תוספות יום טוב על טהרות י
<< · תוספות יום טוב · על טהרות · י
אמר ר' יוסי. כתב הר"ב כר"מ ס"ל כו' ור"י סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט וכו' וכ"כ הר"ש. ונ"מ אם היה שם טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא בהיסט. כדתנינן להו בריש מסכת כלים. אבל קשה דמשנתינו מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס והם מטמאים אף בהיסט וכמ"ש הר"ב [והייתי יכול לתרץ דאכתי נ"מ דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו כדתנן בפ' דלעיל מ"ח ועל ההיסט א"א שיהיו נאמנים כיון שאינן חוששין לה. אלא דבמתני' דלקמן התנה הר"ב דהא דנאמנין על הנגיעה דוקא כשיש חבר עמהם. ועיין מ"ש שם] ולכן נראה כפי' הרמב"ם שמפרש דר"י אדר"ש חולק שאמר שאם הכלים טמאין להן בית הבד טהור. וקאמר ר"י שאעפ"כ בית הבד טמא לפי שאף ע"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים. הנה יסיטום שאינן יודעים שהיסט יטמא:
הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:
נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל:
כיון שהכניסן לרשות המערה דיו. דברי ר"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ"ש בשם הרמב"ם בספ"ק דעדיות ע"ש:
ואם נתן בידים טמאות טמאן. כתב הר"ב בידים תחלות עסקינן ורשב"א היא כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב"א משום ר"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר"ע:
אם יש לו חותם טהור. שאף ע"פ שהגרגר נטמא שהרי הוכשר הואיל ולגת בצרן מ"מ אין אוכל מטמא כלי ואפילו אם ע"י דריכה יצא ממנו משקה אין אותו משקה מטמא הכלי כיון שאין שיעור באוכל לטמא המשקה כדפי' הר"ב לקמן גבי כביצה מכוון:
טהור. והוא שלא נגע במשקה. הראב"ד פ"ט מהט"א (הלכה ד') ואף ע"פ שפשוט הוא נ"ל שהכריחו לכתוב כן. מדבסיפא מתנה במקום המופנה:
במקום המופנה. פירש הר"ב מקום פנוי כו' לא יין ולא ענבים. דענבים נמי היו מתטמאים בכביצה:
ספיקו טהור. כתב הר"ב ובתוספתא אמרו דבור של שמן. טמא ברשות היחיד. הרמב"ם סוף פרק י"ח מהא"ה [הלכה יו]:
[נמצא השרץ בראשונה כולן טמאות. צריך לי עיון דהא סתמא קתני וכי לא בדק ולא כסה אימא לאחר שמילאה נפל בה והא [צ"ל והראשונה] בלבד תהיה טמאה]:
בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו. בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב"ם פ"כ מהא"ה (ה' ז'):
ושל גת. והר"ב העתיק של גת וכן הר"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן:
[והעקל. פי' הר"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר"ב ברפ"ג דשבת]:
מנגבן. במים ואפר כדפי' הר"ב בשלהי מסכת ע"ז וכ"פ הר"ש:
בשבולת הנהר. פי' הר"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר"ש:
משנה טהרות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב