משנה טהרות י ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק י · משנה ב | >>
הבדדין שהיו נכנסין ויוצאין, ומשקין טמאין בתוך בית הבד, אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ, הרי אלו טהורין.
הבדדין והבוצרין שנמצאת טומאה לפניהם, נאמנין לומר לא נגענו.
וכן התינוקות שביניהם, יוצאים חוץ לפתח בית הבד ופונים לאחורי הגדר, והן טהורין.
עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין, עד כדי שיהא רואן.
הבדדין שהיו נכנסין ויוצאין,
- ומשקין טמאין בתוך בית הבד -
- אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ - הרי אלו טהורין.
- הבדדין והבוצרין -
- שנמצאת טומאה לפניהן - נאמנין לומר לא נגענו.
- וכן בתינוקות שביניהן -
- יוצאין חוץ לפתח בית הבד,
- ופונין לאחורי הגדר - והן טהורין.
- עד כמה ירחיקו, ויהיו טהורין?
- עד כדי שיהא רואן.
כבר ידעת שהמשקין טמאין יטמאו כלים ואוכלים, ולא יטמאו אדם אם נגע בהן, אלא אם נגע בידיו נטמאו ידיו לבד. ולכן אם הטביל רגלו במים טמאין והניחו בארץ הנה אלו הזיתים טהורים, כאשר לא נשאר ברגלו לחות יטמא בהן, והאיש טהור.
וכן בתינוקות, נאמנים לומר אלה הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן.
ואחר אמר שאם יצאו מבית הבד, ואפילו באו אחורי הכותל, הנה הן בחזקת טהרה כאשר כבר נטהרו והוא שומר עליהן, אלא אם כן הרחיקו ממנו עד שלא יראם, כי אז יצאו מזאת החזקה ושבו בחזקת עם הארץ אשר הם בחזקת טומאה:
ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו לארץ ודורכין הבדדין עליהן ונדבקין ברגליהן וחוזרין אותן משקין ומטמאין את הזיתים כשהבדדין עולין ודורכין על גב הזיתים אלא יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהם מאותן משקין טמאין ובשאין מנעלים ברגליהם איירי דהא משקה מטמא כלי וחוזרין ומטמאין משקין שעם הזיתים או אפילו אין בהם משקין משום הטבולים לתרומה למאן דאמר כתרומה דמי:
נאמנין לומר לא נגענו. וכגון דחבר עומד עמהן בבית הבד ואע״פ שהטומאה לפניהם לא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:
התינוקות בדדים שהביאו את בניהם עמהם וטיהרום לכך וכשבניהם רוצים לפנות יוצאין אביהם עמהן לחוץ כדי שיהא חבר רואן ונפנים אחורי הגדר ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:
ומשקין טמאין בתוך בית הבד - והן נשפכים על גבי קרקע ודורכים הבדדים עליהן ונדבקים ברגליהן, וחוזרים אותן משקין ומטמאים את הזיתים כשהבדדין עולים ודורכים על גבי הזיתים, אלא אם כן יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהן מן המשקין הטמאים על ידי דריסתם בארץ. וכשאין מנעלים ברגליהן איירי, דהא משקה מטמא כלי וחוזר ומטמא משקין שעם הזיתים. אבל כשאין מנעלים ברגליהן ונתנגבו המשקין הטמאין שברגליהן ע"י דריסתן בארץ, שוב אין מיטמאים הזיתים כשדורכין אותן, דמשקין טמאין מטמאין כלים ואין מטמאין אדם:
הבדדין והבוצרין - הא דלא נקט המוסקין והבוצרין, לפי שגזרו על הבצירה שתיעשה בטהרה, ולא גזרו על המסיקה. וטעמא מפורש בפרק קמא דשבת, שפעמים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור אם לאו, ונוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן והוכשרו לקבל טומאה. וטעם זה לא שייך במסיקה:
נאמנין לומר לא נגענו - וכגון דחבר עומד עמהן ב בבית הבד. ולא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:
התינוקות - בדדים שהביאו בניהן עמהן וטיהרום לכך, וכשרוצין בניהם לפנות יוצאים אביהן לחוץ עמהם ונפנים אחורי הגדר, ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:
הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:
נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל:
(ב) (על הברטנורא) וקשה, דבפרק ט' משנה ח' לא הצריכו שיהא החבר עומד עליהן. והר"מ לא הצריך כן:
אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ הרי הזיתים טהורים: שהנוגע במשקים טמאים שלא בידיו טהור ואפילו לקדש. הרמב"ם ז"ל שם פ"ט:
בפי' רעז"ל צ"ל ומטמאים את הזתים כשהבדדין עולין ודורכין ע"ג הזתים אא"כ וכו' והכל דבור אחד:
עוד בפירושו ז"ל צריך למחוק סימן הגימ"ל הכתוב קודם דבור המתחיל הבדדין ולכותבו למטן קודם דיבור המתחיל כיון שהכניסן וכו':
עוד בפירושו ז"ל הא דלא נקט המוסקים והבוצרים וכו'. אמר המלקט הכא ובסמוך לפי וכו':
וכן בתיניקות שביניהם: מה שפי' רעז"ל היא פי' הר"ש ז"ל וגירסתו אבל הרמב"ם ז"ל פי' וכן בתינוקות נאמנים לומר שאלו הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר שב לומר שאם יצאו מבית הבד ואפילו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה מאחר שכבר טיהרן והוא שומר אותם אא"כ הרחיקו עד שלא יראם וכו' ולשונו ז"ל שם ביד וכן בתינוקות שלהם. וקרוב לזה הפירוש פירש הרא"ש ז"ל וז"ל וכן בתינוקות דרך הפועלים שנשכרין למקום נכנסין ובאין בניהם הקטנים שמה נאמנים הבדדין לומר לא נגענו בהם אע"ג דדבר מצוי שיגעו בהם יוצאין הבדדין והבוצרים לעשות צרכיהן אחורי הגדר. ובלבד שיהא החבר רואן ולא חיישי' דלמא נגעי בטומאה ולאו אדעתא דחבר ע"כ:
עד כמה ירחיקו: ס"א ירחקו וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה רחקו וגם הגיה וכמה ירחקו ומחק מלת עד ראשונה ושניה:
יכין
הבדדין: שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן:
שהיו נכנסין ויוצאין: הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ:
ומשקין טמאין בתוך בית הבד: שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן:
אם יש בין משקין לזיתים: רווח מקום:
כדי שינגבו את רגליהם בארץ: קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [ כסוף פ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]:
הבדדין והבוצרין: מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל ריש פ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין:
שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו: אע"ג דלעיל [ פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]:
וכן התינוקות שביניהם: ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ ברכות דף סב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם:
עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן: כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת