משנה חולין ט ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ט · משנה ז | >>
האבר והבשר המדולדלין כט בבהמה, מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשרלב.
נשחטה בהמה -- הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר, לא הוכשרו.
מתה הבהמה, הבשר צריך הכשר.
האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר.
משנה מנוקדת
הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְּדֻלְדָּלִין בִּבְהֵמָה,
- מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן,
- וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.
- נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה,
- הֻכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- לֹא הֻכְשְׁרוּ.
- הֻכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ,
- מֵתָה הַבְּהֵמָה,
- הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
- הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי,
- וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:
- וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה,
נוסח הרמב"ם
האבר והבשר המדולדלין בבהמה -
- מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר.
- נשחטה הבהמה -
- הוכשרו בדמיה - דברי רבי מאיר.
- ורבי שמעון אומר: לא הוכשרו.
- מתה הבהמה - הבשר צריך הכשר.
- האבר -
- מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה - דברי רבי מאיר.
- ורבי שמעון - מטהר.
פירוש הרמב"ם
מדולדלים - תלוים כאילו אינן מן הבהמה, וזה על מנת שיהיו בעניין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים.
וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מתטמאין אלא אחר הכשר.
וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת, שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם.
וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי טמא, ובשר הפורש מן החי אינו מטמא, ובשר הפורש מאבר מן הנבלה מטמא בכזית, וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבלה (ולפיכך הפורש מאבר מן הנבלה מטמא).
ואמר כשתמות הבהמה, והיה בה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק, צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין, הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה.
ומה שאמר רבי שמעון מטהר, רוצה לומר הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה, שעליה אמר רבי מאיר אם הוכשר יטמא, אומר רבי שמעון שאינו נטמא כל עיקר, שנאמר "מכל האוכל אשר יאכל"(ויקרא יא, לד), אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, לפי שהוא דבוק בבהמה.
והלכה כרבי מאיר בכולן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
האבר והבשר המדולדלים בבהמה - נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי, לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר, טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, ומדכתיב וכי ימות משמע כעין מיתה בעינן שאינה עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה, בשר אחר עולה תחתיו:
מטמאין טומאת אוכלין - אם חשב עליהן להאכילן לנכרי ל, הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן לא, אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:
וצריכים הכשר - לבוא במים לאחר שנדלדלו, ואחר כך מקבלים טומאה לעולם:
נשחטה הבהמה - נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואף על פי שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו לג, דאין שחיטה עושה ניפול לד:
הוכשרו בדמיה - לקבל טומאה בלא הכשר אחר, כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם שהוכשר בשרה באותו דם:
מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר - לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול לה ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה, אלא כאילו פירש מחיים הוא ובשר הפורש מן החי טהור:
האבר מטמא משום אבר מן החי - דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי, ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה:
ורבי שמעון מטהר - אי אפשר לאוקמי מילתיה דר' שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה. הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר לו כל זמן שמעורה. בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר' שמעון, דאמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלים שאסורים לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי. שאינן קרויין אוכל ואין מטמאין טומאת אוכלים. והלכה כר' מאיר בשתיהן:
פירוש תוספות יום טוב
האבר והבשר המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שא"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הרמב"ם:
מטמאין טומאת אוכלין במקומן. פירש הר"ב אם חישב עליהן להאכילן לנכרי. וכן לשון רש"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פ"ג דעוקצים. והא דפירשו לנכרי ה"ה לישראל. דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלת"ק א"צ אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרי. אלא דנכרי רשיעי איכא דאכלי. אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי. ומ"ש הר"ב דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן. גמרא דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. ופי' התוספות דהכי שמעינן ליה מיניה לענין אבר מדולדל. דמדדרשינן מינה מיתה עושה ניפול כדלקמן [א"כ]. ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול. ע"כ. ובמשנה ח' פ"ג דכריתות יליף לה מק"ו. ועמ"ש שם. ואע"ג דהאי קרא בשרצים כתיב הא מוקמינן לה בבהמה כדלקמן:
וצריכים הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פ"ג דעוקצים שזה א"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה. דשמא ישחטנה. ואין שחיטה עושה ניפול. רש"י:
נשחטה הבהמה. כתב הר"ב. דאסורים באכילה משום ובשר בשדה טרפה. ועי' בפירש הר"ב רפ"ד. ומ"ש ידי נבלה טהרו. וכן לשון רש"י כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה. טהרו.
הוכשרו בדמיה. ע' במ"ב פ"ג דעוקצין:
מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. כתב הר"ב דטומאת נבלה אין בו דמיתה עושה ניפול דכתיב (ויקרא י"א) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש"מ מיתה עושה ניפול [דה"ק כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם אברים המדולדלים בהם] ואין שחיטה עושה ניפול [דלכתוב וכי יפול [*למימרא דשחיטה עושה ניפול] ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה] והאי קרא בשרצים כתיב אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו [*דאפילו שחיטתם מיתה היא] תנהו ענין לבהמה. גמרא פ"ד דף ע"ד:
[*ור"ש מטהר. מסיק הר"ב דארישא קאי ומטהר האבר כל זמן וכו'. וה"ה לבשר כל זמן וכו' וכדמסיים לאפוקי האבר והבשר וכו'. ומ"ש הר"ב ובשתיהן הל' כר"מ. דהיכא דפליגי ר"מ ור"ש עלה בתיקו הלכה כמאן. כמ"ש בס"פ. הלכך פסקינן כר"מ דמחמיר. ועוד דבגמרא בעי' אליביה כו' הכ"מ בפ"ב מהט"מ ובפ"ב מה' אבות הטומאות כתב כן בשם הר"י קורקוס. ושם כתב עוד דבפ' בהמה המקשה מוכח בגמרא דהלכה כמותו]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על המשנה) המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הר"מ:
(ל) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פרק ג' דעוקצים. והא דפירשו לנכרי, הוא הדין לישראל, דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלתנא קמא אאין צריך אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרים אלא דנכרים איכא דאכלי, אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי:
(לא) (על הברטנורא) בגמרא יליף לה מקרא:
(לב) (על המשנה) הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פרק ג' דעוקצים שזה א"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות, ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול. רש"י:
(לג) (על הברטנורא) כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה טהרו:
(לד) (על הברטנורא)
(לה) (על הברטנורא) בגמרא יליף להו מקרא:
(לו) (על הברטנורא) וה"ה לבשר כל זמן כו'. וכדטסיים לאפוקי האבר והבשר כו':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
האבר והבשר המדולדלין: לשון הר"ס ז"ל בכריתות פ' שלישי נסתפק ר' עקיבא בזה ושאל לר"ג ור' יהושע על זה והכא פשיטא ליה פי' הראב"ד ז"ל בפי' תורת כהנים בתר דשמעינהו ר' עקיבא מינייהו קבעינהו במתני' ואגמרינהו לתלמידוהי ע"כ. ובגמ' פריך היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלה נמי ליטמו ומשני לעולם דאין מעלין ארוכה ואעפ"כ טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא דרחמנא אמר כי יפול מנבלתם אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא עכ"ל רש"י ז"ל שבכתיבת יד ובדפוס כתוב עוד וז"ל ובתרי קראי כתיבי גבי שרצים כי יפול חד וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא וכתיב וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא ע"כ:
נשחטה הבהמה: פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג) ודף ע"ו. ועיין במ"ש שם בס"ד בסימן ד':
הוכשרו בדמיה דברי ר"מ רש"א לא הוכשרו: בגמ' מסיק רב אשי דכ"ע אע"פ דילפי' מקראי דיש יד לטומאה אין יד להכשר א"נ יש יד להכשר האי אבר לית ליה יד דאין בהמה נעשית יד לאבר א"נ ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו וכשניתז דם על האבר ואפי' לא נתקנח בין סימן לסימן קמיפלגי ר"מ סבר דם מכשיר והרי הוכשר ור"ש אזיל לטעמיה דאמר לעיל בפ' שני שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא מהניא ליה שחיטה להתירו באכילה אע"ג דמהניא ליה לטהוריה מידי נבלה לא מכשרא לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דכיון דמשויא ליה אוכלא לענין היתר אכילה משויא ליה נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי. מועתק מפי' רש"י ז"ל מוגה על ידי הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל. ועיין במ"ש רפ"ג דטבול יום:
מתה הבהמה הבשר צריך הכשר: שם פ' בהמה המקשה ועיין במ"ש שם סימן ד'. בפי' רעז"ל הלכך על כרחין ר"ש ארישא קאי. אמר המלקט ובגמ' מסיק דלעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מתה הבהמה הבשר צריך הכשר ור"ש מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ"ש דפליג ארישא כשהן מחוברין מחיים ומיהו קרא דמכל האוכל לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעמא אחרינא דהואיל והאבר מעורה בבהמה דהוא ב"ח טהור וכדתנן נמי בפ' בתרא דעוקצין יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר דאע"פ שנפשח היחור מן האילן הקליפה מועלת לו לעשותו חבור ולטהרו הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה דהוא ב"ח טהור הוא ע"כ וכן נראה שפירש ג"כ הרמב"ם ז"ל. וביד בפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ה' ובפ' שני דהלכות טומאות אוכלין סימן ו':
תפארת ישראל
יכין
האבר: אבר היינו ביש בו עצם בשר וגיד:
והבשר: ר"ל או בשר:
המדולדלין: תלויין:
בבהמה: שנתלשו מבעל חי. ועדיין מעורין במקצת. באופן שא"א שיחזור להתדבק יחד ויתרפא. והרי אמה"ח מטמא אדם וכלום כנבילה. ובשר שנתלש מהחי טהור לגמרי:
מטמאין טומאת אוכלין במקומן: ר"ל אף שעדיין מעורין במקומן בבעל חי. אפ"ה אם חישב להאכילן לאדם. מחשבו אוכל לק"ט כשנגעו בטומאה. וגם חוזרים ומטמאין מאכלים אחרים. אבל טומאת אמה"ח עצמו אין בהאבר עד שיתלש לגמרי:
וצריכין הכשר: ר"ל אינן מקבלין טומאה עד אחר שהביא עליהם מים אחר שנדלדל. ככל מאכל שצריך הכשר:
נשחטה בהמה: דאז אף שנשארו באיסור אכילה משום אמה"ח. עכ"פ נטהרו ע"י שחיטה מטומאת אמה"ח. דאין שחיטה עושה ניפול. והו"ל כמחוברין אז:
הוכשרו בדמיה: דאפילו לא באו במים אחר שנדלדלו. מקבלים טומאה. ככל בהמה שהוכשר בשרה לקבל טומאה ע"י דם שיצא ממנה כשנשחטה:
ורבי שמעון אומר לא הוכשרו: ר"מ ס"ל דם מכשיר. אבל ר"ש לטעמיה [פ"ב מ"ה]. דס"ל רק שחיטה מכשרת דמשויא ליה אוכל. והכא הרי אין השחיטה מכשירה לאכילה. [כך מסיק הש"ס הכא. ונ"ל דאע"ג דמודה דדם משקה הוא. וכיון שכן למה לא יכשיר. אבל ס"ל דזהו דוקא דם חלל אדם. דהוא לבד נקרא משקה וכמ"ש ודם חללים ישתה. והיקישא דעל הארץ תשפכנו כמים לא קבל מרבו:
הבשר צריך הכשר: ר"ל הבשר של אבר המדולדל. דאין בו טומאת נבילה. דמיתה עושה ניפול. והו"ל כאילו נפרד כבר מהבהמה בחייה. שלא נעשה עמה נבילה כשמתה. ובשר הפורש מבהמה בחייה. טהור. אבל מקבל טומאה לאחר שיוכשר במים:
ואינו מטמא משום אבר נבלה: דמיתה עושה ניפול. והו"ל כנפל ממנה האבר קודם מיתתה. ונ"מ דבשר הפורש מאמה"ח. טהור. וכזית בשר הפורש מאבר נבילה. טמא:
ורבי שמעון מטהר: אסיפא פליג. דקאמר ר"מ דכשמתה הבהמה. הבשר מקט"ו כשיוכשר. ועל זה קאמר ור"ש מטהר. אפילו הוכשר אינו מקט"ו. דס"ל מיתה עושה ניפול. ואסור לעכו"ם משום אמה"ח. וא"כ מדלא חזי לאכילה לשום אדם. לא מחשב אוכל לקט"ו. וכ"ש דפליג ברישא בעוד הבהמה חיה. מדאסור האבר לנכרי משום אמה"ח. מכ"ש דמה"ט לא מחשב הבשר אוכל לקט"ו. דכל המעורה במחובר כמחובר דמי [כעוקצין פ"ג מ"ח. כך מסקנת הש"ס. ותימה על הר"ב דפי' דלא כמסקנא. ועל רתיו"ט דשתק ליה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת