רמב"ם על טהרות י

טהרות פרק י עריכה

משנה א עריכה

בדדין - הן אותן אשר ישרתו בבית הבד בגתות.

ואם היו עמי הארץ, וטהרם בעל הגתות וסגר הגת עליהן והן מתחילין להתעסק במלאכתן בתוך הבית, הנה כל מה שבבית הבד טהור בלא ספק.

ואם היה שם בבית הבד בגד טמא במדרס הזב:

רבי מאיר אומר, בית הבד טמא, לפי שלפעמים נגעו במדרס.
רבי יהודה אומר, הרי הם בחזקתן ולכן בית הבד טהור, לפי שהן יבדלו ממנו ולא יקרבו אליו.
[ורבי שמעון אומר, שאנו נראה את דעתם על הבגדים הללו בבית הבד, אם הם חושבים אותם טמאים בית הבד טהור מפני שהם פורשים מהם ואינם נוגעים בהם, ואם חושבים] זה הבגד טהור בית הבד טמא כי כאשר חשבו שהן כלים טהורים נגעו בהן.

ורבי יוסי חולק לרבי שמעון, שזה אשר תחשוב שאם יחשבו שאלה הכלים טמאין מדרס בית הבד טהור היא סברא בלתי אמיתית, כי הן אף על פי שלא יגעו בהן להיותן טמאין הנה יטלום ויניעום ויעתיקום, לפי שעמי הארץ אינן יודעין טומאת היסט ויחשבו שהיסט לא יטמא כאשר לא נגעו בדבר הטמא, והן לא ידעו שהוא אחד ממיני המשא כמו שיתבאר בזבים (פ"ד). ובהיות העניין כן, אין הפרש בין שיחשבו שהן כלים טהורים או שידעו שהן טמאין מדרס, בית הבד טמא שמא נגעו.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ב עריכה

כבר ידעת שהמשקין טמאין יטמאו כלים ואוכלים, ולא יטמאו אדם אם נגע בהן, אלא אם נגע בידיו נטמאו ידיו לבד. ולכן אם הטביל רגלו במים טמאין והניחו בארץ הנה אלו הזיתים טהורים, כאשר לא נשאר ברגלו לחות יטמא בהן, והאיש טהור.

וכן בתינוקות, נאמנים לומר אלה הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן.

ואחר אמר שאם יצאו מבית הבד, ואפילו באו אחורי הכותל, הנה הן בחזקת טהרה כאשר כבר נטהרו והוא שומר עליהן, אלא אם כן הרחיקו ממנו עד שלא יראם, כי אז יצאו מזאת החזקה ושבו בחזקת עם הארץ אשר הם בחזקת טומאה:

משנה ג עריכה

כבר הודעתיך שהאנשים כשרוצין לדרוך בטהרה יטהרו הפועלין, ואז יביאם אל הכרם לבצור את בצירו, לפי שלא יקטפו את הענבים לגת אלא בטהרה, לפי שהן מוכשרים כמו שביארנו באחרית אהלות.

ואמר רבי מאיר, שהוא מעת שיביאם אל פי המערה אשר יטבלו בתוכה נדע שהן טבלו, ולא נחייבהו להתעכב שם עד שיראה בואם אל המים.

ורבי יוסי אומר, שיצטרך שיעיד בטבילה, לפי שהן לפעמים יבואו ויאמרו הנה טבלנו, והם הגיעו עד שפת המים (ויזו) [ויצאו] ולא טבלו.

ורבי שמעון אומר, שהם כאשר חשבו בעצמן שהן טהורין ולא יצטרכו טבילה, הנה יחוייב אליו שיעמוד עד שיטבלו.

והלכה כרבי יוסי, לפי שהן גם כן לא ידעו תכונת הטבילה כפי השלמות, ויזלזלו בחציצה ומה שדומה לה:

משנה ד עריכה

כבר ביארנו בסוף אהלות שהבוצר לגת הוכשר לטומאה וזה דעת בית שמאי. ובית הלל אומרים, לא הוכשר.

ואחר דיבר שם בענבים שלא נבצרו לגת, והיו במחצלאות שטוחות על הארץ לייבש ולהיות צימוקים, ואחר לקח מהן והשליכם לגת. אמרו בית שמאי, שצריך שיקחם ויתנם לגת בידים טהורות לפי שהוכשרו לטומאה מעת לוקחו לגת. ובית הלל אומרים, נותן בידים טמאות לפי שהוא בלתי מוכשר לפי עיקר סברתם, אך אף על פי שהוא בלתי מוכשר לעניין הפרשת תרומה לא יפרישנה אלא בידים טהורות.

ועביט - שם לחפירה אשר יקובצו בה הענבים, כמו שיקרא חפירות הזיתים "מעטן".

ואם היו ענבים בעביט או שטוחים על גבי העלים, הנה כולן מצווין שלא יקח מהם ויתן לגת אלא בידים טהורות, לפי שהוא מוכשר במה שיצא מהן מן הלחות, וכבר העיד בזה לדעתו בהיותם שטוחים על העלים עד שלא ישפך מה שיטפח מהן.

והלכה כבית שמאי:

משנה ה עריכה

אמר מי שיאכל בידים מסואבות מן הסלים, ועל [אף] אלו הענבים שנתבקעו ונטפו אינו מוכשר, ולכן אם נפל לגת הגת טהורה, שהענבים אשר יחותכו לאכילה לא הוכשרו.

ואם היה אוכל מתוך העביט ומן המשטח של עלים בידים מסואבות, ונפל ממנו גרגר יחידי לגת, אם היה זה הגרגר בריא וקצה העץ אשר יתלה בו הגרגר קבוע בגרגר עד שלא תצא ממנה לחות, הנה זה הגרגר טהור, וזהו כוונת אמרו יש לו חותם. ואם היה מוסר זה הקצה ונשאר הגרגר מגולה הראש, הנה יטמא בידו הטמאה מפני המשקה אשר בזה הראש. ובתוספתא (פי"א) אמרו "אין לו חותם טמא, במה דברים אמורים אם נגע במקום חותם, אבל לא נגע במקום חותם טהור".

ואחר שב ודבר בענבים טמאים שנטמאו בידו באמצעות המשקה, אם נפלו לגת ודרכן, הוא דיבור מבואר ממה שקדם לנו פירושו בשלישי מזאת המסכתא:

משנה ו עריכה

רוצה לומר הטמא שהיה עומד על שפת הבור של גת, וניתזה צינורה מפיו בעת דבריו, ספיקו טהור:

משנה ז עריכה

זולף - הוא המריק בור של יין או של שמן בכלי.

ואם נמצא שרץ בכלי אשר נתמלא ראשון, הנה הכלים אשר נתמלאו אחריו טמאים, לפי שנטמא כל מה שבבור.
ואם נמצא השרץ בכלי האחרון הוא לבדו נטמא, כי אנחנו נאמר אחר שנתמלאו אלה הכלים המוקדמין כולן נפל השרץ לבור בשארית אשר נתמלא ממנה חבית אחרונה.

וזה אם הורק הבור בכלים עצמן, וזה כשיכניס כל הכלים בבור וימלאם אחד אחד.

אמנם אם היה דולה מן הבור בדלי הנקרא מחץ, ויריק בכל כלי עד שימלאנו, ואחר נמצא שרץ באחד מן החביות, בין שימצא כאשר נתמלאו תחילה או באחרונה, לא תטמא זולת הכלי אשר נמצא בו השרץ.

שאנחנו נאמר שכל מה שהיה בבור טהור הוא, ובזאת החבית לבדה נפל השרץ, ונהיתה זאת החבית לבדה טמאה, וכל מה שנתמלא לפניו או לאחריו טהור.

זהו אם היה בודק הכלים בעת מה שיריק בהן היין ולא יכסם, שאפשר שנאמר בזאת החבית נפל השרץ אחר שנתמלא, או אם מכסה כל כלי בעת התמלאו אך שלא יבדקם בעת שיריק היין בהן, כי אנחנו נאמר גם כן אולי השרץ היה בחבית ויצק עליו היין.

אמנם אם בדק כל חבית ואז יצק בה היין במחץ, ואחר כיסם אחרי התמלאם, ונמצא שרץ באחת מהן, הנה כולן טמאין שאנחנו נאמר שבבור היה השרץ בהכרח.
וכן אם מצאו השרץ בבור הכל טמא, לפי שאנחנו נאמר ששם היה מתחילת העניין.
וכן אם מצאנוהו במחץ, שאנחנו נאמר ששם היה בתחילת העניין ומזה השרץ הוצק היין, וכל מה שנתמלא ואפילו לפני המצאו הכל טמא:

משנה ח עריכה

עיגולין - הן הכלים אשר בהן הענבים מוכנים לגת, והיו כעיגולים התבנית אצלם ולזה נקראו עיגולין, והם אשר קוראים אנחנו "אל-מנסור".

וזוגין - הפסולת, והן הזגין אשר ישארו אחר הדריכה, והוא גם כן [יערמם בצד].

שלפני הבוצרים - הוא אשר יעמוד נגד פניהן מן הכרם כשיבצרו.

ושלאחר הבוצרים - מה שכבר נשלם בצירתו.

וכבר ידעת עניין היות מקום רשות היחיד או רשות הרבים לעניין טומאה.

עקל בית הבד - הוא היקף סביב הזיתים בעת הדריכה לחברם ולקבצם.

ואמר שאלה הכלים אם היו טמאים, הנה יכנס בחלקיהן משקין טמאין בלי ספק, ואם היו מעץ ינגבם. ואם היו של גמי וכיוצא בהם אשר לא יתנגבו, יעזבם שנה תמימה עד שינגבם האויר, או ירחצם במים חמין עד שיצא מה שבלעו ממשקים טמאים.

ורבי יוסי אומר, שיתלם בשטף הנהר ויורחצו תכלית הרחיצה ואחר יטבילם בלי ספק.

ולשון התוספתא "מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן, הדפין והלולבין והעדשות מנגבן" וכו'.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה טהרות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב