מלאכת שלמה על חולין ב

<< · מלאכת שלמה · על חולין · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בפי' ר"ע ז"ל דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד וכו'. אמר המלקט עי' בתוי"ט בשם התוס'. ובכל בו ריש סי' ק"ז [כתב] כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב ע"כ. ובגמרא אמר רב נחמן אחד בעוף דקתני מתני' או ושט או קנה דאחד קתני אחד כל דהו ורב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב משהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא ומסיק רבא דאחד דקאמר או האי או האי:

ורובו של אחד וכו':    פ' אמר להם הממונה (יומא דף ל"ב) ובפ"ק דמכלתין די י"ט. והכריח הר"ן ז"ל דרוב הוי אפילו כחוט השערה יותר מן החצי:

ר' יהודה אומר ער שישחוט את הורידין:    מסתברא דלר' יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכבת אפילו בדיעבד דהא מתני' בדיעבד קתני ור' יהודה עלה קאי לומר דאפילו בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת וה"נ מוכח בגמרא דתניא וכו' הר"ן ז"ל:

חצי אחד בעוף:    עי' תוי"ט בשם תוס' ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל קדשים (קלים) דלדם הוא צריך לא תיסגי ליה ברובא. אמר המלקט ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי ליה קמ"ל ורישא איירי בחולין וסיפא בקדשים מדקתני רישא גבי עוף השוחט ואי בקדשים המולק מיבעי ליה אבל בסיפא אע"ג דקתני שחיטתו כשרה משום דסליק מבהמה הוא דתני שחיטתו כשרה ועוד רישא בחולין מדקתני אחד בעוף ואי בקדשים האיכא עולת העוף דבעיא שני סימנין אבל בסיפא אע"ג דקתני רוב אחד מצינן לפרושי רוב אחד אם הוא חטאת ורוב כל אחד ואחד אם הוא עולת העוף ועוד רישא בחולין מדפליגי רבנן אר' יהודה ברישא דלא בעינן חתיכת ורידין בשעת שחיטה ואי בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך ועוד סיפא בקדשים מדתנן בסמוך השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה לשון דיעבד כמו שאכתוב בסמוך. ואף ר"ש בן לקיש ס"ל דרישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו בפ"ג דיומא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו יכול לא מירק יהא פסול מדרבנן לכך הוצרך לשנות כאן משנה יתירה ללמד דאפילו קדשים סגי להו ברוב שנים אלא דמצוה למרק משום דם וביד פ"א דהלכות שחיטה סי' ט' י' ובטור יו"ד סי' כ"א כ"ב:

משנה ב

השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה וכו':    עד סוף סי' ג'. פ' שני דהלכות שחיטה סי' ט' י' י"ב ובפ"ג סי' ב' עד סי' ט' וסי' י"א ובפ"א דהלכות פסולי המוקדשים סי' ד' ה'. ובת"כ רפ"א דפ' קדושים:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין:    כל אחד אוחז בסכין שלו ושוחט והכי מסקנא בגמרא. אבל בקדשים תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב ויש אם למסורת דתזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו בוי"ו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי כדכתיבנא. ואיתה בפירקין דף ל' ע"א ומפרש רש"י ז"ל למאן דמפרש דמתני' דקתני שנים אוחזין בסכין היינו סכין אחד בין שניהם מאי אחד למעלה ואחד למטה כגון דנקטי סכין באלכסון:

אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה:    אע"פ שאין השחיטה במקום אחד כיון שבין שניהם שוחטים רוב סימנים שחיטתן כשרה הר"ן ז"ל. נראה שר"ל כגון שכל אחד תופס ושוחט בסימן אחד ומש"ה בעינן רוב סימן לכל אחד דאי בששוחטין שניהם כסדרן כיון שקדם אחד ושחט רוב שנים כבר הוכשר וחברו לא מעלה ולא מוריד או שמא דמאי דקאמר כיון שבין שניהם שוחטין רוב סימנים הכי נמי קאמר כיון שע"י שניהן נמצא רוב שחוט או מזה או מזה אבל אין לפרש כיון שבין שניהם שוחטין רוב סימנים דזה שחט מיעוט סימנים וזה שחט מיעוט סימנים דהא בגמרא קאמר אי אמרת בשלמא דמתני' מיירי בשני סכינים ושני בני אדם שפיר דמהו דתימא ליחוש דילמא סמכי אהדדי והאי לא אתי למיעבד רובא והאי לא אתי למיעבד רובא קמ"ל דאין חוששין משמע דלכל הפחות אחד ודאי בעינן דליעביד רובא ולא שיצטרף מיעוטו עם מיעוט חברו להיות רובא כך נראה לי וס"ל להר"ן ז"ל בהא כפי' רש"י ז"ל גבי השוחט בשנים או בשלשה מקומות אבל מאחר שהוא כתב אח"כ שהפירוש הנכון בשוחט בשנים או בשלשה מקומות כפירש רב אחא משבחא בשאלתות אתי שפיר טפי דאע"פ שזה שחט מיעוט וזה שחט מיעוט מצטרפים לדעתם כמו שכתבו תוס' ז"ל בפירקין ד' ל' ע"א ד"ה דילמא סמכי ובטור יו"ד סימן כ"ד:

משנה ג

התיז וכו':    פ"ק דמכלתין ד' כ'. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל התיז את ראשו קריאתו הנכונה בצירי הֵתֵז על משקל החל הנגף או הֵתַז בפתח כמו שהוא בכתוב הסיר התז ובני אדם קורין אותו בדגש כמו הפיל ע"כ ובטור יו"ד סי' כ"ד. ופי' הרי"ף ז"ל התיז את הראש פי' כגון שדקר את הצואר כמו שעושין בסייף או שהניח את הסכין על הצואר ודחקו למטה בתוך הצואר כמו שחותכין את הצנון ע"כ:

בבת אחת פסולה:    דבעינן בהולכה דכתיב חץ שחוט מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה דשחוט לשון משיכה הוא:

והתיז שני ראשין בבת אחת:    ס"א כאחד:

אם יש בסכין מלא צואר אחד:    חוץ לשני הצוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ן ז"ל וה"ה לשלשה או ד' בהמות דסגי לן. במלא אחד חוץ לצוארי כולם. וכתב הרמב"ן ז"ל שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז את הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הם נחתכין ולא מחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרינן בגמרא בריש פירקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנים בלחוד ורישא דמתני' נמי מוכחא הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אע"פ שלא חתך אלא סימנים פסולה ואפ"ה תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב"א ז"ל הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר מלא צואר. ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים כתבו בתוס' שאם אין בו אלא שיעור שני צוארים בלבד האחת כשרה שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה. [הגה"ה בכאן חסר לשון ועיין בבית יוסף יורה דעה סי' כ"ד או בהרא"ש ז"ל]. ואפשר ששתיהן אסורת דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחין בשניה דרס אף בראשונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן ע"כ וכן בספר יראים סי' קל"ז התיז את הראש פי' התיז סימני הראש ע"כ:

אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא וכו':    כצ"ל:

אפילו באיזמל כשרה:    פ"א דהלכות שחיטה סי' כ"ז. ובטור יו"ד סי' ח'. וכתב שם בבית יוסף שכתב הכל בו בשם הראב"ד ז"ל דמאי כל שהוא דקתני חוץ ממלא צואר בעי ע"כ ואע"פ שדברי טעם הם דוחק הוא וכן כתב בעל העיטור ז"ל דליתה ומ"מ הרי"ף ז"ל פי' דאיכא מ"ד דדוקא בעוף סגי בכל שהוא אבל לא בבהמה ע"כ וכן כתב בעל הערוך בשם ר"ח ז"ל בערך סכין וכן בה"ג:

נפלה סכין וכו':    תוס' פ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז.) ובגמרא דייק טעמא דנפלה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומתני' ר' נתן היא. וכתוב בבית יוסף טור א"ח ריש סי' ל"ב בשם ספר המצות הא הפילה כשרה אפי' כלאחר יד ואפי' הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד ע"כ. ושחטה. עיין מ"ש לעיל ריש פ"ק. ואע"ג דתנינן חדא זימנא לעיל בפ"ק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה דאלמא לא בעי כונה לשחיטה איצטריך הכא לאשמועינן נפלה סכין ושחטה למידק מינה הא הפילה הוא כשרה דאי אשמועינן התם גבי חש"ו ה"א התם הוא משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא אבל גבי נפלה דלא מכוין לחתיכה אימא לא צריכא ואי אשמייעינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא קמ"ל. ורבנן ס"ל נהי דלא בעינן כונה להיתר זביחה לחתיכת סימנים מיהא בעינן ור' נתן ס"ל דמי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כונה לחתיכה אפילו לזביחה נמי ליבעי ואי לא בעינן לזביחה לחתיכה נמי לא ליבעי ואפילו זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשרה:

אם שהה כדי שחיטה אחרת:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד על מה שפי' ר"ע ז"ל נעשה עיף ויגע מחמת השחזה וכו' כתב אין פי' זה נראה כלל דמה הוצרך לומר מאיזה טעם נעשה עיף על כן נראה דגרסי' עף ולא גרס ועף וה"פ השחיז את הסכין באמצע השחיטה או שנעשה עיף באמצע השחיטה ובא חברו והשלים שחיטתו ע"כ: וכתוב בספר כל בו סי' ק"ז בפ"ג בשם ה"ר פרץ ז"ל שהייה למה אסורה משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר שחיטה א"כ כשחוזר ושוחטו נבלה קא שחיט ועוד דמחמת ביעתותא דשהה קא מיבלע דם באברים ע"כ. ובטור יו"ד בסי' ג' ובסי' כ"ג:

רש"א:    פ"ק דמכילתין ד' ט':

כדי בקור:    פי' הרמב"ם ז"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב אי לא ונ"ל דס"ל ז"ל דאי קאי אבדיקת הסכין אכתי הקושיא דמקשינן בגמרא למ"ד כדי בקורו של חכם א"כ נתת דבריך לשיעורים שלפעמים רחוק ולפעמים שהוא קרוב אכתי במקומה עומדת שלפעמים ג"כ שהסכין קטן ולפעמים שהוא גדול. ותוס' ז"ל פירשו דבסכין הראויה לאותה בהמה חוץ לצואר כמלא צואר ע"כ ונסתלקה הקושיא לדעתם ז"ל אפילו שנפרש דקאי אסכין:

משנה ד

שחט את הושט ופסק את הגרגרת:    דהיינו עיקור ופירשו התוס' ז"ל דהיינו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה ע"כ:

או פסק וכו':    מצאתי בקצת מקומות או שחט את הגרגרת ופסק את הושט. וביד שם פ' שני סי' ט' ובסי' י"ד ובפ"ג סי' י"ט ובטור יורה דעה סי' כ"ד:

או שהחליד וכו':    בפירקין ד' ל'. וטעמא דחלדה אסורה משום דכתיב חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וכתבו תוס' ז"ל או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו מלמטה למעלה ורבותא נקט אע"פ שכבר נשחט האחד ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהבאה כשחזד ובא לעשות הולכה ותחב ראש הסכין מן סימן שני לצואר ע"כ. ומפרש בגמרא דאז ממתני' ה"א ה"מ מלמטה למעלה דהא כיון דתחת השני החליד אחר ששחט כבר הראשון לא אפשר אלא מלמטה למעלה ורב קמ"ל בגמרא דאפילו בין סימן לסימן כגון שתחב הסכין בין סימן לסימן קודם שחיטת הראשון דהשתא שחיט כדרכו מלמעלה למטה שחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו אפ"ה פסולה:

יָשֶׁבַב:    כן הוא בדברי הימים גבי משמרות כהונה רש"י ז"ל. ונראה שכיון רש"י ז"ל שלא נגרוס יִשְבַב בנקודת חיר"ק תחת היו"ד והשי"ן בחטף וכן שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ואע"פ שבמשמרות כהונה כתוב ישבאב והכא במשנה חסרה האל"ף אין קפידא וכאלה רבות בלשון המשנה לקצר:

שנפסלה בשחיטתה נבלה:    ביד רפ"ד דהלכות מ"א ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות ובטור יו"ד סי' כ"ז:

והודה לו ר"ע:    עיין במ"ש לקמן ר"פ אלו טרפות. וכתוב בספר החנוך פרשת ראה סי' ת"מ אע"פ שבין בטרפה בין בנבלה בשניהם מלקות איכא נפקא לן מינה לענין התראה ולענין טומאה וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה אין הענין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה הוא חשובה ע"כ ופשוט הוא. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"ב שאלת עוד במה שכתבתי אני בקצור של ספר תורת הבית שאין עיקור עושה טרפות שלא הכניסו הטרפות בהלכות שחיטה אלא שפיסולו של עיקור משום דאין שחיטה בסימנים עקורין וכתבתי בשוחט את העוף שאם נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה. והוקשה לך לפי דברי מפני מה שחיטתו פסולה והלא לא שחט בסימן העיקור. תשובה מה שהקשית כדין הקשית ואולם אלו היה בידכם הספר הארוך היה מתבאר אליכם הענין כי גם אני הקשיתי כן ותירצתי וזה לשוני שכתבתי שם וא"ת א"כ כיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה משום דאין שחיטה בסימנים עקורין בשנעקר סימן א' בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירות הסימן אינו טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא שחט בסימן השני שאינו עקור. וי"ל דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן א' בעינן שיהו הסימנים ראוין לשחיטה ואפילו לרב אבא בר אהבה דאמר אין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנים דהיינו ושט מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים בעינן שיהא שניהם ראוין לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה כן נראה לי ע"כ:

משנה ה

השוחט בהמה חיה וכו':    ירושלמי פ' חומר בקדש ד' ע"ט. ואיתה בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים ד' קט"ו) וביד פ"ד דהלכות מ"א סי' י"ג ובפ' ששי סי' ט':

בידים מסואבות:    כלומר בלא נטילת ידים וכו' לשון ר"ע ז"ל עד ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. אמר המלקט ומתני' לר' אלעזר א"ר הושעיא וחבריא דהיינו רבה בר בר חנה דלא כר' יהושע דתנן בפ' שני דטהרות ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה משמע דס"ל דדוקא חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא דיש בהן שלישי אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש ולדידהו ס"ל לר' יהושע דלא משכחת שלישי בחולין רק אם נעשו על טהרת תרומה בלבד ומתני' אי אפשר לאוקומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה דתרומה לא שייכא אלא בפירות ובשלמא בשר בבשר אפי' בשר חיה בבשר קדשים מיחלף לפיכך דרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין אפילו של חיה בטהרת הקדש שאם תתחלף לו בשר הקדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה בבשר לא מיחלף דהא אינה אלא בתרומה ולפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ולעולא אתיא מתני' אפילו כר' יהושע דס"ל דמאי דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה ל"מ קאמר ל"מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו שלישי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי. ואיכא מאן דמפרש בגמרא דהאי דדייקינן ממתני' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות. בידים שגזרו עליהם להיות תחלה עסקינן וכדברי ר' עקיבא דאמר ברפ"ג דמסכת ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וכדברי ר"ש בן אלעזר דס"ל דאי הוו תחלות אפילו לחולין הויין תחלות:

ר"ש אומר:    בגמרא אמרינן אומר היה ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא נהי שלא הוכשרה בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה הרי הוכשרה במים שבה ואי לצלי הוכשרו נמי בהדחה דודאי אפילו צלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן דנורא מישאב שאיב ה"מ דם הנבלע באברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא ע"י האש דאדרבא מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האברים שלא פירש אלא דם הבלוע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה וי"ל משכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה וא"ת דדם שעל פניו אוסר ליתא דדם מישרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הלכך קולף את החיצון והשאר מותר אי נמי משכחת לה בשהודחו ע"י גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי. וכתב הרשב"א ז"ל דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם אע"פ שלא שחט את הורידין אינו צריך שינתחם אבר אבר דכי בעינן שחיטת ורידין או חתיכת אבר אבר ה"מ ביצא מהם דם שהרי פורש ואינו מוצא מקום לצאת וה"ל פורש ממקום למקום ואסור אבל בשלא יצא מהם דם הדבר מוכיח שלא פירש דמו ממקום למקום עכ"ל ז"ל וביד פ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' ז':

משנה ו

השוחט את המסוכנת:    תוס' רפ"ק דסוטה וביד שם פ"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' י"א עד סי' י"ו. ובטור יו"ד סי' י"ז. וכתבו תוס' ז"ל ואפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס ע"כ. ובגמרא בעי מסוכנת ממאי דשריא דדילמא אסורה היא מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והאי מסוכנת לאו חיה היא ומסיק דמדאמר יחזקאל ונבלה וטרפה לא אכלתי [כו' עי' בתוי"ט]:

רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל:    ר"ג בעי תרתי יד ורגל ורבנן סברי דבחד מינייהו סגי. וזינוק דר' אליעזר עדיף ופרכוס גדול הוא יותר מדחכמים ומאי דקאמר דייה לגבי ר"ג דבעי תרתי פרכוס דיד ורגל הוי קיל. ומשמע דגרסינן רבן גמליאל שהוא חברו דר' אליעזר וכן הוא בערוך בערך סכן ובהרי"ף והרא"ש ז"ל וכן הוא בסוגית הגמרא וכן הגיה רש"ל ז"ל. ותמהתי על הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהגיה בתלמודו בתוס' ד' ל"ח דבור המתחיל גועה אפילו לרשב"ג כמו שהעתקתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל ולא הגיה כן לא שם בגמרא ולא שם ברש"י ז"ל:

אמר ר"ש אף השוחט בלילה ובשחר עמד ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזנקה כמדת ר' אליעזר:    כך מצאתי מוגה. ומצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד השוחט בלילה כדאמרינן בפירקין דלעיל השוחט בלילה שחיטתו כשרה דיעבד אין לכתחלה לא:

או עד שתכשכש בזנבה:    בגמרא מוכח דעוף נמי אפילו שהדבר קל לכשכש בזנבו הוי פרכוס וכן נמי אפילו רפרף בעיניו הוי פרכוס:

בהמה דקה שפשטה ידה:    פי' דוקא יד ולא רגל:

שאינה אלא הוצאת נפש בלבד:    בפ"ק דע"ז ד' י"ו אמרינן חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס ואם שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד ובגמרא אמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה:

משנה ז

השוחט לנכרי וכו':    בזבחים ס"פ ב"ש וביד ס"פ שני דהלכות שחיטה. ונלע"ד דסמך התנא השוחט לנכרי לשוחט את המסוכנת לאשמועינן אגב אורחיה כחו דר' אליעזר דאפי' בשוחט מסוכנת לנכרי דלגבוה אית בה משום הקריבהו נא לפחתך אפ"ה אם שחטה לנכרי פסולה דסתם מחשבת נכרי לע"ז אפי' במסוכנת:

מחצר כבד שלה:    ובגמרא הני תנאי רבנן ור' אליעזר אית להו דרבי אלעזר ב"ר יוסי דתניא א"ר אלעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין פי' שאם חשבו על שחיטת כהן או על זריקתו ע"מ לאכול חוץ לזמנו הוי פגול ויליף לה מקרא דכתיב והקריב המקריב אלמא בעלים קרי מקריב הלכך איתנהו בכלל המקריב לא יחשב אבל ר' יוסי לא סבר לה כותיה דהא אמר אין הכל הולך אלא אחר העובד. ובלשון שני דבגמרא אמרינן דאפילו בדשמעיניה לנכרי דחשיב לע"ז פליגי הני תנאי דמתני' דת"ק סבר כי אמרינן זה מחשב וזה עובד ה"מ בפנים דגלי קרא דוהקריב המקריב אבל בחוץ לא דחוץ מפנים לא ילפינן ואתא ר' אליעזר למימר ילפינן חוץ מפנים במה מצינו דבעלים פוסלין במחשבת ע"ז בחולין ואפי' אַחֵר שוחט וגבי נכרי אפילו בסתמא דסתם מחשבת נכרי לע"ז ואתא ר' יוסי למימר אפילו בפנים נמי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן דהמקריב לא יחשב מקריב ממש קאמר. וכתב הר"ן ז"ל והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרינן דפסלי בע"ז דוקא בשחשב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלא בד' עבודות התם היינו לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל התרן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטו כראוי אי אפשר שיפסלו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל. ודקתני במתני' השוחט לנכרי שחיטתו כשרה הה"נ אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי דאי הכי הוה משמע דלמישרי למישחט הוא דאתא לאשמועינן דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אה"נ דאפילו לכתחלה עכ"ל ז"ל:

שסתם מחשבת וכו':    ירושלמי פ"ק דביצה ובבלי פ' השולח גט ד' מ"ה וביד בפ' שני דהלכות שחיטה סי' ט"ו ובטור יורה דעה סי' ד':

בתוי"ט:    סד"ה שהמחשבה כו'. כך נ"ל כדי שלא להגיה ע"כ. והן אמת כי גם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו בתלמודו:

משנה ח

השוחט לשם הרים וכו':    ביד שם פ' שני סי' י"ד ובטור יו"ד סי' ד'. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סמן שמ"ה תשובה יישר חילך שמנעת השוחטים לא"ל קבל"א כחוקות הגוים ואיכא משום ובחוקותיהם לא תלכו ומכל מקום אינו דומה לשוחט לשם הרים דהתם השוחט בעצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דכיון דאיכא דשחטי לבבואה דימא האי מאן דשחיט לתוך הים איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך הגומא אבל שוחט ומחזר פניו לאחד הרוחות מאי קאמרי דילמא אתרמויי הוא דאתרמי ליה הכי דאפילו הרים נמי שיש ששוחט לשמו או לשם שרו לא שמענו שיהא אסור לשחוט בהרים דלתוך ימים ונהרות אמרו בהרים לא אמרו ולשם הרים אמרו על גבי ההרים לא אמרו והטענה בזה משום דבכי הא אף משום נראה ליכא למימר דמימר אמרי תמן הוה קאי ואתרמויי אתרמי ליה וכ"ש כאן דאיכא למימר איתרמויי אתרמי ליה ע"כ:

שחיטתו פסולה:    ותקרובת ע"ז לא הויא כדפי' ר"ע ז"ל. והקשו תוס' דהא לעיל א"ר אליעזר שחיטתו פסולה אע"ג דאסורה אף בהנאה כדקתני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ותירצו דהכא דייקינן בגמרא דלא הוי זבחי מתים מדלא קתני בהדיא הרי אלו זבחי מתים אבל לעיל איידי דאמרי רבנן כשרה אמר ר' אליעזר פסולה ע"כ:

שנים אוחזין:    תוס' פ"ק דחולין ד' י"ד. ופי' הר"ן ז"ל שנים אוחזין ושוחטין זה בראשו וזה בקתו ע"כ ובטור א"ח סי' ב':

אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר שחיטתו פסולה:    כך מצאתי מוגה ובגמרא מוקמינן לה בישראל משומד דנכרי אוסר דבר שאינו שלו לכ"ע אבל ישראל לצעורי קא מכוין ואינו אוסר ואפילו אית ליה שותפות בגויה דאינו מתכוין לאסור אלא לצער חברו. וכתב הר"ן ז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמיתה מאליה ע"כ:

משנה ט

אין שוחטין לא לתוך ימים וכו':    ביד פרק שני דהלכות שחיטה סי' ד' ה' ו' ובטור יו"ד סי' י"א י"ב:

אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים:    לישנא אחרינא לתוך העוגל והיא היא רש"י ז"ל. ובערוך ג"כ הביאו בערך עגל. וספר אחר גורס אוגן של מים ופי' כגון ספל שלשין בו מלשון וישם באגנות. וכן נראה שהוא גרסת הר"ן ז"ל שפי' אוגן מלשון אגן וקאמר דאע"ג דלתוך הכלים אסור כל שיש בו מעט מים שרי דתו ליכא משום חשדא ע"כ. וכן הוא גירסת החשב"א ז"ל:

ובספינה ע"ג כלים:    פי' ובלבד שלא ישחוט לתוכן:

כל עיקר:    ואפילו בחצרו או בביתו אבל הרוצה לנקר את חצרו שלא יתלכלך בדם עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא. וראיתי שה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות כל עיקר:

ובשוק לא יעשה כן:    שאין אדם חש לנקר את השוק ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפתו ומיינו רש"י ז"ל. ואיתה בתוס' פ"ק דע"ז ד' י"ב. וכתב הרמב"ם ז"ל שם ביד ואם שחט לתוך הגומא אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא רשע הוא. והרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית מסתברא מדקאמר שצריך לבדוק אחריו שמא רשע הוא אף שחיטתו פסולה מספק וכיון דתנא אינך כולהו במתני' בהדי הדדי כולן אסורות מספק אלא שאני תמה כיון דתני לעיל מינה השוחט לנכרי שחיטתו פסולה ותני בסיפא דמתני' השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותני הא באמצע אם איתא דשחיטתו פסולה היכי לא תני בהא נמי השוחט לשם ימים וכו' שחיטתו פסולה ולפיכך אפשר לומר דשחיטתו זו כשרה היא שאף הוא אין מחזיקין אותו ברשע ואין מוציאין אותו מחזקת כשרותו הראשונה מיד אלא אחר בדיקה וזה נ"ל עיקר ואף מדברי רש"י ז"ל נראה כן שהוא ז"ל פי' צריך בדיקה אחריו שמא רשע הוא ויבדלו מפתו ומיינו דאלמא דאין הבדיקה כדי להכשירו אלא כדי לפוסלו דעד שיבדוק ונמצא רשע אין פוסלין אותו ואף שחיטתו כן עכ"ל ז"ל:

משנה י

השוחט לשם עולה וכו':    פ' שני דהלכות שחיטה מסי' י"ז עד סי' כ"ב. ובטור יו"ד סימן ה'. ובגמרא א"ר ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפילו לשם דבר נידר ונידב כשרה ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין נמי לא זימנין דשדי ביה מידי אמומא ולא ידיע וסברי תם הוא ומותר לשחוט קדשים בחוץ. ומינה דשוחט אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן כיון דכ"ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורין ובני יונה בלבד מידע ידינו. דמשקר וכשרה. הר"ן ז"ל:

זבחים:    היינו שלמים ואית דגרסי שלמים בהדיא. בסוף דבור ר"ע ז"ל נראה שצ"ל וכן שלמים וכולם וכן הוא מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

לשם אשם תלוי:    מצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא דחיוב כרת על פי שני עדים שאמרו לו ספק אם אכלת החתיכה והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא הוא עומד. רש"י ז"ל:

פסח:    משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי מיקרי דבר הנידר ונידב:

תודה:    פשוט הוא דבא בנדר ונדבה. ומבואר הוא בכמה דוכתי גם ביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות:

ור"ש מכשיר:    פי' הקונטרס דלא חייש למראית העין וריב"א ז"ל מפרש דלא שייך כלל לר"ש מראית העין דדומה כמקדיש ע"מ לשחוט בחוץ ור"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו ר"ש אומר אין זו עולה וטעמא דשלא התנדב כדרך המתנדבים וכדאמרינן במתני' דבפ' המנחות והנסכים ובהדיא תניא בתוספתא אהך דהכא ור"ש מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אר"ש ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא. תוס' ז"ל:

שנים אוחזין וכו':    הדר תניא הכא לאשמועינן דאפילו בדרבנן כגון הני שחיטתו פסולה אם אחד שוחט לשם אחד מכל אלו. ונלע"ד דהאי פסולה דכולה האי מתני' דוקא באכילה אבל בהנאה מותרת ומ"מ ספק אצלי אי מטמאה במשא כנבלה מדרבנן אי לאו. ונ"ל דאע"ג דמתני' דשנים אוחזין בסכין דלעיל גבי שוחט לשם הרים וכו' מוקמינן לה בגמרא בישראל משומד אליבא דהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדכתבינן לעיל וקיימא לן כותייהי אבל ישראל אע"ג דאית ליה שותפות בגויה לא מצי אסר דאמרינן לצעוריה קא מכוין לפי' התוס' והרא"ש ז"ל וכמו שרמזתי לעיל הכא שפיר מיתוקמא בדאית ליה שותפות דכיון דטעמא לא הוי אלא משום חשש מראית העין החשש לעולם במקומו עומד ואפילו לית ליה שותפות בגויה כיון דאין אסור אלא באכילה נ"ל דמצי אסר לכ"ע וקצת סיוע מצאתי לדברי ממה שכתב הר"ן ז"ל וכתבתיו לעיל סוף סי' ח' וז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיחסרא בהנאה דהלכה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל ז"ל. ומינה ילפינן דהכא נמי דלא מיתסרא אלא באכילה אע"ג דלית ליה שותפות בגווה נאסרה באכילה משום מראית העין שמא יאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ כך נלע"ד אע"ג דאיכא למידחי. אח"כ מצאתי שכתוב בבית יוסף סוף סי' ה' דיו"ד דלהרמב"ם ז"ל גם פה אם אין לו שותפות בה אינה אסורה ולדעת הרא"ש ז"ל שסובר במתני' דלעיל דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר נתן שם בית יוסף טעם לדבר דהכא אפילו אין לו שותפות בה אסורה קרוב לטעם שכתבתי וז"ל בקיצור דכיון דהכא אין איסורו מן הדין אלא מפני מראית העין כי לא הוי דידיה מאי הוי מאן דחזי סבר דדידיה היא ואתי למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לו שותפות בה אסורה. והרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית העין שכתב שזה השוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינו אוסרה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל ז"ל:

לשם אשם תלוי:    על שם שאשם תלוי נקרא על שם ספיקו קרי להו להנך אשם גזלות וכולהו אשם ודאי:

לשם חטאת:    אע"ג דאמר לשם חטאתי אם אינו מחויב חטאת מידע ידעי דמשקר אבל מחויב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה:

לשם אשם ודאי:    פי' לשם אשם סתם דאי לא תימא הכי קשיא קצת דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומ"מ בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ק דנדרים ד' ו' צ"ע. והרמב"ם ז"ל שם בפ' שני דהלכות שחיטה מנה אשם תלוי ואשם ודאי שניהם עם אותם שאינם נידר ונידב וכתוב בב"י דס"ל ז"ל דאע"ג דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר דבפ' בתרא דכריתות כיון דהתם בכריתות במחלוקת היא שנויה נקטינן כחכמים ולא חיישינן להאי סתמא דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ע"כ:

לשם תמורה:    אע"ג דאמר לשם תמורת זבחי אם אין לו זבח בתוך ביתו כשרה ולא חיישינן דילמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ"ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי שרגיל להודיע שלא יבאו לידי מעילה: בפי' ר"ע ז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה ע"כ. אמר המלקט בגמרא א"ר אלעזר והוא דאין לו אשה אבל אם יש לו אשה אימור לשמה הוא עושה ואמר רבי אבהו והוא שאמר בפי' לשם עולת אשתי. אבל רש"י ז"ל לפי גרסתו דלא גריס בגמרא להא דר' אלעזר ור' אבהו מפרש דבשיש לו אשה מיתוקמא מתני' ואצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש דמאן דחזי סבר בצנעא אוליד או אפיל קמ"ל דאפילו מפלת קלא אית לה ולזו הגירסא נראה שהסכים הרא"ש ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת ואפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או הפילה קלא אית ליה ע"כ. אכן מ"מ בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דמפלת אין לה קול ונמצא וכו' שהוא מפרש כגרסא שבתלמוד שכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינה אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן. ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתא דאפל קלא אית לה ע"כ:

זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר:    כך מצאתי מוגה. וביד פי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ח':