תפארת ישראל על חולין ט

משנה חולין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

העור: שהופשט מבהמה והשאיר בהעור מחובר פחות מכביצה בשר שנטמא. שאינו מטמא אחרים. מדהוא פחות מכשיעור. אבל ע"י שמחובר בהעור ששומר הבשר שלא יופסד. מצטרף העור להבשר. דכששניהן יחד כשיעור מטמא לאחרים:

והרוטב: מיירי שהרוטב קרוש שאינה נאכלת בפ"ע. לכן אמק"ט אוכלין בפ"ע. אבל מדעכ"פ נאכלת עם הבשר מצטרפת לו לכשיעור:

והקיפה: תבלין שבקדירה ג"כ אין נאכלין בפ"ע רק עם הבשר:

והאלל: הוא כעין גיד רחב לבן וקשה שעובר תחת מפרקת הבהמה. ונקרא האארץ. אי נמי בשר שנפלט מהסכין כשהפשיט הבהמה. ונשאר מרודד מחובר בהעור. ולא חשיב אוכל בפ"ע אפי' הוא כביצה. מדלא חישב רק שיאכל קצת מאותו בשר ולא פירש איזה קצת. ואפ"ה מצטרף לשאר אוכלין לשיעור כביצה:

והעצמות: שיש בהן מוח שהעצם שומרו:

והגידין: המותרין באכילה. אבל אינן נאכלין בפ"ע:

והקרנים: סמוך לעיקרן. מקום שחותכן ויוצא מהן דם:

מצטרפין לטמא טומאת אוכלים: דכל אוכל שנטמא אינו מטמא אחרים אם אין בו כביצה [ועי' יבקש דעת סי' נ"ב]. ולהכי כשיש בשר פחות מכביצה וחד מהנך דמתני' מחובר להבשר. והן יחד כביצה. מצטרף לטמא מאכלים אחרים. דאע"ג דכל הנך לאו אוכל נינהו באנפי נפשייהו. עכ"פ מדהו"ל שומר להאוכל. או מדנאכלין עמו. מצטרפי מדאורייתא עם האוכל לטמא אחרים:

אבל לא טומאת נבלות: דאם מנבילה הן. אין מטמאין בפני עצמן. וגם אין מצטרפין להשלים שיעור כזית מנבילה. שמטמא לאדם הנוגע או הנושא אותו. וגם אם באותו שעה שנטמא בה נגע בכלים או בגדים. נטמאו. ]עי' יבקש דעת סי' י"ד]. משא"כ הנהו אין דינן. כנבילה [והא דקאמר הכא דעצם נבילה אמ"ט. מיירי באין בו מוח או בשר כזית. או ביש בו והוא סתום. דאל"כ בחד מהנך אף דאין שומר מצטרף לטומאה חמורה [כחולין קי"ז ב']. עכ"פ כל כזית בשר נבילה העצם שבו מטמא משום שומר. כלקמן מ"ה]:

השוחט בהמה טמאה לנכרי: ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי:

ומפרכסת: ר"ל ועודה מפרכסת:

מטמאה טומאת אוכלין: דבנגע בה אז טומאה נטמאה. ואע"ג דאז אינה ראויה לאכילה. ואיך תהיה טמאה טומאת אוכלין. דהרי כל עוד שמפרכסת אסורה לנכרי. דהרי אפילו בהמה טהורה ששחטה. וחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. אז דוקא בנשחטה כהוגן מותרת לאכילת נכרי אחר שתמות. מדמותרת אז לישראל [ורק כל עוד שמפרכסת אסור הנחתך ממנו] אבל בלא נשחטה כהוגן. מדלא מהני שחיטתה לישראל. להכי בנחתך ממנה אז אבר בעודה מפרכסת אסורה גם לנכרי. גם אחר שתמות. [והרי להרמב"ם גם בטהורה שנשחטה כהוגן. ונחתך ממנה בשר בעודה מפרכסת אסור לנכרי אף אחר שתמות. ומכ"ש בטמאה אפילו נשחטה כהוגן ראוי שיאסר לנכרי מה שנחתך ממנה בעודה מפרכסת. אף אחר שתמות [כש"ך כ"ו סק"ב]. עכ"פ לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל. מחשבתו משוי לה אוכל. ובנגע בה טומאה בעודה מפרכסת מקבלת טומאה. אבל בשחטה נכרי אין מחשבתו משוי לה אוכל. דמדלא נצטווה הנכרי בשחיטה. להכי רק מיתתה משוי לה אוכל:

אבל לא טומאת נבלות: שאינה מטמאה כנבילה:

או עד שיתיז את ראשה: דאז אפילו מפרכסת מטמאה כשאר נבילה:

ריבה: ר"ל ריבתה תורה:

לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות: דהרי כל הני דלעיל מטמאי טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות:

רבי יהודה אומר האלל המכונס: אלל דהכא מיירי רק בבשר שנפלט מעצמו מהסכין כשהפשיט ונשאר אדוק בעור. וכינס כל החתיכות הקטנות ההם עד כשיעור כזית יחד. והן מנבילה. אז אם וכו':

חייב עליו: בנגע בהן ונכנס למקדש או אכל קודש חייב כרת [כך כתב רש"י ור"ב. ונל"פ דכ"ש בנשאן. ועי' לקמן סי' נ"ז]. ואע"ג דכל חד לחודא בעודו מחובר בעור. בטל לגבי עור ולא מחשב אוכל. עכ"פ מדכנסו בידים מחשבתו משוי ליה אוכל. [והא דלא נקט טמא. ה"ט דסד"א דרק מדרבנן טמא. מיהו ודאי גם לענין טומאת אוכלין. אף דאין חייבין עליו על ביאת מקדש. עכ"פ ס"ל לר"י דמדכנסו מטמאה טומאת אוכלין] מיהו באכלן אפי' לא כנסן חייב. דע"י אכילתו אחשביה אוכל:

משנה ב

אלו שעורותיהן כבשרן: שיטמא עורן אפי' אחר שהופשט. ואפי' בלי צירוף אוכל ממש. ואפי' טומאת נבילות מטמא:

ועור חזיר של ישוב: אבל עור חזיר הבר. עורו קשה ואינו נאכל:

ועור חטוטרת: בוקקעל:

של גמל הרכה: כל זמן שלא טען עדיין משא:

ועור הראש של עגל הרך: שיונק עדיין:

ועור הפרסות: כל עור עצם הארכובה הנמכרת עם הראש:

ועור בית הבושת: שסמוך לבית הרחם של נקיבה:

ועור השליל: עובר שנמצא במעי בהמה שנשחטה:

ועור שתחת האליה: עור רך שבזנב לצד הגוף שאין שם שטר:

ועור האנקה: איגעל :

והכח: גאריל. והוא מין עקרב גדול מאד:

והלטאה: איידעקסע:

והחומט: שנעקקע . אבל שאר הד' מהח' שרצים אין עורן כבשר:

רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה: דעורה אינה כבשר. וה"ה שאר הד' דלא נקטינהו ברישא. רק הראשון מהח' שרצים נקט:

וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה: ששטחן כדי להלוך בהן ולדרסן כשיעור זמן הילוך ד' מילין שאז מתעבדין קצת:

טהורין: דאז הו"ל עור ולא מטמא תו כנבלה:

חוץ מעור האדם: דבמעובד טמא מדרבנן. כדי שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין לפרוס על המטה לנוי וכדי לזוכרן כל שעה. והרי מת אסור בהנאה. ולפיכך לפי חיבתן טומאתן [כידים פ"ד ע"ו. כך נ"ל א). ועיין תוס']:

רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים: האמורים בפרשת שמיני:

יש להן עורות: ר"ל אין עורותן כבשרן. ולא כת"ק דחשב ד' מהן שעורן כבשרן:

משנה ג

בטהורה ובטמאה: ר"ל בין שהיא טהורה שחוטה. אבל המפשיט היה טמא. או שהיתה נבילה והמפשיט היה טהור. [כך כתב רש"י ור"ב. אבל הרמב"ם [פ"א מאה"ט ה"ו] משמע דטהורה וטמאה ממש קאמר. וכן משמע מתוספתא [פ"ח] שכ' המפשיט בבהמה ובחיה ובטמאה כו' ולא בהזכיר בטהורה. ודו"ק]:

בדקה ובגסה: ר"ל או או:

לשטיח: ר"ל אם הפשיט העור לעשותו שטיח ומצע על מטה ושולחן. שאז עושה מתחילה חתך לאורך הבהמה. מן הצואר לאורך הבטן עד נקב האחוריים. ואח"כ מפשיט הבהמה מב' הצדדים:

כדי אחיזה: ר"ל עד שהפשיט כדי אחיזה. שהוא שיעור ב' טפחים. עד אז הוה העור יד לבשר. וחבור עדיין להנבילה. שתטמא הנבילה לאדם המפשיט. כשנגע רק בהעור. ואם הבשר טהור והמפשיט טמא. נכנס טומאה להבשר מהמפשיט. אבל בשנפשט כבר יותר מב' טפחים. אין העור עוד חיבור להבשר להכניס או להוציא ממנו טומאה. [ולרמב"ם פ"א מאה"ט ה"י] השיעור ב' טפחים הוא עד ולא עד בכלל. וכן מסתבר לע"ד. דהרי עד דסיפא. עד שיפשיט החזה. לכ"ע עד ולא עד בכלל ב)]:

ולחמת: שלויך בלי תפירה. דכשמפשיט לעשות חמת. אינו עושה החתך בתחלה לאורך הבהמה. אלא מפשיט סביב בעיגול מהתחלת הצואר עד הזנב. כדי שיהיה העור סביב שלם:

עד שיפשיט את החזה: עד אז הוה העור יד וחיבור להבשר. להכניס או להוציא טומאה. משום שהחזה קשה להפשיט בדרך זה יותר מכל האיברים. ולהכי לפעמים כשמגיע להפשיטה שם מניחה כך שעה א'. וכשבתוך כך צריך לטלטלה. אוחזה בהעור המופשט ומטלטלה. והוה העור המופשט יד. אבל משהפשיט החזה. השאר נפשט מהר. ואין דרך להניחה בלי גמר ההפשט:

המרגיל: שג"כ מפשיט לחמת. אבל אינו מתחיל להפשיט מהצואר רק מהרגלים. ומפשיטן ג"כ סביב בעגול. ואח"כ מהזנב לצד הצואר:

כולו חבור לטומאה: משום דהמרגיל מפשיט החזה לבסוף. לפיכך הוה חיבור עד שיפשיט כולו. [כך כ' רש"י ור"ב. ותמהני דא"כ מרגיל נמי שעורו בחזה. ולמה חלקינהו תנא לב' בבי. ול"מ נ"ל דהמרגיל שמוציא העור כולו דרך מרגלות הבהמה [כרכ"מ]. לפיכך אפילו כבר הפשיט החזה. עדיין קשה הפשיטו עד שהפשיט כולו והפריד העור מהבהמה. וכן משמע מרמב"ם שם]:

ליטמא ולטמא: אכולהו קאי ור"ל כל השיעורים הנ"ל הם ליטמא ולטמא. והשתא פליגי ר' יוחנן ורבנן בפירוש מלת כולו:

ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור: דמעצמו נפשט. להכי אפילו לא הפשיט עדיין הצואר. תו אינו חבור:

משנה ד

עור שיש עליו כזית בשר: כזית נבילה במקום אחד. [ונ"ל דהכא מיירי כשהכזית מכונס במקום אחד ואינו מרודד. דאל"כ היינו אלל דמשנה א' דאמ"ט כלל. אי נמי דהכא לא מיירי שנפלט הכזית מהסכין כשהפשיט. רק שנשך כלב הכזית בשר מהבהמה. וכשהפשיטה אח"כ נשאר הכזית מדולדל בהעור. ודו"ק]:

הנוגע בציב היוצא ממנו: ר"ל אדם או כלי הנוגע בציב. וציב היינו כמין חוט ותלתול בשר היוצא מאותו בשר שמדובק בהעור. והציב אינו כזית בפ"ע. אבל מעורה להכזית:

ובשערה שכנגדו: ר"ל או שנגע בשער שבהעור בחוץ כנגד אותו בשר:

טמא: דציב וודאי כבשר. וגם שער עכ"פ הו"ל שומר לבשר. דעור חלחולי מחלחלה [כחולין קי"ט ב']:

היו עליו: על העור:

כשני חצאי זיתים מטמא במשא: דהרי נשא כזית:

ולא במגע: דב' נגיעות אין מצטרפות:

בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם: שפענכען:

והסיטן: נענען. דהיינו משא:

שהוא טמא: וה"ה באינן תחובין יחד. ונגע בהן דטמא. דס"ל ב' נגיעות מצטרפות. דאי"ל דס"ל דב' מגעות אמ"צ. רק בתחובים יחד בקיסום דא"כ במשא נמי לא לטמא. דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא [כמשנה ה']:

מפני שהעור מבטלן: להכי בין במגע ובין במשא טהור:

משנה ה

קולית המת: כל עצם חלול שיש בו מוח. קרוי קולית:

וקולית המוקדשים: שהיה בו מוח של פגול או נותר. שגזרו בהן רבנן שיטמאו הידים משום גזירה שמא יותירו מהקרבן מחמת עצלות. או שמא יפגלוהו כדי לפסול הקרבן. כשישנאו את בעליו:

טמא: דבמת לא מהני סתום. דהרי גם כשעורה מהעצם בלי מוח מטמא מדאו' במגע ובמשא. וכ"כ במוקדשין ג"כ העצמות אפי' בלי מוח מטמאים כששמשו לפיגול ונותר:

קולית נבלה וקולית השרץ: שניהן נתמעטו בקרא שעצמותיהן לא יטמאו:

סתומים טהורים: דאע"ג דעצם שומר לטומאה שבפנים. עכ"פ לא רבתה תורה שומר שיטמא רק בשאפשר שיגע בהטומאה גופה:

מנין שאף במשא: שרץ בכל גוונא אינו מטמא במשא. רק אנבילה קבעי מניין וכו'. [אמנם תמוה לפע"ד דקולית נבלה נקובה למה לא יטמא במשא ומה מניין דקאמר. ונ"ל דעיקר הך מניין ארישא קאי. דקאמר דסתומין טהורין. ומקשה שפיר מניין דסתומין לא יטמא במשא. הרי עכ"פ נשא נבילה. אלא דנטר תנא עד דסיים לכולא מלתא. והדר מקשה מניין דאף במשא. ר"ל מניין דמשא שוה למגע בכל גוונא בין בנקובין בין בסתומין. וכן מוכח דאסתומין נמי קאי. מדסיים לא בא וכו'. והרי זהו בסתומין]:

משנה ו

ביצת השרץ: בח' שרצים שמטמאין במותם כלעיל. יש בהם שלשה שמטילין ביצים. צב. לטאה. וחומט:

המרוקמת: שנגע בה כשהיא שלימה. ואח"כ כששברה ראה שכבר יש בה שרטוטי תואר אברי שרץ:

טהורה: דבסתומה אי אפשר ליגע באפרוח שבפנים:

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה: מין עכבר שאינו פרה ורבה. רק גדל מהארץ:

טמא: ואילה"ק מ"ש מאזוב מדברי שאינו בכלל סתם אזוב שכתבה תורה. [בחולין פ"ב ב'] ה"נ האי עכבר וודאי אינו בכלל עכבר סתם שכתבה תורה. י"ל שאני הכא דרביא קרא במלת בשרץ יתירה [כש"ס]:

טמא: נ"ל דה"ק. לא מבעיי' בנגע בחציו אדמה דטמא. מדסופו להיות בשר. אלא אפילו נגע בהאדמה שכנגד הבשר. ר"ל סמוך להאדמה שסופו להתהפך לבשר. אפ"ה טמא. מדהוא עם השרץ גוש א' יסמוך לו. א"נ ה"ק. לא מבעייא בנגע בהאדמה שמשוקע תוך השרץ בין ב' דפנותיו דטמא אלא אפילו נגע בהאדמה שכנגד הבשר מבחוץ נמי טמא. מדעכ"פ סופו להיות בשר:

משנה ז

האבר: אבר היינו ביש בו עצם בשר וגיד:

והבשר: ר"ל או בשר:

המדולדלין: תלויין:

בבהמה: שנתלשו מבעל חי. ועדיין מעורין במקצת. באופן שא"א שיחזור להתדבק יחד ויתרפא. והרי אמה"ח מטמא אדם וכלום כנבילה. ובשר שנתלש מהחי טהור לגמרי:

מטמאין טומאת אוכלין במקומן: ר"ל אף שעדיין מעורין במקומן בבעל חי. אפ"ה אם חישב להאכילן לאדם. מחשבו אוכל לק"ט כשנגעו בטומאה. וגם חוזרים ומטמאין מאכלים אחרים. אבל טומאת אמה"ח עצמו אין בהאבר עד שיתלש לגמרי:

וצריכין הכשר: ר"ל אינן מקבלין טומאה עד אחר שהביא עליהם מים אחר שנדלדל. ככל מאכל שצריך הכשר:

נשחטה בהמה: דאז אף שנשארו באיסור אכילה משום אמה"ח. עכ"פ נטהרו ע"י שחיטה מטומאת אמה"ח. דאין שחיטה עושה ניפול. והו"ל כמחוברין אז:

הוכשרו בדמיה: דאפילו לא באו במים אחר שנדלדלו. מקבלים טומאה. ככל בהמה שהוכשר בשרה לקבל טומאה ע"י דם שיצא ממנה כשנשחטה:

ורבי שמעון אומר לא הוכשרו: ר"מ ס"ל דם מכשיר. אבל ר"ש לטעמיה [פ"ב מ"ה]. דס"ל רק שחיטה מכשרת דמשויא ליה אוכל. והכא הרי אין השחיטה מכשירה לאכילה. [כך מסיק הש"ס הכא. ונ"ל דאע"ג דמודה דדם משקה הוא. וכיון שכן למה לא יכשיר. אבל ס"ל דזהו דוקא דם חלל אדם. דהוא לבד נקרא משקה וכמ"ש ודם חללים ישתה. והיקישא דעל הארץ תשפכנו כמים לא קבל מרבו:

הבשר צריך הכשר: ר"ל הבשר של אבר המדולדל. דאין בו טומאת נבילה. דמיתה עושה ניפול. והו"ל כאילו נפרד כבר מהבהמה בחייה. שלא נעשה עמה נבילה כשמתה. ובשר הפורש מבהמה בחייה. טהור. אבל מקבל טומאה לאחר שיוכשר במים:

ואינו מטמא משום אבר נבלה: דמיתה עושה ניפול. והו"ל כנפל ממנה האבר קודם מיתתה. ונ"מ דבשר הפורש מאמה"ח. טהור. וכזית בשר הפורש מאבר נבילה. טמא:

ורבי שמעון מטהר: אסיפא פליג. דקאמר ר"מ דכשמתה הבהמה. הבשר מקט"ו כשיוכשר. ועל זה קאמר ור"ש מטהר. אפילו הוכשר אינו מקט"ו. דס"ל מיתה עושה ניפול. ואסור לעכו"ם משום אמה"ח. וא"כ מדלא חזי לאכילה לשום אדם. לא מחשב אוכל לקט"ו. וכ"ש דפליג ברישא בעוד הבהמה חיה. מדאסור האבר לנכרי משום אמה"ח. מכ"ש דמה"ט לא מחשב הבשר אוכל לקט"ו. דכל המעורה במחובר כמחובר דמי [כעוקצין פ"ג מ"ח. כך מסקנת הש"ס. ותימה על הר"ב דפי' דלא כמסקנא. ועל רתיו"ט דשתק ליה]:

משנה ח

טהורין: אף שאין יכולין לחזור להדבק ולהתרפא:

הבשר: שפירש אח"כ מאבר המדולדל:

טהור: דמיתה עושה ניפול. וכאילו פירש מחיים דמי. והרי בשר הפורש מחי טהור:

ואינו מטמא משום אבר מן המת: אף דמיתה עושה ניפול. ולא פי' ת"ק בדבריו מאי נ"מ אי נחשב להאי אבר כאמה"ח או כאבר ממת. די"ל דהנ"מ לעניין בשר כזית הפורש מהאבר. וס"ל כמ"ד בש"ס דהבשר הפורש מאמה"ח טהור. והפורש מאבר המת טמא. או דהנ"מ הוא לעניין עצם כשעורה הפורש מהאבר. וס"ל כאידך מ"ד בש"ס דעצם כשעורה הפורש מאמה"ח טהור. והפורש מאבר ממת טמא. אבל בשר הפורש מאמה"ח ס"ל דטמא רק בבשר הפורש מהחי ס"ל ברישא דטהור. ולא בפירש מאמה"ח:

ורבי שמעון מטהר: בכל גוונא. בין בבשר ובין בעצם הפורש מהחי. בשניהן מטהר ר"ש. [כך מסקנת הש"ס. ודלא כר"ב. וכך פירשתי לפי' רש"י ותוס' שם. אמנם ל"מ הא דקאמר בש"ס במסקנא כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו. ר"ל דלת"ק רק בשר הפורש מאמה"ח טהור כמו בשר הפורש מהחי ברישא. אבל עצם כשעורה הפורש מאמה"ח טמא. כר' נחוניא בש"ס. ור"ש ס"ל דבין בבשר ובין בעצם הפורש מאמה"ח טהור: