רמב"ם על חולין ט
ראו גם נוסח המשנה חולין ט רמבם
חולין פרק ט
עריכהכבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק, וקיפה התבלין, ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה, וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים.
וביארנו שם, כי מה שאמר קרנים וטלפים - רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך, וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו.
ועניין מצטרפות - שמצטרפין קצתם אל קצתם. וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה, ויהיה טמא, שיהיה מטמא זולתו. לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה. ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחילת מסכת טהרות.
ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות - לפי שכזית מן הנבילה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא, ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית, הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה.
ומה שאמר רבי יהודה המכונס - רוצה לומר אם כנסו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ומפני מה אין מטמאין משום נבלה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות, ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות. אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין, נאמר בטומאת נבלה "הנוגע בנבלתה"(ויקרא יא, לט), ונאמר בסיפרא "בנבלתה, ולא בעור ולא בעצמות, לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים, עד שיגע בבשר עצמו". ונאמר בטומאת אוכלים "מכל האוכל אשר יאכל"(ויקרא יא, לד), כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו.
ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל, ואפילו שוחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה, לפי שבהתחבר כל אלו התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר, כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:
חטטרת הגמל - ידועה. ומה שאמר הרכה, רוצה לומר כל זמן שהן רכות ולא נתקשו עדיין. ושיעור זה כל זמן שלא נתן עליו משאוי.
ורבי יהודה אומר, כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה כן הלטאה, ולא נאמר בעורותיהן כולן בשיעור אחד בקושי וברוך.
וכדי עבודה - שילך עליהן ברגלים בשיעור זמן מהלך שבעה מילין, מהלך בינוני.
ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפילו עבדו, הוא דרך כבודו של אדם כדי שלא יהנו בעורו ולא ישתמשו בו בשום דבר.
ורבי יוחנן, דעתו ששמנה שרצים כולן עורותיהן חלוק מבשרם, וחולק על חכמים שאומרים שארבעה מהן עורותיהן כבשרם.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה, ולא כרבי יוחנן בן נורי:
אמרו "בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו' ,יכול אפילו בשעת חיבורן, תלמוד לומר "טמא"(ויקרא יא, לט)".
וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה, אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל לצואר, שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו, וזהו הנקרא שטיח. וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חיבור, ואם הפשיט ממנו "כדי אחיזה" ושיעורו שני טפחים אינו חבור, ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה. ואם היתה שחוטה, ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה, אין הבשר מטמא. וזה עניין מה שאמר להטמא ולטמא בכל מה שאמר בו חבור או אינו חבור.
והמלאכה השניה בהפשט הבהמה, מה שקורע העור בין שני הרגלים מרגל לרגל, ואחר כך חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו, וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת. לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה.
והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד, שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד, וזה הנקרא מרגיל מן רגל, ומוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע, עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו, וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים. ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר, ואף על פי שהופשט העור מהבשר:
ציב - הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר.
ושערה שכנגדו - שערו שבשטח העור כנגד הבשר.
וקיסם - הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר.
ופירוש תחובין - מנוקבים, רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדק ומכניסו בהן.
והלכה כרבי עקיבא, וחכמים:
קולית - הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו.
ומה שאמר מוקדשין - רוצה לומר נותר מן המוקדשין, שהוא מטמא כמו שיתבאר.
ומה שאמר מנין אף במשא - הוא מדבר על קולית הנבלה, אבל השרץ אין בו טומאת משא, כמו שיתבאר בתחילת כלים:
עניין מרוקמת - שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה, כדכתיב "אשר עשיתי בסתר, רוקמתי בתחתיות ארץ"(תהלים קלט, טו).
והויית העכבר בלבד מן האדמה, עד שימצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט. והוא עניין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידין לי שראו זה, אף על פי שמציאות בעל חיים כזה דבר מתמיה ולא נודעת בו טענה בשום פנים:
מדולדלים - תלוים כאילו אינן מן הבהמה, וזה על מנת שיהיו בעניין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים.
וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מתטמאין אלא אחר הכשר.
וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת, שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם.
וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי טמא, ובשר הפורש מן החי אינו מטמא, ובשר הפורש מאבר מן הנבלה מטמא בכזית, וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבלה (ולפיכך הפורש מאבר מן הנבלה מטמא).
ואמר כשתמות הבהמה, והיה בה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק, צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין, הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה.
ומה שאמר רבי שמעון מטהר, רוצה לומר הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה, שעליה אמר רבי מאיר אם הוכשר יטמא, אומר רבי שמעון שאינו נטמא כל עיקר, שנאמר "מכל האוכל אשר יאכל"(ויקרא יא, לד), אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, לפי שהוא דבוק בבהמה.
והלכה כרבי מאיר בכולן:
כבר נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי, כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו, טהור ואמנם מטמא כולו, ושאבר מן הנבלה, כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו, טמא.
ורבי שמעון אומר, שבשר הפורש מאבר מן המת גם כן טהור, וכן עצם כשעורה הפורש ממנו.
ואין הלכה כרבי שמעון
משנה חולין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב