משנה חולין ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ג · משנה ד | >>
ואלו כשרות בעוף:
- ניקבה הגרגרת או שנסדקה,
- הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפה,
- ניקב הזפק. רבי אומר, אפילו ניטלכז.
- יצאו בני מעיה ולא ניקבו,
- נשתברו גפיה,
- נשתברו רגליה,
- נמרטו כנפיה.
- רבי יהודה אומר, אם ניטלה הנוצה, פסולה.
וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בָּעוֹף:
- נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה,
- הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ
- מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה,
- נִקַּב הַזֶּפֶק;
- רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִטַּל.
- יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ,
- נִשְׁתַּבְּרוּ גַּפֶּיהָ,
- נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ,
- נִמְרְטוּ כְּנָפֶיהָ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה:
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אלו כשרות בעוף -
- ניקבה הגרגרת או שנסדקה,
- הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טריפה,
- ניקב הזפק,
- רבי מאיר אומר: אפילו ניטל.
- יצאו בני מעיה ולא ניקבו,
- נשתברו רגליה, נשתברו גפיה,
- נמרטו כנפיה.
- רבי יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה - פסולה.
דין הנקב שאין בו חסרון או סדיקת הקנה לאורך בעוף, הוא כמו בבהמה. אבל נקב שיש בו חסרון, אם יש בתשבורת כל מה שחסר בגופו כנגד תשבורת רוב חלל הקנה מאותו העוף טריפה, ואם היה כנגד חצי תשבורת הקנה או פחות הרי היא כשרה.
וזפק - ידוע, והוא לעוף במקום האסטומכא לאדם, והוושט סמוך לו. וכל הנמשך מעל הזפק בשעה שמושך העוף צוארו דינו כדין הוושט, רוצה לומר שאם ניקב במשהו טריפה. וזולתם מחלקי הזפק, אין שואלין על נקב שבו.
ומה שאמרו יצאו בני מעיה כשרה - על מנת שלא ישתנה סדרן, רוצה לומר שלא יהפכו בידים ולא נתקנו, שכל זמן שעושה כן הרי היא טריפה, לפי שאי אפשר חזרתן.
והעיקר בשבורת רגל העוף מה שאומר לך. והוא שכל אחד מרגלי העוף מחוברים משלשה פרקים, מלבד הכף שהוא עומד עליו שהוא מחובר מפרקים רבים. אם ישבר הפרק המחובר שסמוך לגוף מן הירך, ונראה השבר ונפשט ממנו הבשר טריפה. ואם נשתבר והבשר חופה את השבר, עד שמתנענע העצם והוא שבור ואינו נראה כשרה. וכן אם נראה קצת העצם השבור והיה הבשר חופה רובו. אבל שני הפרקים הסמוכים לפרק הזה אין משגיחין בהם לשבר בשום פנים, ואפילו נראה העצם כשרה, שעליהן הוא אומר נשברו רגליה נשתברו אגפיה בכלל הכשרות. וכן אם נשמט הירך מן הגוף רוצה לומר בעוף הוא כשר. אבל אם נשמט פרק הכנף הסמוך לגוף חייב לבדוק ריאתו, אם נמצאת נקובה טריפה, ואם נמצאת שלימה מותרת.
ודע שרגל העוף שיש בו קשקשים, רוצה לומר בקנה של רגל שאותן קשקשין דומין לקשקשי הדג, יש על אותו קנה גופים סחוסיים רבים והן קנקנים מקיפין אצל הרגל כאילו הן חזוקים, וכל קצותם מדובקים אל דמות גרגיר הענב בכף העוף. וקורין גם כן לאותן הגופין "גידים", ולאותו הגרגיר שבו הן מתקבצים "צומת הגידים". וכשנחתכו שני רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידים ויחתכו אלו הגידין או רוב אחד ואחד, או נחתך אפילו אחד מהן כולו, הרי היא טריפה. ואם נחתך למטה מצומת הגידים ולא נגע בצומת הגידים כשרה. וכן אפילו נחתך למעלה הרגל כולו, רצה לומר ממקום הבשר, הרי היא כשירה. ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן וחיה, וחותכה מכאן ומתה.
נמרטו כנפיה - ידוע.
ונוצה - הוא העור הדק שעל הזפק עם הנוצה שלו. רבי יהודה אומר, אם ניטל פסולה.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:
ניקבה הגרגרת או שנסדקה - נקובת הגרגרת וסדיקתה בעוף, כנקובת הגרגרת וסדיקתה בבהמה. וכבר פירשנו לעיל. ואם ניקבה נקב שיש בה חסרון, אם החסרון הוי כשיעור רוב חלל הקנה של אותו העוף, טריפה ואם לאו, כשרה:
הזפק - הוא סמוך לושט. וכל הנמשך עם הושט כשהעוף מושך צוארו דינו כושט ונקובתו במשהו, ושאר הזפק אם ניקב כשר:
רבי אומר אפילו ניטל - ואין הלכה כרבי:
יצאו בני מעיה - לא שנו אלא שבשעה שהכניסן לתוכו לא הפך עליונו לתחתונו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה. אבל הפך בהן, טריפה, שכיון שנהפך אחד מהם אינו יכול לחיות כח:
נשתברו גפיה - עצמות הכנפים. ודוקא נשתברו, אבל שמוטת גף בעוף, טריפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף:
נשתברו רגליה - מן הארכובה ולמטה, או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ. אבל יצא לחוץ, תנן בבהמה המקשה דהוי טריפה, ושם נפרש:
נמרטו כנפיה - היינו נוצה גדולה שעל כל גופה:
נוצה - היא הדקה שעל הבשר שאין לה קנים, דחשיב לה כגלודה. ואין הלכה כרבי יהודה כט:
רבי אומר אפילו ניטל. פירשו בו דלאו ניטל לגמרי קאמר שא"כ המאכל יורד לחלל הגוף ואין לו תקנה אלא דמשום דת"ק נקט ניקב קאמר איהו אפי' ניטל. מיהו בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הוושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר"ן. והא דלא תנן ניטל הזפק באלו טרפות. נ"ל משום דבפלוגתא לא קא מיירי ואף ע"ג דבאלו טרפות דבהמות איכא פלוגתא:
יצאו בני מעיה ולא נקבו. כתב הר"ב לא שנו וכו' אבל הפך בהן טרפה. בכלל נקובי דמתני' היא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב. תוספות. והפוסקים כתבו דין זה דהיפוך בני מעים בבהמה ג"כ. וז"ל ב"י סי' מ"ז. ובהמה ועוף שוין בדין זה. אלא ששלאו התנא בעוף. לפי שמצוי יותר לצאת בני מעיו:
רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה. כתב הר"ב ואין הלכה כר' יהודה דאע"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה. כיון דנקטה גבי אלו כשרות. משמע דרבנן מכשרי דאי כולהו מודו בה דפסולה. גבי אלו טרפות הו"ל למתנייה הר"ן:
פסולה. [*וכן בסוף משנה א'] וכן בפרק דלקמן משנה ו':
(כז) (על המשנה) ניטל. לאו ניטל לגמרי קאמר, דא"כ המאכל יורד לחלל הגוף כו'. אלא בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר"נ. ועתוי"ט:
(כח) (על הברטנורא) משום דסופו לינקב'. ולירקב תוס'. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) דאע"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה, כיון דנקטה גבי אלו כשרות, משמע דרבנן מכשרי, דאי כולהו מודו בה דפסולה, גבי אלו טריפות הוה ליה למתנייה. הר"נ:
אלו כשרות בעוף ניקבה הגרגרת או שנסדקה: רבותא קמ"ל דאע"פ שחיותא של עוף קלילא לא מיטרפא בסדיקת הגרגרת:
הִכָתַהּ חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טרפה: שלא ניקב קרום של מוח. ומצאתי מנוקד הכתה הכ"ף קמוצה והה"א במפיק וגירסה נכוחה היא. ונלע"ד דהאי בבא דהכתה חולדה על ראשה מקום שאינה עושה אותה טרפה הדר תנייה הכא אע"ג דשמעי' לה מדיוקא דרישא דאלו טרפות בעוף אגב שאר בבות דיש בבות דאית בהו רבוהא אע"ג דבה גופה לית בה רבותא א"נ מצינן למימר דאתאי האי סיפא לגלויי ארישא דהכתה חולדה על ראשה וכו' דקתני ברישא דהיינו בנקיבת קרום דלא תימא עוף שחיותו מועט אפילו בשבירת עצם בלא נקיבת קרום יטרף קמ"ל האי יתורא דסיפא דדוקא בנקיבת קרום הוא דמיטרפא ואע"פ שכבר הראיתי פנים למעלה והכרח מתוך לשון המשנה דדוקא בנקיבת קרום מיירי חזר ורמזו רבינו הקדוש הכא נמי ביתורא דהאי סיפא אי נמי י"ל דבסיפא גופא אית בה רבותא ואתא לאשמועינן מאי דתני לוי בתוספתא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף של מים או אווזים נמי דשכיחי במיא נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח והיינו דקתני הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טרפה דהיינו בשבירת עצם דהיינו עוף דיבשה הא עוף של מים בשבירת עצם לחוד עושה אותה טרפה כך נלע"ד:
ניקב הזפק: כיס שהאוכל נקבץ שם:
רבי אומר אפילו ניטל: וביד פ' ששי דהלכות שחיטה סי' י"ז:
יצאו בני מיעיה: לשון רעז"ל לא שנו וכו'. עד אינו יכול לחיות. אמר המלקט שנאמר הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כוננות באדם שאם נהפך אחד מהם אינו יכול לחיות. וביד שם פ' ששי סימן ט"ו: בפי' רעז"ל אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה דהוי טרפה ע"כ. אמר המלקט משום ובשר בשדה טרפה:
נשתברו רגליה נשתברו גפיה נמרטו כנפיה: כך מצאתי מוגה. וכתוב בקולון שרש ל"ח בשם ספר אגודה שז"ל והא דאמרינן שנשתברו גפיה כשרה מיירי רחוק מן הפרק יותר באצבע אפי' כל שהוא אבל אם בתוך אצבע מן הפרק נשבר חיישינן שמא ניקבה הריאה ע"כ:
ר' יהורה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה: ועיין בב"י יורה דעה סי' נ"ט. ובגמ' א"ר יוחנן ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד דנוצה חשיבא כעור ר' יהודה הא דאמרן דחשיב לה כגלודה שניטל עורה ר' ישמעאל דתנן בפ"ק דטהרות דאמר הנוצה מצטרפת לענין טומאה לכביצה דחשיב לה שומר ומדחשיב לה כשומר לבשר אלמא הוי כמו עור וכשניטלה כאילו ניטל העור דהוי גלודה וטרפה ורבא דחי ע"כ ל"ק ר' יהודה אלא לענין אגוני אבל שומר לבשר לא חשיב שאין רגילות להצניע העוף עם הנוצה שלא יתלכלך א"נ ע"כ לא קאמר (ר' ישמעאל אלא לענין טומאה דחשיב שומר אבל לענין אנוני לא מגין:
יכין
ניקבה הגרגרת או שנסדקה: דינה כבהמה לעיל סי' ל"א ל"ב:
מקום שאינו עושה אותה טרפה: שהכתה ברגליה או בשיניה. דכל שלא כנגד המוח א"צ בדיקה [ונ"ל דקמ"ל דלא גזרינן הכתה ברגל אטו ביד]. וה"ה בנקבה הגולגולת ולא הקרום. מיהו לדידן כל עוף שניקב עצם הגולגולת. טריפה מספק שמא ניקב הקרום. ובתרנגולת מהני כשתשהה מלהניח ביצים כ"א יום. ותחזור להניח ביצים. אבל בעוף המים לא מהני שהוי בניקב הגולגולת לבד. דטריפה וודאית היא וה"ה בעוף היבשה שניקב עצם הגלגולת כפי שעור סלע בבהמה. לא מהני שהוי [שפתי דעת סס"ל]:
ניקב הזפק: קראפף מיהו גגו של זפק. דהיינו כל מה שמשפע ממנו כשמושך הוושט. דינו כוושט. ונקיבתו במשהו [ל"ג י"א]:
רבי אומר אפילו ניטל: וקיי"ל כחכמים דאסור אפילו נשתייר ממנו כשיעור שיעבור ממנו המאכל לקורקבן [ססל"ג]. והא דלא נקט ניטל ברישא גבי טריפות בעוף. רק הכא בסיפא שמעינן לה מכח דיוקא דניקבה. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא לרבי. דאפילו ניטל מכשיר:
יצאו בני מעיה ולא נקבו: אף שלא הוחזרו עדיין. מיהו בהוחזרו. דוקא ביודע וודאי שלא נתהפכו. דכשנתהפכו סופן להרקב ולהנקב. וה"ה בלא יצרו ומצאן בבטן מהופכין טריפה [שפתי דעת מ"ו ט']. וכל זה ה"ה בבהמה. רק נקט עוף מדרגיל שיצאו מעיו. ובפרט כשמנחת ביצים:
נשתברו גפיה: אפילו נשבר סמוך לגוף כל שאין עוקץ בשבירה בעצם הריצון נגד הגוף שניחש שנקב העוקץ את הריאה. ודוקא שהבוכנא קיים. דאל"כ הו"ל כשמוטת גף וטריפה. דשמא נתנקבה הריאה כשנשמט הגף. דשם מונחת הריאה. מיהו אנן נוהגין לאסור כשרין מהגוף לתחילת השבירה כרוחב אגודל. דהיינו ב' שעורות באורך מלבד מה שתחוב מהבוכנא בחור שבעצם שבגוף. ואפילו אגודל מצומצם סגי. אבל בשנשבר תוך שיעור הנ"ל סמוך לגוף. הו"ל כשמוטת גף. ואפילו בחזרו ונדבקו העצמות שבשבירה. שבר אל שבר יחדיו היטב. טריפה. ולעת הצורך יש להקל בכה"ג כשנדבקו היטב והבוכנא קיים. ואין עוקץ בשבירה. ואין ריעותא בצלעות [ש"ך ל"ג סק"ו ומנחת יעקב כלל פ"ז אות ל"ח]. [גם בכו"פ הכשיר עכ"פ בהפ"מ אמנם בשפתי דעת סי' נ"ו סקי"ב כתב שאין המנהג להקל בזה]. ובנשבר הגף רחוק מהגוף כשיעור הנ"ל. ויש עוקץ בשבירה. יבדק אם נצרר הדם בצלעות בפנים. טריפה. דשמא ניקבה הריאה [שפתי דעת נ"ג ט']:
נשתברו רגליה: מן הארכובה ולמטה [עי' מ"ש לקמן פ"ד מ"ו]:
נמרטו כנפיה: הם הנוצות הגדולות שעל כל גופה:
רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה: הם הנוצות הדקים שנקראין פלאם פעדערען. והא דלא חשיב לה לעיל באלו טריפות בעוף. [במ"ג] היינו משום דהאי תנא פליג אר"י. וקיי"ל דגם בכה"ג כשר. ואפ"ה נהגו להחמיר בכה"ג. אם לא שנשרו מריבוי שומנו [נ"ט]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת