תפארת ישראל על חולין ג

משנה חולין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על חולין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

נקובת הוושט:    ה"ה כשניקב תורבץ הוושט [הוא מקום דבוק הוושט להלחי]. או גגו של זפק שניקב. או המעי שבין וושט לקורקבן. מיהו לוושט יש ב' עורות. ולהכי דוקא בניקבו שניהן טריפה. ואפילו נקבו זה שלא כנגד זה. אם הנקבים ברוח א' של הוושט. טריפה. משום דדרך עורות וושט להתמשך. ועי"ז אפשר שיתרמו אהדדי הנקבים. ואפילו רחוקים ב' הנקבים שבהעורות זמ"ז. עד שאי אפשר שיתרמו אהדדי. אפ"ה טריפה [רט"ז ל"ב סק"ה]. מיהו כל זה במקבו ע"י חולי. אבל בנתנקב ע"י קוץ. אז אפילו ניקב רק עור הפנימי. טריפה. דוושט אין לו בדיקה מבחוץ. אבל בניקב עור החיצון לבד. יש חילוק. דבניקב בקוץ או מחט לפנינו במקוה ידוע. או בניקב ע"י חולי. אז כשר כשיבדוק עור הפנימי כנגד הנקב. אבל כשניקב בקוץ שלא במקום ידוע. אפילו לא נתנקב רק החיצון לבד. טריפה [שם ל"ג ש"ך סק"ז]. ולא עוד אלא אפילו נקרע רק עור הצואר קצת. הוה כשלא במקום ידוע וטריפה. ואפילו מרט רק נוצה א' מהצואר ויצא דם. טריפה מה"ט [ש"ך ל"ג סקי"ד]. מיהו אם יש שחין על העור אפילו של עוף. ישחט בצדו ויבדוק העור במקום הגרד שכשלא ניקב מעל"ע כשר [רט"ז סי' כ"ג סק"ח]. ובהפ"מ אף בתלש שער מבהמה ויצא דם. או בהתחיל לחתוך העור של בהמה ויצא דם. או אפילו מרט נוצה של עוף ויצא דם. ישחט בצדו ויבדוק העור במקום החתך שכשלא ניקב מעל"ע כשר [ש"ך כ"ג סק"כ וכ"א]:

ופסוקת הגרגרת:    שנפסק רוב חללה לרחבה. ועובי התנוך שבגרגרת לאורכה. אינו משלים לרוב. מיהו כשנפסקה גרגרת לארכה. אז אפילו לא נשתייר רק חוליא א' למעלה וחוליא א' למטה. כשרה. דחוזר ומתרפא. [אמנם בניקבה הקנה למטה ממקום שחיטה במשהו טריפה. וה"ה בג' הפיצולים שמתפצלת הקנה בסופה. אחד ללב. וא' לכבד. וא' לריאה. כל א' מהן נקיבתן במשהו]. וכל זה בניקב הגרגרת מחמת חולי. או בקוץ בשעה שאחז הגרגרת לבד וניקבה. שידע שלא נגע בוושט. אבל בניקב בקוץ שלא במקום ידוע טריפה. דחיישינן שניקב גם הוושט. ולא גרע מנקרע עור הצואר [ל"ד]:

ניקב קרום של מוח:    ב' קרומים יש למוח. א' דבוק על המוח עצמו. וא' דבוק בגלגולת בפנים. ובניקב התחתון נקב מפולש לבד. טריפה. מיהו שלא בהפ"מ אפילו בניקב עליון לבד נמי טריפה מספק [רמ"א ותב"ש בסי' ל"א]. וי"א דבניקב העליון לבד אפילו הגלגולת שלם ואפילו בהפ"מ טריפה [ש"ך ורט"ז שם]. מיהו אם נפחת הגלגולת וחסר ממנו כסלע. ששעורו קצת פחות משליש טפח. טריפה. דספו לנקוב הקרום. וה"ה נקבים רבים בגלגולת שיש בין כולם חסרון כסלע. מצטרפין. ובעוף כל שניקב הגלגולת וחסר כל שהוא. טריפה מספק שנתנקב הקרום. רק דבעוף דיבשה מהני כשתשהה כ"א ימים שלא תניח בהן ביצים. וכשתתחיל להניח ביצים אחר כך. כשרה. משא"כ בעוף המים כשניקב הגלגולת לא מהני שהוי. ופשוט שכשנחסר בגלגולת העוף כפי שעור סלע בבהמה. אז גם בעוף יבשה לא מהני שהוי [שפתי דעת ל' סק"ז]:

ניקב הלב לבית חללו:    ג' חללים יש ללב. ובניקב אחד מהן טריפה [סי' מ']. ונקט הכא לבית חללו. אף על גב דבכל נקובי דמתניתין כך הוא. ה"ט משום דהלב דופנו עב. ושייך בי' נקב שלא לבית חללו. משא"כ באחרינהו אינו מצוי בהו נקב שלא לבית חללו. מדדופנותיהן דק*):

נשברה השדרה:    ווירבעלזיילע:

ונפסק החוט שלה:    כמין חוט לבן יוצא מהמוח. ועובר בתוך כל חוליות השדרה. וקרום דק מקיף את החוט. וכשנפסק רוב היקף קרום זה ברחבו. טריפה. אף שלא נשברה השדרה. רק אורחא דמלתא נקט. דרוב פסיקת החוט ע"י שבירת השדרה היא. אבל נשברה השדרה ולא נפסק עור החוט. או שנפסק המוח שבחוט ועורו קיים. כשר. וטריפות חוט השדרה אינו רק עד פי פרשה ג'. ועד בכלל. ומפני שכשמגיע החוט נגד הירכיים מתחיל להתפצל. להכי בנפסקו ב' חוטי פיצול הראשונים והשניים. טריפה. אבל בנפסקו השלישיים. כשר. דשם כבר הירכיים מעמידין אותה. ואינה מתה. ובעוף שנשברה שדרתו או נתעקמה. צריך לבדוק החוט עד נגד סוף שכיבת עצם הגף המחובר לגוף. והיינו נגד שכיבתו מחוץ לגוף. ובהפ"מ יש להקל לבלי לבדוק רק עד סוף חיבור אותו עצם בגוף [הט"ז ל"ב סק"ג]:

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום:    וה"ה ביבשה הכבד עד ששרטוט צפורן נראה עליה. דינה כניטל. מיהו קיי"ל בחסרה או יבשה צריך שיהיה נשאר כזית במקום מרה וכזית במקום דבוקה. ומדספקינן אי במקום דבוקה בכליות. או במקום דבוקה בטרפש. להכי צריך שישאר ג' זיתים אלו [ש"ך ורט"ז. מ"א סק"א]. וה"ה בניטל א' מג' זיתים אלו. ונשאר שאר הכבד. טריפה. ושיעור כזית היינו רק בגסה. אבל בדקה או בעוף. הכל לפי גדלו וקטנו [שם ב' וג']:

הריאה שניקבה:    ב' קרומית יש לריאה. ודוקא בנקבו שניהן זה כנגד זה טריפה. ונוהגין להחמיר אפילו בניקבו זה שלא כנגד זה [ל"ו]. וכ"כ בניקבו הסימפונות זל"ז. ואין בשר הריאה סותם הנקב. טריפה [ל"ו ו']. ומטעם נקב מטרפינן כל סרכות הריאה כשהן שלא כסדרן. י"א משום דסרכא מעידה שכבר יש שם נקב. וי"א משום דסופו להנתק ולהנקב. משא"כ כשהסרכא כסדרן. לטעם א' כשרה. מדאמרינן שהסרכא לא מחמת נקב נתהוות רק מחמת ששוכבת יחד. וי"א דכסדרן כשר לטעם א' משום דאפילו יש שם נקב. חבירתה מגנת עליה. מדהו"ל סתימא דמעיקרא. מיהו לטעם ב' הנ"ל. משו"ה כסדרן כשרה. דמדהן כסדרן לא יתנתקו. וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה מדינא. וכל כה"ג אין אנו בקיאין לבדוק. מיהו אנן נוהגין להכשיר כל שהסירכא בין החתוכים מעיקר האונות עד חציין ואפילו יש חלון. ובהפ"מ אפילו בין אונא לאומא הדין כן [שפתי דעת ל"ט סקי"ב]. אבל אם הסירכא מעיקר האונות עד ראשן בלי חלון. כשר [ש"ך ל"ט סקי"ד]. וה"ה בין אונא לאומא בהפ"מ. עוד יש בכלל נקובה [ולא ידעתי למה לא הזכיר הר"ב רק סרכות]. אטום בריאה. שאינו עולה בנפיחה [מבואר סי' ל"ו ס"ט]. ויבש בריאה [מבואר ל"ו י"ג]. ומראות פסולות בריאה. שהן. שחור. לבן. געלב [וסימנך שלג]. [ומבוארים סי' ל"ח]. ואלו הג'. אטום יבש. מראה. מדפוסלין משום נקב. להכי אפילו במשהו טריפה. וכ"כ יש בכלל נקובה. אופתא . דהיינו שקשה במשמושה כעץ. או קלה כעץ. או שנמצאת נפוחה [מבוארים בסי' ל"ו י' וי"ב]. או ריאה שנתמסמסה [ל"ו י"א]. או ב' בועות דסמיכי בלי הפרש בשר כרוחב ב' שערות [ל"ז ג']. או בועא בשיפולי בלי חוט בשר המקיף כרוחב שער א' דנוהגין לאסרו [ל"ז ד']. או בועא מעבר לעבר במקום סמפונות. דנוהגין לאסרו [ל"ז ה']. כולן אסורים או מטעם נקובה או סופה לנקוב. אבל צמקה אונא שלימה ע"י אדם שהחרידה [ל"ו י"ד] מטעם חסרה אסורה:

או שחסרה:    שחסר א' ממניין האונות מהג' שבימין או מהב' שבשמאל. או בחסר או יתר הוורדא לדידן. או ששנתה מקומה. תוארה. או מעמדה. דהיינו שהיא הפוכה. שכולן מטעם חסר הוורד מטרפינן. [ש"ך ל"ה סק"ט]. וה"ה ביתר אונא. דכל יתר כנטול דמי. ודוקא מגבה. שסופה להנקב ע"י חכוך בצלעות. אבל בשאר דוכתי הוי רביתייהו. וכשר [ל"ה ג']. ושיעור אונא הוא כפרק אמצעי של גודל. ואם חסר גדולה משיעור זה אחר נפיחה. טריפה. וכן הוא ג"כ שיעור וורדא. אבל יתרת מגבה מטרפינן אפילו בגדול רק כצפורן של אגודל [ל"ה ובדיקות אחרונים]. [והיינו דמספקינן בשיעור טרפא דאסא כמה הוא. י"א שהוא כצפורן של אגודל וי"א כפרק אמצעי של אגודל. מדיש מין אסא כך וכך. לכן אזלינן ביתר או חסר בכל דוכתא לחומרא [ד"מ י"ד סי' ל"ט סקי"א]. וי"א דה"ה בחסר מבשר הריאה מבחוץ. כמין גומא שמחזיק ביצה ומחצה. או בחסר משיפולי הריאה כמין כף כפופה עד מקום הסמפונות. ובשניהן יש להכשיר בהפ"מ [ש"ך והט"ז סי' ל"ו ס"ח]:

עד שתינקב לבית הסמפונות:    בית הסמפונות הוא הסמפון הגדול שכל הסמפונות וקנוקנות שבריאה נפתחין לתוכו. וס"ל דאינו מטריף רק בשהנקב נגדו ממש. וקיי"ל כת"ק:

ניקבה הקיבה:    נקב מפולש. מיהו הקיבה עשוייה כקשת. והחלב שעל העיגול מבחוץ אינו סותם הנקב. אבל חלב שעל היתר. דהיינו על צד פנימי של עיגול. אף שאסור באכילה. סותם [מ"א]. מיהו אנן לא בקאינן בזה. ובכל דוכתא אינו סותם [משבצות שם א']:

ניקבה המרה:    במקום שאין הכבד סותמתה. ובניקבה הכבד כנגד הנקב שבכיס המרה. טריפה ובחסרה המרה. יצלה הכבד ויקרענה אח"כ. אם ימצא בה טעם מר. כשרה. ואם לאו טריפה. מיהו יונים וצבאים שחסר לכל המין המרה. כשרין [מ"ב]:

ניקבו הדקין:    ואותו קרום שגוררין מהדקין מבפנים קודם בשולן. אינו סותם הנקב. מיהו הדרא דכנתא געקרעזע בל"א. שניקב א' מהן לחבירו. חבירו סותם הנקב ושרי. דמכ"ש דשומן טהור שבכנתא. דסותם:

הכרס הפנימית שניקבה:    כרס הפנימי הוא אותו כיס הגדול שהמאכל נכנס לתוכו מהוושט. ונקרא פאנץ בל"א וכשניקב אין החלב שעליו סותם הנקב דחלב טמא הוא. ואפילו הטחול שמונח על הכרס אינו סותם. מדמפסיק חלב טמא שעל הטחול [מ"ח]:

או שנקרע רוב החיצונה:    הוא בשר החופה רוב הכרס. והוא הקרום העב שתחת עור הבהמה. שעובר על כל חלל הבטן מהחזה עד הירכיים. והכרס עצמו שבפנים. מעוטו נחבה תחת צלעות הבהמה. ורובו מונח תחת קרום הנ"ל. ואם נקרע רוב אותו קרום מה שיש ממנה כנגד רוב הכרס הנ"ל. טריפה:

הגדולה טפח:    ר"ל בנקרע קרום הנ"ל בבהמה גדולה. שבה אורך הקרום הנ"ל מהצלעות עד מקום שכלה הכרס (יותר מטפח) [ב' טפחים]. אז סגי בנקרע טפח:

והקטנה ברובה:    ר"ל בבהמה קטנה שאין בקרום הנ"ל אורך (טפח) [ב' טפחים]. משערין בנקרע רוב אותו אורך. והכי קיי"ל [מ"ח ס"ג]. וה"ה בהיה הקרע ההוא בעיגול. אם יש בו כדי למתחו לשיעור טפח בגדולה או לשיעור רוב ארכה בקטנה. טריפה. ובנקרע רוב עובי אותו קרום באורך טפח רק בהפ"מ כשר [עיין ש"ך שם]. וכל זה בניקב ע"י חולי. אבל בניקב לחלל ע"י קוץ. אפילו נקב משהו טריפה. דחיישינן שניקב א' מאברים הפנימיים. שאין להם בדיקה במקום שאין ידוע. מיהו אם עור הבהמה שלם אף שהבשר נקוב תחתיו. כמו שנעשה כמה פעמים ע"י נגיחה. כשר [משבצות שם ה']:

המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ:    סוף הכרס עשוי ככובע. ונקרא בית הכוסות. וההמסס מונח אצלו [ונקרא כלשון רומי אמאזוס. דוגמת המסס שבלשון המשנה. ועי' מ"ש פסחים פ"י סי' נ"א. ואין המסס רק לבהמות מעלת גרה]. ודופן ההמסס דבוק אל דופן בית הכוסות. וביניהן חור ששופכין בו המאכלים מזה לזה. ולהכי אם נקבו במקום חבורן יחד. מזה לזה. כשר. דהרי בלא"ה שפכו שם אהדדי [ודלא כר"ב]. אבל בניקב זה או זה נקב מפולש שלא במקום חבורן. דהיינו לחוץ. טריפה. וי"א דהמסס שעורו דק. וכ"כ בית הכוסות במקום שעורו דק. וכ"כ כל הכרס. מדעורו דק. להכי בניקבו ע"י מחט. אפילו מצ"א. ואפילו אין קורט דם כנגד המחט מבחוץ. רק יש קורט דם בצד שהמחט תחוב. טריפה. וכן נוהגין. אם לא בהפ"מ [מ"ח ז']:

נפלה מן הגג:    בנפלה מעצמה. אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים. ובהפילוה אחרים. ולא ידעה שרוצים להפילה. או שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מי' טפחים. בכולם. אם שחטה קודם שעמדה. טריפה. דחיישינן שנתרסקו איבריה. מיהו בשהתה מעל"ע. או עמדה מעצמה אף רק ע"י גערה או מקל [עי' פ"ב מ"ו] אעפ"י שלא שהתה. בשניהן צריכה בדיקה מדינא. ואנו אין בקיאין בכל בדיקה שהיא מדינא. אבל בהלכה ד' אמות הילוך יפה. א"צ בדיקה. וכשרה. ואפילו מצאו אח"כ שינוי באבריה בפנים. כשרה. כל זמן שאין טריפות בהשנוי. וכל זה אף בעוף. וה"ה בנפל עליה אבן או קורה. ואינה יכולה לעמוד ולילך. מיהו בכה"ג. אפילו הלכה יפה צריך בדיקה במקום הכאה בחוט השדרה. ובהך בדיקה אנו בקיאין. אבל בהוכתה נגד הריאה אין אנו בקיאין [ל"ב הט"ז ק"ד ובסי' נ"ח הש"ך סק"ד. ונ"ל לחלק בין ריאה לשדרה דחוט השדרה שעצם מקיפו סביב. ואינו נפסד כל כך מהר ע"י הכאה. לכן הוה בדיקתו רק חומרא בעלמא. כדאמרינן בריאה של עוף שנפל לאור דצלעותיה מגינות עליה [כסי' נ"ב א']. ושם א"צ בדיקה כלל. אבל הכא דאיכא הרעדת ההכאה. בצלעות צריכה ריאה בדיקה מדינא. אבל בשדרה שעצם מקיפו סביב. בדיקתו הוא רק חומרא בעלמא. או נ"ל דחוט השדרה מתוך שהוא דק אילו שלט בו הרעדת ההכאה. בדקותו היה מתנתק לגמרי. ובזה ודאי אנו בקיאין לראות אם נתנתק או לא. משא"כ ריאה שמא נתרועע ע"י ההכאה בשנוי מראה. שאין אנו בקיאין לבדוק אחריו [כמ"ש בשפתי דעת נ"ה ד']. ושור שמפילין לסחטו. לכתחילה יקשרו רק ב' רגליו. ובדיעבד גם בקשר ג' רגליה שרי. אבל בקשרו כל רגליה. חוששין בה לריסוק כלעיל [נ"ח הט"ז וש"ך שם]:

נשתברו רוב צלעותיה:    י"ח חוליות יש בשדרה. ג' ראשונות שסמוכות לזנב. אין בהן צלעות. ג' שניות יש בהן צלעות לכאן ולכאן ואין בהצלעות מוח. ואח"כ יש י"א חוליות. שיש בכל א' צלע לכאן ולכאן. ויש בהן מוח. ואח"כ יש חוליא א' למעלה. שיש בה רק צלע קטן מכאן וצלע קטן מכאן שנחשבת לחזה. נמצא יש לבהמה כ"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח. ובנשברו בהן י"ב מחציו ולמעלה כלפי שדרה. טריפה [נ"ד]. ובעוף שנשבר רק צלע א' ויש בו עוקץ. אף שלא כנגד הריאה אין להתיר רק לכבוד שבת והפ"מ. מיהו כשהבשר שלם על העוקץ כשר [שפתי דעת נ"ז סק"ב]:

ודרוסת הזאב:    דרוסה היינו הכאה. שהטורף מכה בצפרניו בבהמה. ואין דרוסה רק ביד של הטורף. וכשהטורף חי. ומכה מדעת. וסי' יחד]:

רבי יהודה אומר:    מלתא דת"ק מפרש. והלכה כוותיה:

דרוסת הזאב בדקה:    בכבש ועז. אבל לא בשור. ובעגל רק בהפ"מ שרי [ש"ך נ"ז סק"ב]:

ודרוסת ארי בגסה:    וכ"ש בדקה ועוף:

דרוסת הנץ:    שפערבער :

בעוף הדק:    יונים. וה"ה בתרנגולים קטנים. ואפילו גדולים מהדורס:

ודרוסת הגס:    האביכט:

בעוף הגס:    אווזים וברבורים. וקיי"ל דנץ וגס יש להן דריסה אפילו בגדיים וטלאים. וכ"ש בעופות הגדולים מהם. מיהו בגדיים וטלאים אין להם דריסה רק כשהגיע צפרנם לחלל [ש"ך נ"ז סקי"ב]. אבל שאר עופות הדורסים. יש להן דריסה בעוף השוה להן בגודל. ולא בגדול מהן [נ"ז ג']. וכל דרוסה צריך בדיקה. ואנן לא בקאינן לבדוק. רק אם היא תרנגולת. יוכל להשהותה עד שיעברו עליה כ"א יום שלא תניח בהן ביצה. ואם אח"כ שוב תתחיל להניח ביצים. כשרה [שם]:

טרפה:    ר"ל כל שהוכתה מכת מות שאי אפשר לחיות עוד י"ב חודש. טריפה [ונקט מלת כמוה*). דר"ל אפילו היא חיה כמה שנים. אמרינן שהיא מהמיעוט. דרובן אינן חיין] וזה הכלל דנקט. מרבה ד' טריפיות שנזכרו בדוכתא אחרינא במשנה. בהמה שנחתכו רגליה [לקמן פ"ד מ"ו]. ונעקר חוליא א' מהשדרה. אפילו מאותן שאין בהן צלעות. ואפילו במקום שאין פסיקת חוט השדרה פוסל. טריפה [כאהלות פ"ב מ"ג]. וגלודה [לקמן מ"ב]. וחרותה [שם]. ועוד מרבינן בזה הכלל. ז' מיני טרפיות. ואלו הן:

• א) קולית הירך. הוא העצם השלישי שברגל. כשנמנה ממטה למעלה. והעצם הזה עגול בראשו כעין תפוח שבראש המכתש. והתפוח הזה תקוע בחור שבעצם שבגוף שעשוי כמכתשת. ואם נשמט המכתש הזה מהמכתשת. היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. וכך דינו. אם גם נרקבו רוב הניבין. והן הגידין שאחוז בהן המכתש בהמכתשת. טריפה. ואנן לא בקאינן בבדיקת רקיבה. ולהכי בשף מדוכתא אפילו לא נרקבו ולא נפסקו הניבין טריפה. ובדמשק אליעזר לי"ד כתב שהסי' הוא אם ירך א' גבוה מחברתה הוא סי' דשף מדוכתא. ואילה"ק מבכורות [פ"ו מ"ז] דחשבינן לה בין המומין. א"כ אינה טריפה. י"ל התם מיירי בלא אתעכל ניביה. מיהו בהפ"מ מכשירין בב' תנאים. (א') שעור ובשר חופין את רובו [עיי' פי' זה בי"ד נ"ה מסעיף ז' ולהלן] (ב') שהניבין ג"כ שלימין ובריאים. ופירוש ניבין. לרמב"ם ומחבר ר"ל העור הגידים שבשפת המכתשת סביב. והעור ההיא דבוק ואחוז גם כן במכתש סביב חוץ למכתשת. ולרש"י הוא גיד כמו חבל שבראש התפוח הנ"ל שקשור בו ג"כ בעומק המכתשת. ויש לחוש גם לפי' זה [שפתי דעת נ"ה א' וח']. וביש חכוך ושריטות בראש המכתש. ומכ"ש בנשבר המכתש או המכתשת. דינו כנשמט. דאז ודאי נשמט הקולית ממקומו [שפתי דעת נ"ה סק"ח']. וכן נ"ל ראיה דאל"כ לא משכח"ל שף שלא יהיה לכה"פ ג"כ אפסיק ניביה. וא"כ נפל התירא דשף בלא אפסיק ניביה בבירא. אע"כ דגם בכה"ג מחשב שף]. וכ"כ בנשבר עצם הקולית תוך ד' גודלין סמוך לגוף בגסה. ותוך ב' בדקה. ותוך אגודל בעוף הגס. ובעוף קטן לפי קטנו. אפילו חזר ונקשר היטב. טריפה. אפילו לא נרקבו ולא נפסקו הניבי. דדינו כשמוט. מיהו בהפ"מ מכשירין בכה"ג אם עור ובשר חופין את רוב השבירה. ואף שנפסקו הניבין אם רק לא נרקבו. ובהא קיל נשבר. יותר מאילו ודאי שף. דבודאי שף צריך גם בהפ"מ שלא נרקבו וגם לא נפסקו הניבין [שם]. ובנתעכל הניבי ולא נשבר ולא נשמט הקולית. כשר [ופ"ח מחמיר. ולא קיי"ל כוותיה] [שפתי דעת נ"ה סק"ו]:

• ב) כוליא שנתמסמס ונרקב בשרה. או שנחלקה לב' במכת חרב בכח [עפר"ח]. בשניהן אם הגיע הלקותא בתוך הלובן שבתוך הכוליא טריפה. וה"ה בהיה הלקותא בהלובן לבד. טריפה. וכל זה באין מוגלא. אבל בלקתה במוגלא או במים עכורים. אפילו אינה רק בועא קטנה שעליה מבחוץ. טריפה. וכ"ש אם בועא קטנה בפנים עד החריץ. מדנגע בחריץ לא מחשב חסרון מבפנים וטריפה אבל בלקתה במים זכים ומתוקים. אפילו הלקותא היא ג"כ בלובן. כשר. רק צריך שישאר קצת מהלובן קיים [רט"ז מ"ד סק"ו וס"ק ח']. וי"א דאף בנתמסמס הבשר א"צ שיגיע ללובן [ש"ך שם סק"ה]. וי"א דאף מוגלא אינו פוסל רק כשהוא בלובן [פר"ח שם]. מיהו כשיש מוגלא בתוך בשר הכוליא. ולא נתגלה לחוץ וגם לא לחריץ. כשר מדהו"ל חסרון מבפנים [ט"ז שם סק"ו]. ואין טריפות כוליא בעוף [מ"ד].

• ג) טחול שניקב נקב מפולש במקום העב שלו. ולא נשאר החצי מעובי אותו מקום בטחול. טריפה. ובאין הפ"מ כל מה שמונח מהטחול על הכרס אף שאינו דבוק לו. אם ניקב טריפה. ואפילו בהדק שבצד העב נמי יש להחמיר באין הפ"מ. ובהפ"מ כל שאין דבוק להכרס. נקרא דק. וכשר כשניקב [שפתי דעת מ"ג ה']. ועגלים שמצוי בהם נקב בטחול בצד הגס הכשיר רט"ז [מ"ג סק"ב]. ומשמע מדבריו אף באין מצוי ברובם. וכן הסכים ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. ואין טריפות בטחול בעוף. וראוי להחמיר לעצמו [שם].

• ד) נתדלדלו הסימנין ברוב מקום דבוקן בלחי. ולא נשאר רק כאן מעט וכאן מעט. טריפה [סי' כ"ד ט"ז]. וכ"כ סימנין שנדלדלו זמ"ז ברוב ארכן. טריפה [ל"ג]

• ה) צלע גדולה שנעקרה עם חצי חוליתה טריפה. ובנעקרה צלע קטנה וחצי חוליתה. או שנעקר צלע א' מעיקרא בלי חוליא. באין הפ"מ יש להטריף [ש"ך נ"ד סק"ד].

• ו) עצם הגלגולת שנתרוצץ. אף שלא נפחת העצם ולא ניקב הקרום. בין שהרצוץ הוא ברוב גבהה [דהיינו שנתרוצץ המקום שמהעינים עד הקרניים ברוחב חוט שלא בעיגול ההיקף. רק דרך גובה. וברוב גובה אותו מקום] או ברוב הקפה (דהיינו שנתרוצץ רוב היקף מקום הנ"ל ברוחב חוט). טריפה [סי' ל'].

• ז) יש אומרים דכרס החיצונה דמתניתין. הוא חלק מכרס הפנימי [כש"ס ד"נ ע"ב]. וא"כ מרבה נמי בזה הכלל בשר החופה את רוב הכרס. וכמבואר לעיל סי' ט"ו ט"ז.

ובכל הנקבים שבמשנתינו שאוסרים יש ה' דברים שהם כנקב (וסי' מסמים). ואלו הן

• א) מראה שנשתנה. באבר שנקב פוסל בו. ודוקא כשיש מוגלא או בשר בלוי על המראה וכשמגרר המוגלא והבשר הבלוי. עדיין נשאר שנוי. מראה בבשר הבריא שתחת המוגלא. אז הו"ל כנקוב [שפתי דעת מ"ג ד']. אבל כשהבשר בריא לגמרי. רק שנשתנה מראיתו כשר. דאין מראה פוסל רק בד' מיני טריפות [אורך סימן]. ואלו הן
  • (א) נפלה לאור ונתאדמו בני מעיה הירוקות. או הוריקו האדומות טריפה [נ"ב].
  • (ב) וושט יש לו ב' עורות. חיצון אדום ופנימי לבן. ואי חליף ברובו טריפה [ל"ג ה'].
  • (ג) ריאה שיש עליה א' מג' מראות הפסולות. שחור. לבן. געלב. כלעיל [ל"ח].
  • (ד) כוליא שיש בה לובן או שחור או געלב. י"א שהיא לקותה [מ"ד]. [וכ"כ מראה אדום או שחור פוסל בדרוסה כסי' נ"ז. רק דאנן לא בקאינן למבדק בדרוסה]. אולם כשהמראה שחור. אף שהבשר בריא ושלם דינו כנקוב בכל האיברים באין הפ"מ [משבצות מ"ג ה'].
• ב) סירכא בשאר איברים חוץ מריאה. בעי בדיקה לכתחילה אחר נקב. ובדיעבד מותר בשאר אברים בלא בדקו שם אחר נקב. חוץ מטרפש שנסרך להמסס. ולא בדקו אחר מחט. אסור אפילו בדיעבד [משבצות מ"ב א'].
• ג) מכה מעבר לעבר או בשר שלקוי קצת. הו"ל כבשר שנתמסמס שהרופא גורדו. וכנקוב דמי [מ"ח ש"ך סק"ט וט"ז שם].
• ד) יבלת ווארצע. דינו כקרום שמחמת מכה. ואם הוא מעבר לעבר כנקוב דמי [שפתי דעת מ"ט ב'].
• ה) מחט שתחוב בא' מבני מעים מצד פנים. ומצד חוץ כנגד פי המחט יש מראה. או סירכא. או מכה. או יבלת. או קורט דם [היינו טפת דם ממש או דם נצרר. [שפתי דעת מ"ו סק"ט]. או שיש מבחוץ חלודה כנגד פי המחט. טריפה [שפתי דעת ססמ"א. ומ"ח ס"ט]. אבל באין מחט תחוב כנגדן מבפנים. כשרים כל הנהו בשבשר שלם תחתיהן [צ"צ סי' מ"ט]. מיהו במונח המחט בבמ"ע ואינה תחובה. ויש סרכא בחוץ. רק בהפ"מ יש להתיר (שפתי דעת ססמ"א):

משנה ב

ואלו כשרות בבהמה:    כולהו צריכי. וכדנפרש:

ניקבה הגרגרת:    ואינו חסר מגוף הגרגרת כשיעור איסר. וכדמפרש לקמן. והא קמ"ל דבנקב כאיסר טריפה [ל"ד]:

או שנסדקה:    מיהו בזה צריך שישאר בה למעלה ולמטה משהו שלם במקום שראוי לשחיטה [ל"ד ז']:

עד כמה תחסר:    כשניקבה שתטרף:

עד כאיסר האיטלקי:    והכי קיי"ל. ולדידן משערין כשהנקב כרוב רוחב חלל הקנה [שם]. והא דלא נקט להך טריפה במשנה א'. וכ"כ קשה למה לא נקט התם גלודה דטריפה לחכמים כמ"ב. וכ"כ לא נקט ניקב טחול בסומכא דטריפה. י"ל דכולהו אתרבו בזה הכלל וכדמשני בש"ס [דמ"ב ב'] מדיש עוד כמה מיני טריפות דלא פרט להו במתניתין ואתרבו כולהו בזה הכלל:

נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח:    קמ"ל דבנפחת הגלגולת בלי נקיבת קרום כשר. ולא אמרינן וודאי סופו לנקוב הקרום. מיהו כשנקב הגלגולת גדול כסלע. והוא מעט פחות משליש טפח. אין זה פחת אלא חסרון וטריפה [ל']:

ניקב הלב ולא לבית חללו:    קמ"ל הכא דלא תימא דמשנה א' מיירי אפילו סמוך לבית חללו. דבכל תורה כולה רובו ככולו.:

נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה:    קמ"ל דלא תימא רישא או או קתני. או י"ל דסד"א דברישא תרתי בעי. נשבר ונפסק. קמ"ל דהא בנפסק לחוד טריפה:

ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית:    קמ"ל דרישא דנקט ולא נשתייר ממנה כלום טריפה. היינו רק אליבא דר"ש ב) [דמ"ו א'] דס"ל דבנשתייר אפילו קצת כשרה. ולהכי נקט הכא דבנשאר כזית כשרה. והיינו כר' חייא. וכדקיי"ל כוותיה:

המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה:    קמ"ל דלא תימא לחוץ דרישא ר"ל מפולש. ואפילו במקום חבורן. קמ"ל:

ניטל הטחול:    קמ"ל הא ניקב בסומכיה טריפה. וכלעיל:

ניטלו הכליות:    אפילו נטלו כל ב' הכליות. או שהיו ג' כליות. ואפילו דבוקים יחד במקום חריץ. אף דבכל דוכתא כל יתר כנטול דמי. הכא כשר [ב"ח מ"ד]. וה"ה בניקב הכוליא או שיש חתך בהכוליא ואפילו במקום חריץ. רק שלא נחלקה לשנים כשר [עי' רפ"ח מ"ד סק"ה]. מיהו דוקא כשנבראת בלי כליות. או שניטלו על ידי אדם. אבל בנטלו הכליות ע"י חולי לש"ך ורט"ז ולמחבר טריפה. ולרש"ל כשרה. והסימן שנבראת כך. הוא כשהכיס שבו הכליות מלא שומן. אבל כשכיסן ריק. סי' הוא שנמוחו ע"י חולי [שם]. אמנם כוליא שהקטינה. לכ"ע יש חילוק דאם אין פניה שבחוץ כווץ. סי' הוא שנבראת כך וכשרה. אבל כשהוא כווץ. ע"י חולי הקטינה. ואז צריך שישאר בגסה יותר מכשיעור ענבה בינונית [ולרט"ז ר"ל חלק א' מכוליא שכולה עשויה ענבים ענבים]. ובדקה יותר משעור פול. וי"א דסגי כענבה בגסה וכפול בדקה [שם]:

ניטל לחי התחתון:    ממעל לוושט וקנה. באופן דליכא עיקור סימנין. כשרה. ודוקא בשיכולה לחיות על ידי שיתחוב המאכל לגרונה [ל"ג. וה"ג בש"ס דנ"ה ב'. ותמהני וכי ס"ד שבהמה שצבתה פיה שאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה נימא דטריפה. דאף דכלל בידינו כל שאין כמוה חיה טריפה. היינו ע"י החבורה בעצמה. ולא ע"י שאינה יכולה לאכל. ואת"ל דבשאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה. הוה אות דהרעותא גדולה ותמות מצד החבורה בעצמה. ה"ת אי גרסינן בש"ס אמר ר' זירא. י"ל דהכי קבל מרבותיו. אבל אי נימא כרא"ש דרק הגאונים כתבו כן מסברא דנפשייהו. קשה שפיר מנ"ל. וכי להוסיף על הטריפות יש בידינו. כלעיל [דנ"ג א']. וצ"ע]:

ניטל האם שלה:    הוא הכיס שהולד מונח בתוכו ברחם. ובעוף י"א דרק בהפ"מ כשר. ובניקב האם דינו כניטל. וי"א דבניקב. אף בבהמה אין להכשיר רק בהפ"מ ובנימוק הולד. י"א דטריפה. וביצים צבויים בעוף. המנהג להקל לצורך [מ"ה]:

וחרותה בידי שמים:    שצמק בשר הריאה שלה. שכשמנפחין אותה. עולות רק הסמפונות. בנפיחה. והבשר שבין סמפון לסמפון נשאר מונח מת. ועל ידי זה נראות כחריות וענפי אילן נפוחות. אם נעשה זה בידי שמים על ידי רעם שנפחדה על ידו. או מפחד חיות רעות. כשרות. דהדרא בריא. [ומ"ש בספר חכמת אדם דלא מצא לאחד מראשונים שכתב הטעם דהדרא בריא. א) במחילת כבודו אשתמיטתיה מניה שכך כתב רש"י בפירוש [חולין דנ"ה ב']. אבל בהופחדה ע"י אדם ששחט אחרת לפניה וכדומה. אז דוקא כשלא צמקה אונא שלימה כשרה. וכשנשרה הריאה כ"ד שעות במים פושרין בחורף ובצוננים בקיץ. והדרא בריא. הוא סימן שנעשה בידי שמים. אבל אין אנו בקיאין בבדיקה רק כשמסתבר שבא לה ע"י רעם וכדומה. ולרש"ל ורט"ז בכה"ג א"צ בדיקה [ל"ו ט"ו]:

הגלודה:    שנפשט כל עורה ע"י אדם או ע"י חולי:

וחכמים פוסלין:    וקיי"ל כחכמים. מיהו בנשאר כרוחב סלע [הוא מעט פחות משליש טפח. כסי' ל']. על הטבור. וכרוחב סלע על ראשי אבריה. וכרוחב סלע על השדרה כולה. כשרה. ובנטלן אלו ושאר העור קיים. דוקא בנטלו כל ג' שעורי רוחב סלע הנ"ל. אבל בניטל רק א' מהן ושאר העור קיים. כשר. ועוף שניטל כל נוצותיו מחמת חולי ונשאר ערום. טריפה [נ"ט]:

משנה ג

ואלו טרפות בעוף:    אף דכל הטרפיות שבבהמה. ה"ה בעוף [כש"ס דנ"ו סע"א]. [ואי"ל דהרי מצינו בענף היוצא מבד במעיים טריפה בבהמה וכשר בעוף [כש"ס דנ"ח ע"ב]. י"ל דהיינו בנברא כך ומטעם דכל חיווי ברייתא הכי אית להו. אבל בקלקול אבר. אין חילוק בין עוף לבהמה. והא דטחול שניקב בעוף דכשר [כי"ד סי' מ"ג]. היינו מדאינו דומה בתוארו כבבהמה. אינו נקרא טחול ודומה כאין לעוף טחול כלל [אב"י טעם זה ששם ע"ר שליט"א בפי הרמב"ם. פנים חדשות בא לכאן. כי לא מצאתיו לשום מפורש ב). והוא כפתור ופרח. ובו מתורץ קו' הר"ן על הרמב"ם שכתב [בפ"י משחיטה ה"י] דמדהוא עגול אין בו טריפות נקובה. והרי אדרבה מדא"א לחלק בו בין סומכא לקולשא. הול"ל ספיקא לחומרא ויהיה הכל כסומכא. ולע"ר הנ"ל ניחא. דלא לחנם נקט הרמב"ם יתור לשון. עגול הוא כעינב. ואינו כטחול בהמה עכ"ל. אלא ר"ל מדהוא עגול אינו כטחול כלל. דאע"ג דריאה של עוף נמי אינו דומה בתוארה לריאה דבהמה. מדאין לעוף חתוכה דאוני. ואפ"ה דינה כריאת בהמה. י"ל דעכ"פ תוארה הכללי הוא ממש כשל בהמה. וגם בבהמה מצוי שלא יהיו לה חתוכי דאוני. משא"כ טחול עגול אינו מצוי כלל בבהמה. ועוד דגם התלמוד הזכירה בכלל ריאה כחולין [דנ"ז א']. אפ"ה קמ"ל הך מתניתין דכולהו צריכי:

פסוקת הגרגרת:    נקובת הוושט אגב פסוקת הגרגרת נקט לה. דלא תימא בעוף דזוטר חיותה. אפילו לא נפסק רוב חלל הגרגרת לרחבה טריפה. קמ"ל:

הכתה חולדה:    וויעזעל. וה"ה בהיה הנושך או הנשוך מין הגדול יותר. רק אורחא דמלתא נקט:

על ראשה:    מיירי שהכתה ברגליה. או שנשכה בשיניה. דאלו ביד יש דרוסה לחולדה בעופות. וכל כנגד חללה טריפה [ונ"ל דמקום כו' דנקט תנא. לאו אמוכה לחודא קאי. רק גם אמכה. ור"ל מקום שבחולדה שעושה להמוכה בו טריפה ולא דרוסה] ג):

מקום שעושה אותה טרפה:    ר"ל שניקבה העצם. שיש לחוש שניקב קרום של מוח. וצריך בדיקה. והא דלא נקט ניקב הגלגולת. קמ"ל דכל שהכתה חולדה אף שלא חזינן שניקב הגולגולת. צריך בדיקה. וכדקאמר בש"ס. אבל בבהמה אין חוששין לנקיבת הקרום. ורק בנפחת הגולגולת כסלע. טריפה בלא"ה. דסופו לנקוב הקרום. ולדידן כל שניקב הגולגולת בעוף. אין אנו בקיאין בבדיקה [ל']. וי"א דקמ"ל בעוף. דאף בעוף לא מטרף בנשבר הגלגולת רק בניקב הקרום. וי"א דקמ"ל דבעוף בניקב העליון לבד טריפה:

ניקב הקורקבן:    מאגען. פופפעק. ודוקא בניקב מפולש גם הכיס שבפנים. ובנמצא מחט תחוב בקורקבן מצד חוץ אף שלא נקב מעבר לעבר. לא גרע ממחט שנמצא מונח בחלול הגוף. דטריפה. דחיישינן לנקיבת אחד מאברים הפנימיים [מ"ח ס"י]:

ניקבו הדקין:    קא משמע לן משום סיפא. דאלו כשרות בעוף יצאו ב"מ ולא ניקבו. דלא תימא בעוף אפילו ביצאו לחוד טריפה. ולפעד"נ קמ"ל דדוקא נקבו הדקין טריפה. הא בניקב כרס החיצונה בעוף כשר. כל שאין חשש שניקב העור ע"י קוץ [כדט"ז ססמ"ט]. מיהו בנמצא מחט תוך חלול הדקין של עוף בתחוב במקצת טריפה. ובלא תחוב ואין רושם מבחוץ מותר בהפ"מ [מ"ו ש"ך סקי"א]. [ובר אוז שבועות במעיו. יש לבדוק בפנים. שכשתולעים נושכים נגד הבועות טריפה]:

נפלה לאור ונחמרו:    נתחממו. וי"א דר"ל נתכווצו:

אם אדומים כשרים:    מתניתי' מיירי בהאברים שאדומים בטבע. כגון לב וקורקבן וכבד [וה"ה טחול בסימנה]. להכי דוקא כשנראה שם משהו ירוק. טריפה. אפילו אין הירקות מעבר לעבר. מיהו ה"ה האברים שהן ירוקים בטבע. כהמעיים ומרה. כשהאדים שם משהו טריפה אפילו אין האדמימות מעבר לעבר [ונ"ל ל"מ דמשנתינו מפורש בה דבירוקה מיירי דמלת נחמרו פירושו נתאדמו. כמו יין חמר (תהלים ע"ה) שפירושו יין אדום א"כ אין כאן חסרון כלל בלשון המשנה. עוד נראה לי לפי דעת רבותינו דמשנתינו רק באדומים בטבע מיירי. הא דנקטה מתניתין רק מאותן שהן אדומים בטבע ה"ט דאדומים בטבע אינן רק לב קורקבן וכבד וסד"א דמדמונחין תחת עצם החזה. אין שנוי מראה פוסלת בהן. כמו דלא חיישינן בריאה ש?נפלה לאור מה"ט מדטמונה תחת הצלעות [כש"ס דנ"ז א']. קמ"ל דאפ"ה דוקא בריאה דטמונה שם מג' צדדים. משא"כ לב וכו' דאין עצם החזה מגין עליהן רק מצד א']. מיהו כשנשתנו מראיתן ושלקן [היינו אפילו בישול מרובה כרתוי"ט תרומות פ"י מ"י וי"א]. וחזרו למראיתן כשר [ובשפתי דעת נ"ב סקי"ט כתב דאנן לא בקאינן בשליקא. ולא ידענא אמאי. הן אמת שכך כתב הש"ך (סי' ע"ג סק"ח). אבל זה אינו רק התם דהשליקה היא חומרא. אבל הכא דהשליקה היא קולא. דאם חזרו למראיתן גם ע"י בישול מרובה שרי. א"כ לו יהא שאין אנו בקיאין ונתבשלה רק בישול מועט. כיון שחזרה ע"י בישול מועט כ"ש שתחזור ע"י בישול מרובה]. ובכל שנפלה לאור אין אנו בקיאין בבדיקה [ש"ך סוף סי' נ"ב]. ולרט"ז ותב"ש גם אנו בקיאין [שפתי דעת שם]. וגם בבהמה יש דין נפלה לאור. רק נקט עוף. מדמצוי כך. ולרמב"ם בבהמה מותר דעורה מגין עליה [עי' רא"ש]. ואין להתיר רק בהפ"מ [ש"ך נ"ב סק"ז]. אבל אם וודאי נחמרו במ"ע. יש להחמיר גם בבהמה אפילו בהפ"מ. דהרי רפ"ח ותב"ש מחמרי גם בבהמה לבדוק אם נחמרו. אמנם בנמצא שנוי מראה באברי עוף ואינו ידוע שנפל לאור. לרי"ף אסור. לפיכך לדידן דוקא בהפ"מ כשר. [ש"ך ורפ"ח נ"ב]. ולכאורה נ"ל ראיה להתיר מדקאמר ר"נ [דנ"ו ב'] אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה. ואי נימא דגם בשלא נפלה לאור חיישינן. הול"ל בקיצור אדומין ששלקן והוריקו טריפה. אע"כ דדוקא בשנפלו לאור חיישינן. וקאמר שפיר אדומין שלא הוריקו ע"י נפילתן לאש. מיהו י"ל דלעולם בשלא נפלה לאור מיירי. וה"ק לא מבעיא בשלא ראה אותן קודם שבשלן. ודאי חיישינן שמא מקמי בישול ירוקין היו אלא אפילו כשראה אותן קודם בישול שלא הוריקו. דוודאי הוריקו מחמת בישול. אפ"ה אסור]:

דרסה:    אדם ברגלו:

וטרפה בכותל:    ר"ל או שדחה אותה בכח אל הכותל:

או שריצצתה בהמה:    כתתה אותה בהמה ע"י דחיפה והפילתה. ונ"ל דנקט הני ג' דקמ"ל דבין שההכאה היה ע"י שנפל דבר קשה עליה מלמעלה. כדריסת אדם. או שנדחקה בכח אל דבר קשה שמן הצד. כטרפה בכותל. או שנפלה על דבר קשה. כדחיפת בהמה. בכולהו חיישינן לריסוק אברים. וה"ה בנפלה ממקום גבוה. מיהו בשקפצה מעצמה בלי שרודפה אדם. אפילו גבוה מאד רפ"ה אין חוששין לה. ואפילו אינה יכולה לילך אח"כ [נ"ח]:

ומפרכסת:    נ"ל דר"ל אף שמנענעה א"ע וזוחלת ממקומה. אבל אינה יכולה לילך הלוך יפה:

כשרה:    מיהו צריכא בדיקה. ואנן לא בקיאין בבדיקה. אבל בהלכה אח"כ הילוך יפה ד' אמות. אף שנמצא שנוי באבריה בדבר שלא מטרפא בה בלא"ה. כשרה. וא"צ בדיקה [נ"ח]. ונ"ל דמה"ט נקט הכא ושחטה. והרי פשיטא דבשחטה מיירי. וגם מ"ש הכא מכולה מ"ד דלא נקט התם ושחטה. י"ל דה"ט משום דאי לא תנא ושחטה סד"א דגם קודם ששחטה כיון ששהתה נחזיקנה כשרה. ויהיה חלבה מותר. והרי זה ליתא. דהרי צריכה בדיקה להכי קאמר ושחטה כשרה. ר"ל אפשר שתהיה אז כשרה כשיבדקנה. וענ"ל דלא תקשי דלא נקט הכא אם לא שהתה טריפה. דהרי באלו טריפות בעוף מיירי כולה משנתינו. ה"ט משום דלא פסוקה לוה דהרי גם בלא שהתה אם רק עמדה. כשרה בבדיקה. והא דלא תני לה הכי במתניתין. [ה"ט דמק"ו שמעינן לה משהתה]:

משנה ד

ניקבה הגרגרת או שנסדקה:    דינה כבהמה לעיל סי' ל"א ל"ב:

מקום שאינו עושה אותה טרפה:    שהכתה ברגליה או בשיניה. דכל שלא כנגד המוח א"צ בדיקה [ונ"ל דקמ"ל דלא גזרינן הכתה ברגל אטו ביד]. וה"ה בנקבה הגולגולת ולא הקרום. מיהו לדידן כל עוף שניקב עצם הגולגולת. טריפה מספק שמא ניקב הקרום. ובתרנגולת מהני כשתשהה מלהניח ביצים כ"א יום. ותחזור להניח ביצים. אבל בעוף המים לא מהני שהוי בניקב הגולגולת לבד. דטריפה וודאית היא וה"ה בעוף היבשה שניקב עצם הגלגולת כפי שעור סלע בבהמה. לא מהני שהוי [שפתי דעת סס"ל]:

ניקב הזפק:    קראפף מיהו גגו של זפק. דהיינו כל מה שמשפע ממנו כשמושך הוושט. דינו כוושט. ונקיבתו במשהו [ל"ג י"א]:

רבי אומר אפילו ניטל:    וקיי"ל כחכמים דאסור אפילו נשתייר ממנו כשיעור שיעבור ממנו המאכל לקורקבן [ססל"ג]. והא דלא נקט ניטל ברישא גבי טריפות בעוף. רק הכא בסיפא שמעינן לה מכח דיוקא דניקבה. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא לרבי. דאפילו ניטל מכשיר:

יצאו בני מעיה ולא נקבו:    אף שלא הוחזרו עדיין. מיהו בהוחזרו. דוקא ביודע וודאי שלא נתהפכו. דכשנתהפכו סופן להרקב ולהנקב. וה"ה בלא יצרו ומצאן בבטן מהופכין טריפה [שפתי דעת מ"ו ט']. וכל זה ה"ה בבהמה. רק נקט עוף מדרגיל שיצאו מעיו. ובפרט כשמנחת ביצים:

נשתברו גפיה:    אפילו נשבר סמוך לגוף כל שאין עוקץ בשבירה בעצם הריצון נגד הגוף שניחש שנקב העוקץ את הריאה. ודוקא שהבוכנא קיים. דאל"כ הו"ל כשמוטת גף וטריפה. דשמא נתנקבה הריאה כשנשמט הגף. דשם מונחת הריאה. מיהו אנן נוהגין לאסור כשרין מהגוף לתחילת השבירה כרוחב אגודל. דהיינו ב' שעורות באורך מלבד מה שתחוב מהבוכנא בחור שבעצם שבגוף. ואפילו אגודל מצומצם סגי. אבל בשנשבר תוך שיעור הנ"ל סמוך לגוף. הו"ל כשמוטת גף. ואפילו בחזרו ונדבקו העצמות שבשבירה. שבר אל שבר יחדיו היטב. טריפה. ולעת הצורך יש להקל בכה"ג כשנדבקו היטב והבוכנא קיים. ואין עוקץ בשבירה. ואין ריעותא בצלעות [ש"ך ל"ג סק"ו ומנחת יעקב כלל פ"ז אות ל"ח]. [גם בכו"פ הכשיר עכ"פ בהפ"מ אמנם בשפתי דעת סי' נ"ו סקי"ב כתב שאין המנהג להקל בזה]. ובנשבר הגף רחוק מהגוף כשיעור הנ"ל. ויש עוקץ בשבירה. יבדק אם נצרר הדם בצלעות בפנים. טריפה. דשמא ניקבה הריאה [שפתי דעת נ"ג ט']:

נשתברו רגליה:    מן הארכובה ולמטה [עי' מ"ש לקמן פ"ד מ"ו]:

נמרטו כנפיה:    הם הנוצות הגדולות שעל כל גופה:

רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה:    הם הנוצות הדקים שנקראין פלאם פעדערען. והא דלא חשיב לה לעיל באלו טריפות בעוף. [במ"ג] היינו משום דהאי תנא פליג אר"י. וקיי"ל דגם בכה"ג כשר. ואפ"ה נהגו להחמיר בכה"ג. אם לא שנשרו מריבוי שומנו [נ"ט]:

משנה ה

אחוזת הדם:    שנתרבה דמה פתאום. ועד השתא הוה נקט תנא בחולי שבאברים. והשתא נקט חולי של כל גופה:

והמעושנת:    שנכנס עשן בגופה:

והמצוננת:    שנצטננה:

ושאכלה הרדופני:    מין עשב והוא סם המות לבהמה:

ושאכלה צואת תרנגולים:    שהבהמות מתות כשיאכלוה:

או ששתת מים הרעים:    מים מגולים. דאפשר ששתה מהן נחש. וה"ה שאר חולי שהוחלה כל גופה על ידו. רק נקט הנהו שמסתכנת בהן ביותר:

כשרה:    ודינה כשאר מסוכנת [לעיל פ"ב מ"ו]:

אכלה סם המות:    ר"ל דבר שהוא סם המות לאדם ולא לבהמה:

או שהכישה נחש:    שהאוכל מבשרה מסתכן:

ואסורה משום סכנת נפשות:   :

משנה ו

סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה:    דכשהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. טהורה:

אבל אמרו חכמים:    ר"ל כך מקובלנו הלממ"ס:

כל עוף הדורס:    היינו שמגביה מאכלו מהקרקע בין אצבעותיו ואוכל. וי"א דר"ל שדורס הבעל חי לארץ. ונועץ צפרניו בו כדי לאכלו. ואפי' אינו אוכלו בעודו חי [ודלא כר"ב. ועש"ך פ"ג סק"ג]:

טמא:    ואסור באכילה:

כל שיש לו אצבע יתירה:    אצבע קטנה שאחורי הרגל ממעל להאצבעות האחרות. וי"א דר"ל שהאצבע האמצעי שברגלו ארוכה מחברותיה:

וזפק:    קראפף:

וקורקבנו נקלף:    שהכיס שבתוך הקורקבן נקלף ממנו ביד בלי צורך חתוך סכין:

טהור:    ודוקא כשהוא ידוע שאינו דורס. וכשחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז דאז ידוע שאינו דורס ויש לו עוד ג' סימני טהרה הנ"ל. שרי מדינא [ש"ך פ"ב סק"ד]:

רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו:    שכשמעמידו על חוט חולק אצבעותיו לכאן ולכאן:

טמא:    דאז ידוע שהוא דורס. וה"ה כשקולט מאכלו מהאויר ואינו מניחו על הארץ קודם שיאכל. והכי קיי"ל. מיהו לדידן אין שום עוף נאכל רק במקובל שהוא טהור. ורק באותו ארץ שמקובלת כך שמותר. לא בארץ אחרת [עי' צ"צ ססי' כ"ט]. וכל כה"ג א"צ לבדוק אחר סימנים [פ"ב]:

משנה ז

ובחגבים:    זהו סימן טהרתן. כל וכו':

וקרסולים:    הן רגלים ארוכים. שמלבד הד' רגלים יש לו עוד ב' רגלים סמוך לצואר. שכשידלג יתחזק א"ע בהך:

רבי יוסי אומר ושמו חגב:    דאף שיש בו כל הסימנים אינו כשר אא"כ שמו חגב ונוהגין השתא שלא לאכול חגבים כלל [רט"ז סי' פ"ה]:

כל שיש לו סנפיר:    פלאם פעדער אחת:

וקשקשת:    שופפע אחד:

רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד:    וקיי"ל כת"ק וי"א דאין להתיר בקשקשת אחד. רק כשהיא תחת הסנפיר או תחת לחייו או בתחתית זנבו [פ"ג]:

ואלו הן קשקשין הקבועין בו:    שאינו מנענע אותן כששט [ואפשר לפע"ד כוונת המשנה לאפוקי כשהן מגוף הדג עצמו, כעין שטיינבוטטען שלנו שיש לו על גביו כעין תנוכים קשים ועבים שאי אפשר לטלן ממנו רק בחוזק. נמצא שאינן כדבר הקבוע בו. רק מגוף הדג בעצמו הן. ואין נקראים קשקשין]:

הפורח בהן:    ששט בהן. [ונ"ל דקמ"ל לאפוקי כשזוחל על סנפיריו ביבשה כמו שעושה אאל]: