה ומן הייבום ו עד סוף העולם.
ואלו הן: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בנה, ובת בתה, חמותו ח ואם חמותו, ואם חמיו, אחותו מאמו, ואחות אמו, ואחות אשתו, ואשת אחיו מאמו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו, הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם.
וכולן אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו איילוניות, צרותיהן מותרות.
ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילוניות או שמיאנו.
משנה מנוקדת
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים,
- פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם,
- עַד סוֹף הָעוֹלָם.
- וְאֵלּוּ הֵן:
- בִּתּוֹ,
- וּבַת בִּתּוֹ,
- וּבַת בְּנוֹ.
- בַּת אִשְׁתּוֹ,
- וּבַת בְּנָהּ,
- וּבַת בִּתָּה.
- חֲמוֹתוֹ,
- וְאֵם חֲמוֹתוֹ,
- וְאֵם חָמִיו.
- אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ,
- וַאֲחוֹת אִמּוֹ,
- וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,
- וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ,
- וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ,
- וְכַלָּתוֹ.
- הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם,
- עַד סוֹף הָעוֹלָם.
- הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם,
- וְכֻלָּן אִם מֵתוּ,
- אוֹ מֵאֲנוּ,
- אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ,
- אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיוֹת,
- צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת.
- וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶׁמֵּאֲנוּ:
נוסח הרמב"ם
חמש עשרה נשים -
- פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן,
- מן החליצה, ומן הייבום - עד סוף העולם,
- בתו,
- ובת בתו, ובת בנו,
- בת אשתו,
- ובת בתה, ובת בנה,
- חמותו, ואם חמותו,
- ואם חמיו,
- אחותו,
- ואחות אימו,
- ואחות אשתו,
- ואשת אחיו מאימו,
- ואשת אחיו שלא היה בעולמו,
- וכלתו,
- הרי אלו - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן,
- מן החליצה, ומן הייבום - עד סוף העולם.
- וכולם -
- אם מתו,
- או מיאנו,
- או נתגרשו,
- או שנמצאו אילוניות,
- צרותיהן מותרות.
- ואין אתה יכול לומר -
- בחמותו,
- ואם חמותו,
- ואם חמיו,
- שנמצאו אילוניות, או שמיאנו.
פירוש הרמב"ם
אקדים עיקרים לזאת המסכתא, ומיד אתחיל בפירוש.
ואומר כי העיקרים אשר צריך שתדעם קודם העיון בכלל הבבות והדינין הבאים בזאת המסכתא, ארבעה עיקרים:
- אחד מהם, כשימות אח האדם מאביו, ועל כל פנים שימות בלא זרע והניח נשים רבות, אין לו שיחלוץ או ייבם חוץ מאחת מהן שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו"(דברים כה, ט), בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.
- וכשחלץ לאחת מהם או ייבם, הותרו השאר בלא חליצה ובלא יבום. וכמו כן אם הניח המת אחים רבים ואשה אחת או נשים רבות, אחד מן האחים לבד ייבם או יחלוץ לאחת מהן מן הטעם שזכרנו.
- והעיקר השני, כשמת האח והניח אשה, והיתה זאת האשה אסורה על האחים או על אחד מן האחים הזוקקים לחליצה או לייבום, כגון שתהיה אשת המת בת זה האח החי או אחות אשתו, זה האח שהיא אסורה עליו משום ערוה לא ייבם אותה שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה"(ויקרא יח, יח), ואמר "יבמה יבא עליה"(דברים כה, ה), והוא כאילו אמר באמת יבמה יבא עליה, אם תהיה אחות אשתו לא תקח לצרור. ולמדנו שאר עריות מאחות אשה.
- והעיקר השלישי, כשמת האח והניח נשים רבות, ואחת מהן ערוה על האח החי בעניין שאינו יכול ליבם זאת האסורה, כמו כן לא ייבם לשאר הצרות שנאמר "אשר לא יבנה בית אחיו"(דברים כה, ט), ובא בקבלה בית שהוא בונה את כולו בונה מקצתו, ומי שאינו בונה את כולו אינו בונה את מקצתו.
- והעיקר הרביעי, שכל מי שיכולה להתייבם מן התורה היא כמו כן זקוקה לחליצה, וכל מי שאינה יכולה להתייבם מן התורה כגון שתהיה ערוה כמו שזכרנו גם כן היא אינה צריכה חליצה, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה"(דברים כה, ז) וגו', "מאן יבמי" וגו', "וחלצה נעלו"(דברים כה, ט), ובא בקבלה כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה אלא תפטר.
ואחר ידיעת אלו העיקרים אתחיל בפירוש.
ידוע ומבואר שאפשר להיות באלו חמש עשרה נשים כולם המנויות, שתהיה כל אחת מהן אשת אחיו שלא בעבירה.
ואילונית - "דוכרניתא", המיוחסת לאיל והוא זכר הצאן.
והיא לא תלד מצד המזג שלה וסימניה:
- שאין לה שדים כמו שדי הנשים,
- ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים,
- וקולה עבה עד שאין הפרש בין קולה וקול האנשים,
- ואותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כמו שאר הנשים, ועל זה העניין פירשו באמרו "אין לה שיפולי מעים כנשים".
- ומצינו מי שטעה בזה וחשב בו מה שאינו מסימני האילונית אבל הוא דבר נמצא ברוב הנשים.
- וקשה עליה תשמיש האדם, ולא תמצא בזה תאוה.
וכשתהיה האשה קטנה והשיאוה קרוביה ורצתה היא בנשואי עצמה, הרשות בידה שתצא מזה הבעל כל זמן שלא הביאה שתי שערות שהם סימני הנערות בלא גט, לפי שהנשואים אינם גמורין למיעוט שנותיה. ויציאתה בלא גט נקראת מיאון לפי שאינה רוצה להשאר עמו. ואם תפסו הקדושין, רוצה לומר שקיבל אביה קדושיה, אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן, אבל תתגרש בגט על כל פנים.
ולמיאון דינים וחלוקים הרבה נבארם במקומם בזאת המסכתא, ואמנם זכרנו מן המיאון כאן שיעור מה שיובן העניין אשר נופל עליו זה השם. ולכך יש להקשות, איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים. שהרי הוא לא הוציא מכלל חמש עשרה נשים זולת חמותו ואם חמותו ואם חמיו שיש להם בנים ולכך אי אפשר שימאנו לפי שבנים כסימנין. ואמנם בתו אפשר שתמאן לפי הנראה מזה המאמר, והעניין כך הוא, כי מחלקי המיאון שהאדם כשהשיא בתו והיא קטנה ונתגרשה בגט ועדיין היא קטנה נעשית יתומה בחיי האב, וכשנשאת פעם שנית בחיי אביה והיא קטנה הרי היא יכולה למאן כל זמן שלא תביא שתי שערות ועל פי התנאים אשר נתבארו במקומם, לפי שאין דינה מסור באביה כל זמן שהיא נערה אלא כל זמן שלא נשאת, אבל כשהשיאה פעם שנית כבר נסתלק דינו כמו שיתבאר.
ודע שהאדם כשאנס אשה או פתה אותה, זאת האשה הרי היא מותרת שתנשא עם בן האונס אותה לפי סברת חכמים. ועל זה אפשר שתהיה אמו אשת אחיו ותהיה אמו גם כן פוטרת צרתה. ומפני כן לא מנה אמו בכאן בזאת המשנה, לפי שהיא אליבא דרבי יהודה וסברתו שאדם אסור באנוסת אביו ומפותת אביו והיא במדרגת אשת אב.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן - שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו שתי נשים ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה, שאין תלמוד לומר עליה, אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ"ה יבמה יבא עליה, אם היא אשה אל אחותה, לא תקח. והוא הדין לשאר עריות ד שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, ת"ל לצור. צרת צרתה מנין, ת"ל לצרור. דמשמע לא תקח לא היא ן. לא צרתה ולא צרת צרתה:
בתו ובת בתו וכו' - בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא דאשה על ידי קדושין משמע אלא נפקא מערות בת בנך או בת בתך (שם:) ז:
חמותו ואם חמותו ואם חמיו - כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:
אחותו מאמו - שנשאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ט, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא:
ואשת אחיו מאמו - שמת ונשאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחלה אשת אחיו מאמו ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) ערות אשת אחיך, ודרשינן אחיך בין מן האב בין מן האם:
ואשת אחיו שלא היה בעולמו - כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי י, ויבם שמעון את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. יא הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע"פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה:
וכלתו - שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם ואפילו אחר שמת בנו:
וכולן אם מתו - כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע"פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, יב צרתה מתיבמת:
אילונית - לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים:
ואי אתה יכול לומר וכו' - שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה. ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמ"ד שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט"ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה:
פירוש תוספות יום טוב
משנה יבמות, הקדמה
סדר נשים סידר אחר סדר מועד. כדאסמכוהו אקרא והיה אמונת עתך חוסן. וכבר דברתי בזה בפתיחה. וכתב הרמב"ם ראה להקדים דיני נשים לדיני נזיקין כדי ללכת אחרי הכתוב שנא' כי ימכור איש את בתו לאמה. וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה. ואח"כ כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין:
מסכת יבמות. כתב הרמב"ם התחיל במסכת יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות. ולא התחיל במסכת כתובות. ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל עשה זה מפני שהנשואים הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו. דאין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה. אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדבר שאינם מוכרחים ועל כן התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות עכ"ל. ואע"ג דאמר רב הונא בפ"ק דקדושין דף כ"ט בן כ' ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה וכן תנא דבי ר"י עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו לא משמע ליה להרמב"ם שמפני כן יכפוהו הב"ד דא"כ ה"ל למתני בהדיא כופין אותו וכן בפט"ו מהל' אישות שהעתיק דברים אלו, לא ביאר בהם שיכופו אותו. אבל הרא"ש בספ"ו דיבמות כתב שהיה נכון ברווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ ואפשר לי לומר כיון דתניא התם בקדושין לעיל מהך ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ומצינו בפ"ו דיבמות דף ס"ג בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא נשא כל ימיו. ונמצא דלא פסיקא כפייה זו. דדילמא חשקה נפשו בתורה כבן עזאי. א"נ דגי' הרא"ש כגי' התוס' בסוף מ"ק [כ"ח ע"ב ד"ה בלע] דגרסי מועד קטן בסוף סדר מועד וכתבו דמש"ה מתחיל סדר נשים ביבמות. כדי להסמיך פורענות לפורענות. ועוד נראה לי טעם שהקדים מסכת יבמות לפי שבה נתפרשו האסורים לבא בקהל וזה ראוי להקדים לדיניה אישות [ולי נראה לתת עוד טעם טוב. שהקדים מסכת יבמות לפי שהיבום לקיים שתי מצות. אחת היא להקים זרע לאחיו. ואחת לקיים מצות פריה ורביה ומקרא מלא טובים השנים מן האחד. כנ"ל וק"ל]:
חמש עשרה נשים פוטרות וכו'. מנינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו וכו'. למעוטי צרת איילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. וכתבו התוס' דהיינו טעמא דתני נשים ולא עריות כדתני בסיפא דאי הוי תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קחשיב קאתי:
פוטרות. לא תני אוסרות אף על גב דודאי איסורא איכא ליבם. ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה הוא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות ולא אוסרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה:
פוטרות צרותיהן. דאילו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתב עליה כדפירש הר"ב משום דרשא דלצור הוא דאצטריך ליה. גמרא דף ח'. ומ"ש הר"ב והוא הדין לשאר עריות דאמר קרא (ויקרא י"ח) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא שם. ומ"ש הר"ב צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור וכו' התורה ריבתה צרות הרבה גמרא דף י"ג:
מן החליצה. שנאמר (דברים כ"ה) ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטר כמ"ש הר"ב במשנה י' פרק ד':
ומן היבום. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמועינן דמצות חליצה קודמת. גמרא [דף ג.] ואע"ג דמשנה שלימה היא סוף פרק קמא דבכורות כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דרגילין המשניות לשנות בקוצר אף למה שמפורש כבר ועיין במשנה ג' פרק י"א מ"ש שם בס"ד:
בתו ובת בתו וכו'. פירש הר"ב דנפקא מערות בת בנך וגו' בק"ו דאם בת בנו אסור כ"ש בתו ועיין בגמרא פ"ט דסנהדרין דף ע"ו לענין אין עונשין מן הדין דהכא גלוי מלתא היא א"נ אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. ועי' מ"ש בריש ב"ק. והא דנקט סידרא דלא ככתוב. מפ' בגמ' דתנא קורבה [קורבה] נקט בתו בת בתו ובת בנו קרובי עצמו הן ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידיה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידה תני נמי ג' דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו [דחמירא טפי א"נ הוה קורבה דעצמו] מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו [והוא הדין מקמי אשת אחיו מאמו] אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. גמרא:
ובת בתו ובת בנו. ובפרק ג' דכתובות וכן בריש פרק ט' דסנהדרין נסיב ליה נמי הכי ונראה לי טעמא דתנא [דאיידי] דאיירי בבתו ניחא ליה למנקט בתרה בת בתו אבל קרא דלא כתב בהדיא בתו ניחא ליה למנקט בת בנך ברישא דזכרים עדיפי:
חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. ומ"ש משום ערות אשה ובתה וכו' ויש בכלל זה חמותו וכו' עיין ריש פ"ט דסנהדרין:
אחותו מאמו וכו'. פירש הר"ב שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא (שם) כי ישבו אחים והתם כתיב (בראשית מ"ב) שנים עשר עבדיך אחים [אנחנו] בני אבינו ולא ילפינן מלוט דכתיב (שם י"ג) כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתב רחמנא יחדיו. ואי כתב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדו באבא ואימא גמרא פ"ב ד' י"ז ע"ב:
ואשת אחיו שלא היה בעולמו. פירש הר"ב כגון ראובן שמת וכו' ונולד לו וכו' ויבם שמעון וכו' וכפירש"י וכתבו המפרשים דלא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפירושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קיי"ל כרבנן דפרק ב' [משנה ב'] דאסירא עליה בין שנולד ואחר כך יבם בין יבם ואח"כ נולד. נ"י. ומ"ש הר"ב שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה וכו' מישבו ילפינן דיחדיו הא אצטריך ליה לעיל. וכתבו התוס' פ"ב דף י"ז ואין להקשות דלמה אצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפילו הכי אחין מיקרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב כשם שהיא אסורה וכו'. כ"כ רש"י ונ"י. ולפי דלזו הוצרכנו מיעוטא דכי ישבו יחדיו להכי נמי הוצרכו לפרש בה וכשם שהיא וכו':
או מיאנו. פירש הר"ב בתו משכחת לה וכו' דקרינן [לה] לקמן משנה ו' פרק י"ג:
או שנמצאו אילוניות. פירש הר"ב שמקחה מקח טעות וכפירש"י משום דלישנא דנמצאו הכי דייק. וכך מפרש רב אסי בגמ' דף י"ב אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת ופירש רש"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום [כדתנן במשנה ה' פ"ח] הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בה"ג ע"כ. ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו. והיינו נמי שכתבתי לעיל דאמעוט צרת אילונית שהכיר בה. ועיין במשנה ג' פ"ב דאיכא למידק נמי פירוש הר"ב:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) חמש עשרה כו'. מניינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו כו' למעוטי צרת אילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא:
(ב) (על המשנה) פוטרות. לא תני אוסרות אע"ג דודאי איסורא איכא ליבם ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה היא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה תתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה. גמרא:
(ג) (על המשנה) פוטרות צרותיהן. דאלו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא היא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתיב עליה כדמפרש הר"ב משום דרשא דלצור דאיצטריך ליה. גמרא:
(ד) (על הברטנורא) דאמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא:
(ה) (על המשנה) מן החליצה. שנאמר ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטור:
(ו) (על המשנה) ומן היבום. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמעינן דמצות חליצה קודמת. גמרא:
(ז) (על הברטנורא)} בקל וחומר כו' ואף דאין עונשין מן הדין הכא גלוי מלתא היא. אי נמי אתיא הנה הנה ואתיא זימה זימה וטעם הסדר דלא ככתוב עיין בגמרא.
(ח) (על המשנה) חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י:
(ט) (על הברטנורא) דכתיב הכא כי ישבו אחים והתם כתיכ שנים עשר עבדיך אחים ולא ילפינן מלוט דכתיב כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתיב יחדיו (המיוחדים בנחלה) ואי כתיב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדי באבא ובאימא. גמרא:
(י) (על הברטנורא) ולא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפרושי לדברי הכל מיהו אליבא דהלכתא קיימא לן כרבנן דפרק ב' משנה ב' דאסורה עליו בין שנולד ואחר כך יבם ובין שיבם ואחר כך נולד. נ"י:
(יא) (על הברטנורא) מישבו ילפינן דיחדיו הא איצטריך לעיל. ואין להקשות דלמה איצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפ"ה אחין מקרו. תוספ':
(יב) (על הברטנורא) משום דלישנא דנמצאו הכי דייק וכך מפרש ר"א בגמרא דף י"ב. אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת. ופירש"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום כדתנן במ"ה פ"ח הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בעה"י הנותן כח ליעפים גם לחלשים. נתחיל סדר נשים: ובעזרת האל יודע כל תעלומות. ותיק בנחמות. נתחיל מסכת יבמות.
כתוב בספר החנוך סימן תקצ"ה בפ' כי תצא דמפני כן נקראת יבמות ולא חליצות מפני שאמרו ז"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה ע"כ:
חמש עשרה נשים פוטרות: איתה בת"כ ס"פ בתרא דפ' קדושים וביד פ' ששי דהלכות יבום סי' רו ט' י"ד ט"ו ובגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא כרבא דאמר ערוה לא צריכא קרא דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ואילו פוטרות ופטורות לא קתני ש"מ ומ"ש ערוה דלא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת צרה נמי לא תיבעי קרא משום דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומסיק דצרה נמי לא איצטרך קרא כי איצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה מ"ט אמר קרא עליה במקום עליה דהיינו במקום מצות יבום דכתיב בה יבמה יבא עליה הוא דאסירא שלא במקום עליה כגון צרת בתו מנכרי שריא:
עד סוף העולם: הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף העולם צרות צרותיהן למה לי כדפריך בהכותב כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן למה לי דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא"ת וכיון דתנא צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פ' ותלו קדשים כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם למה לי ואומר ר"י דהתם כיון דאשמועי' דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעי' דה"ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהן עדרים עדרים כדחייש התם ר' אליעזר אבל הכא ס"ד דצרות צרותיהן אסירי טפי לא משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישין תוס' ז"ל:
ואלו הן בתו וכו': מלות ואלו הן מחקן ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ: ובגמ' מניינא דרישא דמשמע חמש עשרה ותו לא ומנינא דסיפא הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא למעוטי מאי ומשני למעוטי דרב ודרב אסי דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זנתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות והקשו תוס' ז"ל לימעוט תרוייהו ממניינא דרישא דכיון דתנן ט"ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמרי' בפ"ק וכי תימא תנא ושייר והא ד' קתני ותרצו ז"ל דהכא לא מצי למיתנינהו (הגהה אפשר שצריך לומר למעוטינהו אלא שכבר מתיישב ע"כ). כדמסיק לרב ולרב אסי למעוטי מאי ומשני לפי שאינם בצרת צרה דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני וכו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם יבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטור אף מן הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על האחין היא אסורה שהאיסור בא לה מכח קידושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן וכיון שכן ליכא למעוטינהו מדלא קתני אלא מיתורא דמתני':
בתו: בבתו מאנוסתו וכן פי' רש"י ז"ל ור"י בעל התוס' ז"ל הכריח דהך בתו איירי בין מאונסין בן מנשואין. ובגמ' פריך מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן ליתני אחות אשה ברישא ומסיק תנא קורבי קורבי נקט הנך דקריב ליה טפי נקיט ברישא תנא בתו ובת בתו ובת בנו דקרובי עצמו ואין בכולן קרובות כאלו ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה תנא שלשה דורות למטה דידה ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה תנא שלשה דורות למעלה דידה ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי דלאו משום קורבא אסירן כלומר דכיון דקרוב נקיט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מינייהו וה"ל למנקט חומרי כיון דלא מצי למנקט קורבי אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. ופריך ומאי איריא דתנא פוטרות דמשמע דאי בעי מיבם ליתני אוסרות דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינם זקוקות ליבם וקיימי באיסור אשת אח ומשני כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה צרת הבת וכדמפר' במתני' דמשפטרה הכתו' מגזרת יבום קיימא ליה באשת את שיש לו בנים ושלא במקום מצוה שריא כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה ומת מותרת אשתו לחמיו מדתנן בסמוך גבי שש עריות חמורות מאלו מש"ה תנא פוטרות דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרת עליו ליקח את צרתה אפי' במקום מצוה וק"ו שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרת מיבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לו בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר ושלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא ומש"ה תנא פוטרות. ופריך ומאי אריא דתני מן החליצה ומן היבום ליתני מן היבום לחודיה דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא אשתמע. ומשני אי תנא מן היבום ה"א מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה קמ"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומיפטרא בלא כלום וכל היכא דאמרי' חולצת ולא מתיבמת משום ספיקא הוא ופריך וליתני מן היבום ומן החליצה דיבום עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ וכו' א"נ ליתני מן החליצה לחודה ומשני אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום דקאמר הכונס את יבמתו לשם נוי ולא לשם אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ובבבלי ובירוש' בעי ניתני שש עשרה נשים אמו אנוסת אביו נשואה לאחיו מאביו ומשני לה: וכמו שפי' כבר ר"ע ז"ל. וכתוב שם שהשיב רבי לר' לוי ששאלו זו השאלה כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו: [הגה ועיין במ"ש ס"פ בתרא דכלים]. וכתבו תוס' ז"ל בר"פ המגרש דבירוש' פריך בגיטין וליתני שש עשרה נשים לר' אליעזר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני דמותרת וליחשב בהדייהי אשת איש דפוטרת צרתה כגון שגרשה זה בעל מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאה אחיו של פלוני ומת בלא בנים ומשני התם התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסור בא ממילא ע"י קדושין בלא שום תנאי אבל כאן אסרה ע"י תנאי שלו א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואיך לה היתר להתיבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל בא"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה ועוד תרצו הם ז"ל דבפלוגתא [לא מיירי] דרבנן פליגי אדר' אליעזר בקידושין כמו בגירושין שאם אמר התקדשי לי ליאסר לכל אדם חוץ מפלוני לר' אליעזר הוו קדושין לרבנן לא הוו קדושין כדמסיק ויצאה והיתה ועוד תרצו עיין עליו:
ואחות אשתו: אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמיטהרת אח"כ כמו אחות אשתו שאינה מתיבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דל"ד דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסורה ואפי' בנדתה משמע בפסחים ס"פ ואלו דברים דבת יבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה וכו' ע"ש בתוס' ז"ל:
אחותו מאמו: שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב לקמן בגמ' ר"פ שני וכתבו שם תוס' ז"ל לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו אין סברא למילף מבני יעקב דלא מיקרי אחים אא"כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמיקרי אחים ואי לאו דמיעקרא בהדיא לא הוה שייך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא ע"כ:
וכולן אם מתו או מיאנו: תוס' פ' השולח (גיטין דף מ"ו) ובגמ' פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ד) ותוס' ר"פ בנות כותים וביד שם פ' ששי סי' כ"א כ"ב:
או שנמצאו אילונית: הרשב"א ז"ל תמה על פי' רש"י ז"ל שפי' שנמצאו אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו ולפירוש זה מתני' בשלא הכיר בה וכר' אסי ואנן כרבא קיימא לן דפירשה אפי' הכיר בה וכדאיפסקא הלכתא בהדיא בגמ' נמוקי יוסף: וכתוב עוד בשמו דאע"ג דבגמ' אמרי' דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ יש לנו כיוצא בו הרבה דמסקי בהו ש"מ ואפ"ה לא קיימן בפ' הזהב (הגהה נראה פרק הספינה) גמ' שחמתית ונמצאת לבנה ובפ' יש נוחלין בבעיא דבבריא היאך ובפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו ע"כ. והקשו תוס' ז"ל דהכא משמע דאילונית לא בעיא גט דאי בעיא גט היתה צרתה חולצת ולא מתיבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה וכו' ובכתובות פ' אלמנה נזונת תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה דמשמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר ותרצו דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינם צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע"כ ממאנת לא בעיא גיטא א"נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפ' משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיו לו בנים ויאמר וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אור"י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרין יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל פליגי וכו' ע"כ וסימני אילונית שכתב רבינו עובדיה ז"ל דעת הטור באבן העזר סי' מ"ד דבחד מינייהו סגי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פ' שני נראה שצריך שיהיו בה כל הסימנים הללו וע"ש בבית יוסף. ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני צרותיהם מותרות אליבא דרב אסי דס"ל צרת אילונית אסורה דמתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שתהא אילונית ומקחו מקח טעות ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו ש"מ ודרב אסי בשהכיר בה דאשתו גמורה היא ורחמנא פטרה מאשר תלד וצרתה הויא צרת אילונית ורבא אמר צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפי' צרת בתו אילונית ותני במתני' שהיו:
ואי אתה יכול וכו': תוס' פ' בא סימן (נדה דף נ"ב) והקשו ז"ל וא"ת משכחת לה מיאון בקדושי טעות דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב"ן דמתני' מיירי בקטנות ועוד אור"י וכו' עיין ליו. בפי ר"ע ז"ל ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן סבר לה כמ"ד וכו'. אמר המלקט ובפלוגתא לא קמיירי ובגמ' פריך ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן דלר"ע אלים לאו למפטרה בולא כלום כערוה גמורה דסבר דיש ממזר מחייבי לאוין וקתני ומשני בפירקי' קא אמרי' ופריך והא ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין קתני ומשני ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והדר פריך והא אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר"ש ורבנן וקתני ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר"ש וכרב פפא וכמו שאכתוב לקמן ר"פ שני ודלא כר' אושעיא דהא אתותב והכי מסיק בסיפא דלא מוקמינן מתני' בפלוגתא ורב אשי אמר דבפלוגתא נמי קמיירי ומתרץ לה בגמ' שפיר דה"ק ליה רבי ללוי מ"ט לא דייקת מתני' דמתני' ר' יהודה היא דקתני שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואית לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא לאו אנוסת אביו וקתני מפני שהן נשואות לאחרים לאחרים אין לאחים לא מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יהודה דאסר באנוסת אביו מש"ה לא תני לה. ואמרינן בגמ' דלוי הגיהה למשנתו והוסיף בה אמו אנוסת אביו דתני לוי וכו' אע"ג דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו וכבר רמזתי לעיל בעיית לוי בר סיסי קומי רבי:
ואי אתה יכול לומר וכו': בגמ' תניא דשלש נשים משמשות במוך חדא מינייהו קטנה מבת י"א שנה ויום א' ועד י"ב שנה ויום אחד שמא תתעבר ושמא תמות ודייק בגמ' מדלא קתני שמא תתעבר ותמות דלהוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי ש"מ דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמות ממאנת כגון שילדה בקטנותה בתוך זמן האמור בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמות קטנה וראייה למאן עד שנת י"ב ויום א' ומתני' קתני ואי אתה יכול לומר וכו' ופריך רב ספרא בנים הרי הם כסימנים כלומר קטנה שילדה כנערה שהביאה סימנים דמיא דאיגלאי מילתא למפרע דמיהרה להביא גדלותה ואינה ממאנת. ועוד יש שם שנויי אחריני ע"ש ועיין בתוס' כאן ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ה) ובפ' בא סימן (נדה דף נ"ב.) ובטור אבן העזר סי' קע"ג:
תפארת ישראל
יכין
חמש עשרה נשים: דכ"א עריות אסורות מדאורייתא, ו' מהן אי אפשר שינשאו לאחיו מאביו, דאסורות לו, והן הנזכרים להלן במ"ג, וט"ו הנשארות הן שנשנו כאן:
פוטרות צרותיהן: דבנשאת א' מהן לאחיו, ולו ג"כ אשה אחרת, ומת בלא בנים, ואין לו אח אלא זה שאחת עליו ערוה, שתיהן פטורות מחליצה ומיבום ממנו:
וצרות צרותיהן: שאם היה לו עוד אח אחר שאינן קרובות לו, ונתיבמה לו צרת הערוה, ולו עוד אשה אחרת, ומת גם הוא בלי בנים, פטורות שתיהן מחליצה ומיבום מהאח הג' שהיה לו קורבה בבית אח הראשון:
מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם: ר"ל אפילו צרת צרת צרתה וכו':
ובת בנו: הנך ג', בבתו ובנו מאנוסתו או מפותתו מיירי, דאלו מאשתו, היינו בת אשתו ובת בנה דתני להלן [ותנא קורבה קורבה נקט ברישא, בתו ובת בתו וכו', הן ג' דורות למטה דידי', והדר נקט נמי ג' דורות למטה דאשתו ואגבה נקט נמי ג' דורות למעלה דאשתו, חמותו ואם וכו'. דלמעלה דידיה אי אפשר דלנקט, דהרי כולן אסורות לאחיו, דמתני' אתיא כמ"ד אנוסת אביו אסורה. כר"ב מ"ג, והדר תנא ב' דורות באחוה דידיה, כאחות אמו ואחותו מאמו, והדר נקט חד אחות האסורה מקורבה דאשתו, והדר תנא ב' דורות באישות דקורבה דיליה, כאשת אחיו מאמו ואשת אחיו מאביו שלא היה בעולמו. ולבתר כולהו תנא כלתו, שהיא אישות של קורבה למטה דידיה]:
ובת בתה: הקדים בת בנה לבת בתה, מדמוקדמין בקרא סוף פרשת אחרי, משא"כ ברישא מדאיירי בבת, הקדים נמי בת הבת לבת הבן:
חמותו: שמת בעלה ונשאה אחיו מאביו [כך כתב רש"י, מיהו אפשר נמי לומר דמיירי שנשא בתה מאחיו, ומתה, ואח"כ מת אחיו]:
ואשת אחיו שלא היה בעולמו: שמעון שייבם אשת ראובן, ומת גם שמעון בלא בנים, אסורה האשה שייבם שמעון, ללוי שנולד אחר מיתת ראובן, בין שייבמה שמעון ואח"כ נולד, או איפכא:
וכולן: כל העריות הנ"ל:
אם מתו: בחיי אחיו:
או מיאנו: בחיי אחיו. ואף דאין מיאון רק ביתומה קטנה שקדשו אמה או אחיה, שקדושיה מד"ס, והכא בבתו ע"כ אביה קיים. משכחת לה בקידשה אביה לאחר, ונתגרשה בעודה קטנה, דשוב אין לאביה רשות בה, ונשאת שוב הקטנה לאח אביה, שגם זאת קדושיה מד"ס ותוכל למאן. וזו היא יתומה בחיי אב:
או נתגרשו או שנמצאו אילוניות: שאינה יולדת. וסימניה, שאין לה דדים, ואותו מקום אין גבוה, ותשמיש קשה לה, וקולה עבה כאיש. וי"א דבחד מהנהו סגי [(שו"ע אה"ע, קעב)], וכ"כ בת ל"ה שנים ויום א' שאין לה עדיין ב' שערות עומדות תכופים במקום ערוה, וגדולות כדי להנטל בפי הזוג, אז אף בלי שאר סימנים דינה כאיילונית. ונשים נאמנות בכל בדיקות הללו [שם קנ"ה]. וכל ערוה שהיא איילונית, אפילו הכיר בה אחיו כשנשאה ולא היה מקחו בטעות, אפ"ה מדלא חזיא ליבום, לא מצטרפא לאותו בית:
ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו: שהרי ילדה קודם שנשאה אחיו, ואיילונית לא ילדה, וכ"כ אי אפשר שתמאן באחיו, דהרי מדילדה קודם שנשאה אחיו אסורה למאן עוד, ואף דמשכחת לה בשמיאנה באחיו ונשאת אח"כ לאחר. עכ"פ זאת פשיטא שצרתה מותרת, מדלא היתה צרתה בשעה שהיתה ערוה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת