מלאכת שלמה על חולין ט
<< · מלאכת שלמה · על חולין · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
העור והרוטב וכו': ביד פ"ד דהלכות מ"א סימן י"ח וכולה מתני' עד סוף סימן ה' פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ז' ח' ט' י' י"א י"ב ור"פ שני ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
הקיפה: גמ' מאי קיפה אמר רבא פירמא אמר ליה הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא אמר רב פפא תבלין ופי' קיפה פירמה דק של בשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדיילא. תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ע"כ. תוס' פ"ק דמכלתין דף ו':
מצטרפין לטמא טומאת אוכלין: היא טומאה קלה דאמרי' בעלמא וקרי לה טומאה קלה דאינה מטמאה אדם וכלים: בפי' רעז"ל והאלל גיד השדרה והצואר. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל ואיצטריך נמי למיתני גידין דאי תנא אלל דהיינו גיד הצואר ולא תנא שאר גידין מיטמא אפי' טומאת נבלות בצרוף ואי תנא גידים ולא אלל ה"א דאלל שהוא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ע"כ:
והטלפים: לא גרסי' והצפרנים דלא איירי במילי דעוף מדלא קתני חרטום ואפשר דגרסי' צפרנים וחרטום דלא פירש הכא פירש בריש טהרות ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפיים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפיים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מן צפרנים תוס' ז"ל. בפי' רעז"ל צריך להיות וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו וכו':
אבל לא טומאת נבלות: תוס' ס"פ בהמה המקשה:
השוחט בהמה טמאה: תוס' ר"פ קמא דמכלתין ובפ' השוחט (חולין דף ל') כתבו הם ז"ל דהא דקאמר התם והא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אינה משנה בשום מקום אלא ממתני' דייק לה ע"כ. וכן כתבו ג"כ במרובה דף ע"ו ולפי זה יובן דההיא דקתני דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה דוקא בשחיטה מקולקלת כגון הכא ישראל בטמאה עו"ג בטהורה אבל בשחיטה כתקנה לא חשיבא מפרכסת כחיה עיין בתוס' שם במרובה ע"א ע"ב:
לנכרי: דוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לנכרי ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת אע"ג דאכתי לא חזיא לנכרי וכו'. לשון רעז"ל עד אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא. אמר המלקט וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משוי ליה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא בגמ' נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל או עו"ג לא איצטריך למיתני דכ"ש דהוי אוכלא מיד בשחיטה וטמאה לישראל וכו' כדמפרש רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
האלל המכונס: האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט פי' ל"מ לריש לקיש דמפרש אלל דרישא בשר שפלטתו סכין אלא אפי' לר' יוחנן דמפרש אלל דרישא גיד הצואר מודה הכא דלא הוי רק בשר שפלטתו סכין בלבד:
המכונס: אמר רב הונא והוא שכנסו דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כגון שכנסוהו תינוקת או חיה אחר הפשט לא דהואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשוויי אוכלא דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך כדאיתא בס"פ בהמה המקשה בברייתא בגמרא אבל לשווייה בשר לא. ורב הונא דאוקמה למילתיה דר' יהודה כשהיה זית זה מתחלה לחצאין ואפ"ה לר' יהודה לא בטיל אליבא דר' ישמעאל אמרה דס"ל לר' ישמעאל בסמוך בסימן ד' דעור אינו מבטל אפי' פלטתו סכין: המכונס הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה שכנסו לא בטיל וחשיב כבשר נבלה וחייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קדש כך צ"ל בפי' רעז"ל: ועוין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה עשירית:
אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו: כתבו תוס' ז"ל דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילת נבלה דלא צריך כנסו לענין אכילה דכיון דאכלו אין לך כנוס גדול מזה ע"כ:
אלו שעורותיהן וכו': פ' קבלה דף כ"ח ובפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה) ובר"פ דם הנדה: ובגמ' אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור דלאו בשר הוא ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני לה אסיפא וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם אמר עולא דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין מאן דמתני לה ארישא דאפי' כי לא עיבדו נמי לא מטמא אלא מדרבנן כ"ש אסיפא דהא דקתני חוץ מעור האדם דאע"ג דעיבדו טמא מדרבנן הוא משום דעולא ומאן דמתני לה לגזרה דעולא אסיפא אבל ארישא כשלא עיבדו ס"ל דטומאתו מן התורה דהוי דומיא דבעצם אדם דכתיב בקרא דאין גזעו מחליף כדאיתא התם בר"פ דם הנדה בלשון אחרון משום דמקומו נעשה צלקת: ועיין במ"ש לעיל בפ' אלו טרפות סימן ב' ובפ"ג דאהלות סימן ג': ואיתה בירושלמי ר"פ שמונה שרצים ודפסחים פ' כיצד צולין דף ל"ה ודפ' בן סורר: והתם גרסי א"ר יוחנן לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה ר"ש בן לקיש אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה ע"כ: וביד פ"ד דהלכות מ"א סימן כ"א ובפ"ן דהלכות טומאת מת סימן י"א. ובפ"ד סי' ח':
ר' יהודה אומר אף עור חזיר הבר: בפי' הרמב"ם ז"ל נראה דגרסי' ר' יוסי אומר אף עור וכו' וכמו שהובא בפי' רעז"ל וכן שם בירושלמי. וכן הוא הגיה הרי"א ז"ל:
עור הפרסות: ארכובה הנמכרת עם הראש ובגמרא דאלו טרפות שם א"ר יוחנן לר' אסי אל תקניטני שבלשון יחידי אני שונה אותה ור"ש היא דתניא וכו' ובמשנה עצמה היה שונה דברי ר"ש אבל רבנן פליגי עליה דלא תנן אלא עור שתחת האליה לחודיה וכדמוכח בברייתא וכתב שם הרא"ש ז"ל דדברי ר' יוחנן שאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה הם עיקר. והכא נמי בגמ' השיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש על מעשה שבא ליד ריש לקיש עור הראש של עגל הרך ושאל לו האיך הלכה מטמא זה העור או לא מטמא וא"ל למדתנו רבינו דאלו שערותיהם כבשרן עד ועור הראש של עגל הרך ואמר לו ג"כ אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכדאיתה נמי בס"פ בהמה המקשה וגם בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ד:)
ועור האנקה: גמ' ת"ר הטמאים לרבות עורותיהם כבשרן יכול אפי' חולד ועכבר וצב ת"ל אלה הטמאים ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת משום דאמר רב למינהו דכתיב בסיפיה דקרא קמא הפסיק הענין לומר שאינם מין אחד אותן האמורים בפסוק ראשון חולקים מהאמורים בפסוק השני ופרכינן א"כ ליחשוב נמי תנשמת דעורו כבשרו דהא איהו נמי בקרא בתרא כתיב ומשנינן רב דאמר למינהו הפסיק הענין אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ואין הכי נמי דתני תנשמת בהדי אינך שעורותיהן כבשרן אבל תנא דידן לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורם שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כר' יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודה ליה תנא דידן בלטאה בהא פליגי תנא דידן סבר גישתא דידה לאו גישתא היא ור' יהודה סבר גישתא היא: ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני רפ"ז:
וכולן שעיבדן וכו': פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) ותוס' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ד:)
או שהילך בהן כדי עבודה: אית דגרסי כדי עבדה ומפ' בגמ' דשיעורן ד' מילין: ובגמ' דייק הילך אין לא הילך לא והתני ר' חייא אזן חמור שטלאה לקופתו טהורה אלמא מכיון שניטלה מתורת בשר וניתנה לתורת עור בטלה והאי נמי כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלך בהן אע"פ שלא הלך ומשני טלאה הוי מעשה לבטלה אע"ג דלא הילך לא טלאה הילך אין לא הילך לא:
ר' יוחנן בן נורי אומר: רפ"ח שרצים:
בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה: כצ"ל. ובגמ' מסיק תנא כמה כדי אחיזה טפח והתניא טפחיים ומשני אביי אמר טפח כפול ופי' רש"י ז"ל יש טפח ששיעורו כפול ואית מאן דמפרש בגמ' דטמאה דקתני במתני' בהמה טהורה טרפה ששחטה והיא של מוקדשים והיא מטמאתו אם נוגע בה דקיימא לן דטרפה ששחטה מטמאה במוקדשין מדרבנן ומש"ה לשטיחה כדי אחיזה טמא יותר מכדי אחיזה טהור אבל אי טמאה הויא נבלה או טמאה ממש דאפי' שחטה הויא נבלה ס"ל דאפי' יותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה דכיון דטומאת נבלה מדאורייתא גזרינן אבל השתא דמיירי בטריפת קדשים דטומאה מדרבנן לא גזרינן וכן פי' נמי מתני' דכלים דטלית שהתחיל לקורעה כמו שכתבתי שם פכ"ח סימן ח':
המרגיל: מה שפי' רעז"ל הוא פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' מרגיל היא מלאכה שלישית בהפשטה זרה מאוד והוא שמוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל:
כולו חבור: כתבו תוס' ז"ל די"מ כולה מתני' משום טעם שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות ואם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמרי' לעיל דעור שכנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשוב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דבשלמא לרב דאמר דמכדי אחיזה ואילך טהור העור המופשט עד מקום חבורו ניחא אלא לרב אסי דאמר דלעולם טפח הסמוך לבשר טמא משום יד אמאי קתני מתני' דלחמת כולו חבור לא היה לו לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמ"ש בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דה"ז חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא וכו' עכ"ל ז"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות שאר אבות הטומאות פ"א כרב. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה י':
עור שעל הצואר: ר"י בן נורי אומר אינו חבור דמעצמו נפשט והאי כולו חבור דקתני לריב"ן לאו דוקא כולו אלא עד החזה רש"י ז"ל:
וחכמים אומרים חבור ער שיפשיט את כולו: בשומר העשוי לינתק מאליו קמיפלגי מ"ס הוי שומר כל זמן שלא ניתק לגמרי ומ"ס לא הוי שומר:
עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא: פי' בערוך בערך צב ציב פי' השומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא ע"כ. ואיתא בפירקין דף קי"ט ודף ק"כ ואמרינן התם דבשערה שכנגדו טמא משום דשערה הוי שומר דחלחולי מחלחל פי' מינקיב לעור השיער ויורד על הבשר ולא הוי שומר ע"ג שומר. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע ולא במשא וכתב כן מצאתי ע"כ. ובגמ' א"ר יוחנן לא שנו דכזית שלם דברי הכל לא בטל אלא פלטתו חיה פי' נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ואח"כ שחטה אבל פלטתו סכין שכשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט את הבשר אצל העור ולא חשיב אוכל ואפי' הוי כנפיא כיון שהוא כזית דק וקלוש ורחב בטיל ומיהו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל. ואיכא דמתני להאי לא שנו אסיפא לא שנו דשני חצאי זיתים לר' ישמעאל לא בטלי אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין אפי' ר' ישמעאל מודה דבטיל דבטליה מדעת. ועיין במ"ש בסוף מתני'. וכתבו תוס' ז"ל וא"ת למאן דמתני לה ארישא דאפי' כזית פלטתו סכין בטליה היכי מוקים מילתיה דר' יהודה דאמר האלל המכונס וכו' אי כשכנסו וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית וי"ל דאה"נ א"נ לדידיה ר' יהודה פליג אר' ישמעאל ור' עקיבא וס"ל בכזית אפי' פלטתו סכין לא בטיל ות"ק דר' יהודה ס"ל כר' ישמעאל ור' עקיבא דאפי' בכזית בפלטתו סכין בטל ולמאן דתני לה אסיפא אתי שפיר דהא דקאמר הכא בטל היינו בלא כנסו אבל אם כנסו לא בטיל ע"כ:
היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע: דאי אפשר ליגע כזית ביחד:
דברי רבי ישמעאל: גמ' א"ר יוחנן לר' ישמעאל אין נוגע וחוזר ונוגע כלומר דאין שתי נגיעות מצטרפות לא מיבעיא אם נגע מאחריו מצד העור אלא אפי' מצד הבשר ור' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד ר' ישמעאל הא דאמרן ר' דוסא דתנן ברפ"ג דעדויות ודאהלות כל המטמאין שבאהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר דאין מאהיל וחוזר ומאהיל ה"נ אין נוגע וחוזר ונוגע ומדר' ישמעאל כר' דוסא ר' עקיבא כרבנן דמטמאין דע"כ לא קא מטהר ר' עקיבא הכא אלא בעור אבל בעלמא מטמא כדקתני סיפא ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים וכו' ופי' רש"י ז"ל שהוא טמא אפי' במגע דאי לא מטמא במגע לא הוה מטמא במשא דהאמר ר"ע לקמן בברייתא בגמ' את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ותחבן בקיסם נמי רחוקים זה מזה קאמר דנוגע וחוזר ונוגע הוא ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה י'. ובר פדא פליג עליה דר' יוחנן וס"ל דר' ישמעאל מודה דמלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע. ועיין ברפ"ג דעדויות:
ומודה ר' עקיבא וכו': דכיון דלאו בעור אלא בקוסס המסיט שני חצאי זיתים יחד טמא. ואיתה בתוס' בכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.) ובגמ' בפירקין דף קכ"ב איתה דרב הונא ס"ל דלר' עקיבא לא שנא פלטתו חיה ל"ש פלטתו סכין העור מבטלו וכדקתני הכא ומפני מה ר' עקיבא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן משמע דבעור תליא מילתא ואע"ג דלא בטלינהו איהו מדנקט העור מבטלן ולא נקט בטלו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן י"ב אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנונע טהור שאין חבורי אדם חבור והוא שיהיו שניהם מרודדין ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו בקיסם אחד אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור ע"כ:
הנוגע בהן בין סתומין בין נקובין טמא: וה"ה משא ולא איצטריך למיתנייה דהא קיימא לן דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וי"ס דגרסי בין נקובין בין סתומין והוי לא זו אף זו אכן התוס' ר"פ שני דקדושין גבי האיש מקדש בו ובשלוחו כתבו דלא שייך לשנויי לא זו אף זו קתני אלא בשתי בבות אבל בשתי תבות לא ע"כ. אך בשם הריטב"א ז"ל כתבתי שם דמצינן לשנויי לא זו אף זו קתני ע"ש. ובגמ' דייק נוגע אין מאהיל לא ואי דאיכא כזית בשר אמאי לא ואפי' דליכא אלא כזית מות מבפנים טומאה בוקעת ועולה דהא אין בה חלל טפח ובאהל נמי ליטמא ואפי' ליכא כזית מוח מבפנים אי ס"ל דמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אע"ג דליכא מוח כלל הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבוא שהרי לפעמים שגם המוח כולו כלה וחוזר ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה א"כ בלא בשר ובלא מוח חשוב אבר כל עצם חלול ובאהל נמי ליטמא דהתנן האברים אין להם שיעור אפי' פחות מן כזית מן המת ומוקי לה ר' יוחנן דאיכא בקולית המת כזית בשר ואי נמי ליכא כזית הויא קולית המת מטמאה באהל דקסבר תנא דידן מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ ותנא דידן דקתני נוגע לאו דוקא אלא קרי למאהיל נוגע ור' יוסי היא דקרי בברייתא למאהיל נוגע כדמפרש בגמ' ומטמא במגע ובאהל ור"ש פליג עליה דמאהיל ונוגע לאו חד שמא כדמשמע בההיא ברייתא שכתבתי בפ' חמישי דמנחות סימן זי"ן הלכך לר' יוסי נוגע לאו דוקא ומיהו קולית נבלה וקולית השרץ כי לא ניקבו טהורין אע"ג דאמרינן דס"ל לתנא דידן דמוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ משום דהכא מיירי דאיכא כזית מוח המתקשקש פי' יבש ונעקר בתוך החלל דההוא לא מעלה ארוכה הלכך גבי מת אע"ג דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבת אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא בה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשין נמי מטמאין דהרי שמשו נותר אבל נבלה כיון דמתקשקש הוא ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבה אין דמטמאה משום שיער דהא אפשר ליגע לא ניקבה לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה כעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא:
וקולית המוקדשין: דתנן בס"פ בתרא דפסחים הפגול והנותר וכו':
הנוגע בהן: סתומין טהור גרסינן:
נקובין כל שהוא מטמא במגע: שנאמר הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש. נוסחא אחרינא ברש"י כתיבת יד הא דהנוגע קא דריש דנוגע ה"מ למיכתב וכתב הנוגע משמע כל הנוגעים שתמצא לומר ואפי' לא נגע אלא אפשר ליגע ש"מ את שאפשר ליגע וכו'. ועיין בת"כ פרשת שמיני פרשה יו"ד. וביד ס"פ שני דהלכות שאר אבות הטומאות ובפ"ד סי' ט' ובפ"ח סי' ד':
ביצת השרץ וכו': תוס' פ' ואלו טרפות דף ס"ד. ובגמ' ת"ר הטמאים הא יתירה לרבות ביצת השרץ יכול אפי' לא רקמה ת"ל הטמאים לכם בכל השרץ לומר מה שרץ שריקם אף ביצה שרקמה יכול אפי' לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור וכמה נקיבתם כחוט השערה שאפשר ליגע בחוט השערה ונדרשת האי ה"א דהטמאים בברייתא אחרת ג"כ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ולעורותיהן כבשרן. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיגי פ"ז:
עכבר שחציו בשר וכו': מין אדמה יש המשריץ עכברים ויש גורסים שרץ שחציו בשר וכו' אכן מן הברייתא דמייתי בגמ' משמע דגרסינן עכבר ומרבי ליה מדכתיב בשרץ ופי' רש"י ז"ל דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה אלה הטמאים לכם בכל השרץ ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל והויית העכבר בלבד מן האדמה עד שימצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא ענין מפורסם מאד אין מספר [כו' עיין בתוס' יום טוב]. ובגמ' אמר ריב"ל והוא שהשריץ על פני כל ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד אחד הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשוב שרץ הוא ואיכא דמתני לה אסיפא ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא א"ר יהושע בן לוי והוא שהשריץ על פני כולו מאן דמתני לה ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ"ה מטהר ליה ריב"ל אם לא השריץ על פני כולו כ"ש אסיפא אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמועינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אא"כ השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר ומאן דמתני לה אסיפא אבל רישא אע"ג דלא השריץ טמא:
ר' יהודה אומר אף הנוגע וכו': ס"א ר' עקיבא אומר וכו' אבל בת"כ פרשת שמיני פרשה ה' גרסי' ג"כ ר' יהודה. וביד שם בהלכות שאר אבות הטומאות פ"ד סימן י' י"א:
האבר והבשר המדולדלין: לשון הר"ס ז"ל בכריתות פ' שלישי נסתפק ר' עקיבא בזה ושאל לר"ג ור' יהושע על זה והכא פשיטא ליה פי' הראב"ד ז"ל בפי' תורת כהנים בתר דשמעינהו ר' עקיבא מינייהו קבעינהו במתני' ואגמרינהו לתלמידוהי ע"כ. ובגמ' פריך היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי' טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלה נמי ליטמו ומשני לעולם דאין מעלין ארוכה ואעפ"כ טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא דרחמנא אמר כי יפול מנבלתם אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא עכ"ל רש"י ז"ל שבכתיבת יד ובדפוס כתוב עוד וז"ל ובתרי קראי כתיבי גבי שרצים כי יפול חד וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא וכתיב וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא ע"כ:
נשחטה הבהמה: פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג) ודף ע"ו. ועיין במ"ש שם בס"ד בסימן ד':
הוכשרו בדמיה דברי ר"מ רש"א לא הוכשרו: בגמ' מסיק רב אשי דכ"ע אע"פ דילפי' מקראי דיש יד לטומאה אין יד להכשר א"נ יש יד להכשר האי אבר לית ליה יד דאין בהמה נעשית יד לאבר א"נ ס"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו וכשניתז דם על האבר ואפי' לא נתקנח בין סימן לסימן קמיפלגי ר"מ סבר דם מכשיר והרי הוכשר ור"ש אזיל לטעמיה דאמר לעיל בפ' שני שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא מהניא ליה שחיטה להתירו באכילה אע"ג דמהניא ליה לטהוריה מידי נבלה לא מכשרא לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דכיון דמשויא ליה אוכלא לענין היתר אכילה משויא ליה נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי. מועתק מפי' רש"י ז"ל מוגה על ידי הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל. ועיין במ"ש רפ"ג דטבול יום:
מתה הבהמה הבשר צריך הכשר: שם פ' בהמה המקשה ועיין במ"ש שם סימן ד'. בפי' רעז"ל הלכך על כרחין ר"ש ארישא קאי. אמר המלקט ובגמ' מסיק דלעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מתה הבהמה הבשר צריך הכשר ור"ש מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ"ש דפליג ארישא כשהן מחוברין מחיים ומיהו קרא דמכל האוכל לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעמא אחרינא דהואיל והאבר מעורה בבהמה דהוא ב"ח טהור וכדתנן נמי בפ' בתרא דעוקצין יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר דאע"פ שנפשח היחור מן האילן הקליפה מועלת לו לעשותו חבור ולטהרו הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה דהוא ב"ח טהור הוא ע"כ וכן נראה שפירש ג"כ הרמב"ם ז"ל. וביד בפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ה' ובפ' שני דהלכות טומאות אוכלין סימן ו':
המדולדלין באדם טהורין: דאדם כי ימות כתיב וכל זמן שהוא חי מציל עליהם מלטמא. בפי' רעז"ל נראה שצ"ל מת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול וכאלו נפל ופירש הבשר מן האדם קודם שמת ובשר שפירש מן האדם החי טהור ע"כ ואע"פ כן יש יתור לשון וליתיה בפי' רש"י ז"ל. אמר המלקט ופי' רש"י ז"ל וכר' יהושע ור' נחוניא בן הקנה מיתוקמא מתני' דאינהו מטהרי בשר הפורש מאדם חי במסכת עדויות בפ' ששי. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סימן ו'. ושם כתב האבר והבשר המדולדלין באדם אע"פ שאין יכולין לחזור ולחיות טהורין ע"כ:
ור"ש מטהר: גמ' ור' שמעון מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ומשני ר"ש בעלמא קאי דקאמר ת"ק האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וא"ל ר"ש אבר מן המת דעלמא לא מטמא אא"כ יש עליו כזית בשר דמטמא משום בשר וכר' אליעזר דאמר הכי בפ' ששי דעדויות סימן ב' דתנן העיד ר' יהושע ור' נחוניא בן אלינתן על אבר מן המת שהוא טמא שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי. ובעי בגמ' מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת ומשני כזית בשר או עצם כשעורה הפורשין מאבר מן החי איכא בינייהו דאם פורשין מאבר מן החי טהורין כר' יהושע דמטהר בשניהם שם בעדויות דהא מתני' ר' יהושע היא דמטמא באבר מן המת הלכך בבשר מן החי ובעצם מן החי שאינו אבר נמי כר' יהושע ס"ל אבל בשר או עצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת טמא. ומסיק בגמ' השתא דאתית להכי דאדכרתן עצם כשעורה ובשר הפורש מהשתא אימא לך דר"ש לאו אאבר מן המת פליג אלא בין ת"ק לר"ש דמתני' נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו ובהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלת"ק אינו חלוק אלא באחת מהן דת"ק סבר לי כר' אליעזר דמטמא התם בעדויות בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר' נחוניא דאמר איפכא וה"ק האבר מטמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר' אליעזר או העצם טמא והבשר טהור כר' נחוניא ולאו משום אבר מן המת דשניהם טמאים בו ור"ש מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו דסבר כר' יהושע דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו ה"נ דמטמא לר"ש זו היא שיטת רש"י ז"ל על סוגיית הגמ' וזה ג"כ לשון התוס' ז"ל בין ת"ק לר"ש נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו פי' או עצם כשעורה דהא תרוויהו ליכא למימר לת"ק טמא דא"כ מאי איכא בין אבר מן המת לאבר מן החי ע"כ. אבל רעז"ל העתיק מפי' הרמב"ם ז"ל. וזה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' רעז"ל דסבר ר"ש כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ה"נ באבר מן המת כל זה שבוש דבגמ' מסיק דר"ש מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש מאבר מן החי אבל בפורש מאבר מן המת לית תנא דמטהר ואם הוא כפי האוקמתא הראשונה של הגמ' דר"ש מטהר קאי אאבר מן המת כבר פי' רש"י ז"ל דלא מטמא אא"כ יש בו כזית בשר דמטמא משום בשר אבל בשר ועצם הפורש מאבר מן המת מי עלה על לבו לומר שיהיה טהור ומה שנמצא כתוב בפי' הרמב"ם ז"ל צ"ע שמא טעות סופרים נפל בספרים עכ"ל ז"ל: