משנה חגיגה ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ג · משנה א | >>
חומר בקודש מבתרומה, שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש.
אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה, אבל לא בקודש.
הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש.
בגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש.
לא כמידת הקודש א מידת התרומה, שבקודש מתיר ב ומנגב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ג ואחר כך מטביל.
חֹמֶר בְּקֹדֶשׁ מִבִּתְרוּמָה,
- שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לִתְרוּמָה,
- אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ.
- אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה בִּתְרוּמָה,
- אֲבָל לֹא בְּקֹדֶשׁ.
- הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה,
- אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ.
- בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה,
- מִדְרָס לְקֹדֶשׁ.
- לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה,
- שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר,
- וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל:
חומר בקודש - מבתרומה,
- שמטבילין כלים לתוך כלים -
- לתרומה - אבל לא לקודש.
- אחוריים, ותוך, ובית הצביעה -
- לתרומה - אבל לא לקודש.
- הנושא את המדרס -
- הוא נושא את התרומה - אבל לא הקודש.
- בגדי אוכלי תרומה - מדרס לקודש.
- שמטבילין כלים לתוך כלים -
- לא כמידת הקודש - מידת התרומה,
- שבקודש -
- מתיר, ומנגב, ומטביל - ואחר כך קושר.
- ובתרומה -
- קושר - ואחר כך מטביל.
- שבקודש -
מטבילין כלים בתוך כלים - עניינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלים ונטבלם במקוה. ולא נעשה כן בכלים שנרצה להשתמש בהם בקדש, כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלים אף על פי שהמים נכנסים שם.
וענין אחוריים ותוך - דין "אחוריים ותוך" לא שנשים אחורי הכלי כתוכן, והוא כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאין אינו מטמא הדבר שבתוכו אם היא תרומה, אבל אם היא קדש מטמא מה שבתוכו. והיו עושין בכליהן בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע, כדי לשום שם האצבע בעת השתייה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי, והוא הנקרא "בית הצביטה". ואם נטמאו אחורי הכלי במשקין טמאין, לא נטמאה בית צביטתו לתרומה ונטמא לקדש. ועוד יתבאר לך אלו העיקרים כולם במסכת כלים ובמסכת טהרות.
ואמרו הנושא את המדרס, הוא נושא את התרומה - רוצה לומר שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד, והוא שישים שניהם בלוח וירים אותם, ואסור לעשות כן בקדש.
ואמר מנגב ומטביל - רוצה לומר שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית ותמנע המים מלהכנס.
ואמר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל - הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלים והם קשורים קצתם בקצתם, כמו המיטות ודומיהן:
חומר בקודש - שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים:
אבל לא לקודש - דאמרינן כובדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, חוצץ בפני הטומאה.[1] ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה - כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובית צביטתו. כל תשמיש ותשמיש שבו, חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה. ובטומאות דרבנן קאמר, שאם נטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא בית צביטתו, ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופי' בית הצביטה, בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי. (רות ב). ואית דגרסי בית הצביעה, לשון אצבע, שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה, כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי:
אבל לא לקודש - שאם נטמא אחד מהם בטומאות דרבנן, כולו טמא לקודש:
הנושא את המדרס - מנעל של זב:
נושא את התרומה - אם ירצה, בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה:
אבל לא את הקודש - משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיה מדרס הזב ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקודש. באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקודש. ולפי שמעשה שהיה בקודש היה, לפיכך לא גזרו אלא בקודש ולא בתרומה:
לא כמדת הקודש - בחציצת טבילותיו, מדת התרומה:
שבקודש - אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה:
ומנגב - אם לח הוא מנגבו תחלה, דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:
ובתרומה - אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:
[שמטבילין כלים בתוך כלים. פירש הר"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דמקואות]:
נושא את התרומה. עי' פ"ה דטבול יום משנה ו':
לא כמדת הקדש. פי' הר"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו.
ובתרומה קושר. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב"ם פי"ב מהלכות אבות הטומאה:
(א) (על המשנה) לא כו'. לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספ':
(ב) (על המשנה) מתיר. דאי מרישא ה"א דוקא כובדו של כלי כו'. ואי מסיפא ה"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה אבל רישא מיא מקפי למנה ומגביהין אותו. גמרא:
(ג) (על המשנה) לשון הר"מ בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקירותיו מקושרות כגון מפה וכיוצא בה:
חומר וכו': עד סוף סי' ג' ביד פי"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ובספ"ג דהלכות מקואות: ומצאתי ספר אחד מוגה בו חומר בקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילין וכו': וכתבו תוס' ז"ל חומר בקדש וכו' י"א מעלות חשיב לרבא ולר' אילא עשר מעלות והיה קשה לה"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים וגם טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קחשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה וה"נ בפ"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהם אשתו נדה ע"כ:
אבל לא לקדש: דאמרי' כובדו של כלי וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ר' אילא פי' האי טעמא ובגמ' פריך והא מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דקתני סיפא לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב וכו' ומשני רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי אשמועי' רישא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום כובדו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כובדו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה וא' אשמעי' סיפא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא חציצה צריכא ור' אילא לטעמיה דא"ר אילא א"ר חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקדש ואנן י"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא וחמש ראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות הקדש אבל חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן לקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש: ורבא אמר מדסיפא משום חציצה הוי רישא לאו משום חציצה ורישא היינו טעמא גזרה שלא יטביל מחטין וצנורייאות בכלי שאין בפיו כשפופרת וההיא לאו טבילה היא שאין המים נכנסין לתוכו להיות חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי כדתנן בפ"ז דמסכת מקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ורבא סבר י"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עט"ה: ובפ"ק דנדה דף ו' אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה ומשום דמעת לעת שבנדה ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזרה בעלמא היא מש"ה לא קתני ליה הכא גבי מעלות ופירשו תוס' ז"ל דמעת לעת לית להו אפי' דררא דטומאה דרבנן דאי לא תימא הכי ליתני להו הכא גבי מעלות אתרונות ע"כ. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ממאי מדלא קתני לה גבי מעלות ונהגא ג"כ בחולין שנעשו עט"ה אבל לא בחולין שנעשו ע"ט תרומה:
אחוריים ותוך וכו': פ"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ג' ו' ובפ"ח סי' ז'. ופי' בערוך בית הצביטה פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו ושמואל פירש ממקום שצובטו מלשון ויצבט לה קלי פי' ממקום שתופסו וכן משמע בית הצביעה מקום שאוחזו באצבעותיו ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' במילתיה דר' יוחנן דרך אחרת וז"ל מקום שנקיי הדעת צובעין פי' איסתנסים מטבלין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל ע"כ וע"ש בתוס' דבגמרא: אחר זמן רב לעת זקנתי בא לידי משניות הה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ומצאתי שכתב הצביעה גרסי' בעי"ן ולא גרסי' צביטה ושבוש הוא דהא קאמר מאי צביעה א"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין בו ש"מ שהגירסא היא צביעה ומה שאמר אח"כ מקום שצובטין בו שנאמר ויצבט לה קלי פי' בערוך דלא מייתי ראיה כלל על פירוש המשנה אלא מייתי פסוק זה לפרש מה רצה הוא בזה שאמר שצובטין בו וע"ד זה יש הרבה בתלמוד כגון הא דתנן בפ' שלישי דקדושין ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר אם יעברו בני גד וגו' שאינו מביא ראיה מכאן אלא ה"ק ומהו תנאי בני גד וכו' שנאמר ויאמר משה וגו' עכ"ל ז"ל:
יכין
א) חומר בקודש מבתרומה בי"א דברים:
ב) שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה דכשהכלי הפנימי אינו כבד [ודלא כר"ב], אינו חוצץ [כי"ד סי' ר"ב]:
ג) אבל לא לקדש אפילו אין הפנימי כבד, עכ"פ חיישי' שמא לא יהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד, דהיינו כשיעור ב' אצבעות חוזרות, נמצא שלא יהיו המים שבכלי חיצון כמעורבין במי מקוה, והו"ל כטובל הפנימי במים שבכלי ולא במקוה. מיהו אם החיצון ג"כ צריך טבילה, אפי' אין בפיו כשפופרת הנוד, מגו דמהני מים שבתוכו לטבילת החיצון מהני נמי לטבילת הפנימיית אף לקודש [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:
ד) ובית הצביטה [האנדגריף] שיש בו בית קבול [לשון ויצבט לה קלי שהוא לשון השטה. וי"ג הצביע, והוא לשון אצבע [רק שנשמט האל"ף] מדאוחז שם באצבע לטלטלו]:
ה) בתרומה דבתרומה אם נטמא א' מאלו השלש מטומאה דרבנן, כגון ממשקין טמאין, דאע"ג דמדאורייתא אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה, עכ"פ בנגע כלי במשקין טמאין, גזרו חכמים שיטמא הכלי, משום גזירה שמא יגעו בהכלי משקין של זב וזבה, כרוקו או מימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'. להכי בשאר משקין טמאין שטומאת הכלי רק מד"ס, בנטמא א' מאלו *) הג' לא נטמא חבירו:
ו) אבל לא בקודש דבנטמא א' מאלו הג', אפילו בטומאה דרבנן, נטמא כל הכלי:
ז) הנושא את המדרס הוא כלי או מלבוש שישב עליו הזב [עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ג]
ח) נושא את התרומה ר"ל מותר לישא באותה שעה תרומה, כשאינו נוגע בה נגיעה שיטמא התרומה. כגון שהתרומה בכלי חרס, שאינו מטמא מגבה, והנושאה נוגע בהכלי רק מגבה:
ט) אבל לא את הקדש משום מעשה שהיה, שנשא אחד כלי חרס עם יין נסכים ונשתלשל לתוכה רצועה ממנעל מדרס שלבש, ונטמא עי"ז הקודש. וגזרו בקודש דוקא מדראו שהקילו בטהרת קודש, שלא נזהרו בה כראוי:
י) מדרס לקדש ולא נקט נמי נט"י וטבילה כפ"ב מ"ה ו'. דלא נקט הכא רק הנך דיש חשש טומאה. משא"כ נט"י וטבילה מעלה בעלמא:
יא) מדת התרומה נ"ל דנקט הך לישנא [עי' תוס' שאחמ"כ תרצו בדוחק]. לומר דיש מרחק הרבה ביניהן, דכל הנך מעלות דנקט מעתה מקלינן בכל א' ב' קולות בתרומה נגד קודש:
יב) ומטביל דכשרוצה להטביל בגד לקודש, אם קשור הוא מתירו מקודם אף שצריך לחזור ולקשרו, ואם לח הוא מנגבו תחילה קודם שיטבלו דלא להוי כחציצה, אף שאין זה סברא שלחותו יהא כחציצה במי המקוה:
יג) ואחר כך מטביל והיינו ב' קולות דלא די שא"צ לנגבו או להתיר קשורו, אלא אפילו ללחלחו או לקשרו לכתחילה קודם טבילה שרי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל | רמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע
- ^ צ"ל בפני המים, וכן הוא ברש"י בגמרא