מהרש"א על הש"ס/חגיגה/פרק ג

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

כ:

תוס' בד"ה חומר בקודש י"א כו' דררא דטומאה קצת ואפילו קמייתא נמי כו' עכ"ל צ"ל ואפילו בתרייתא נמי דקמייתא הוי דררא דטומאה דאורייתא ואפילו בתרייתא נמי דמיהו הוה קצת דררא דטומאה דרבנן:

בד"ה הנושא את כו' שלא יגע בה עכ"ל. בתרומה גופה אבל בחבית אפילו יגע באוירה אין לחוש דלא הוי נושא אב הטומאה לטמא כלי חרס כדמפרשי ואזיל לדחות פרש"י וכן מ"ש וכי תניא בת"כ כו' התם בנוגע בה נפרש לה נמי דהאי נושא המדרס נוגע בתרומה גופה דהוה אב הטומאה לממני ראשון ושני אע"ג דלא היה אב הטומאה לטמא כלי לגבי אוכלין ומשקין לממני בהו ראשון ושני ולפסול התרומה הוה נושא המדרס אב הטומאה בשלא פירש מן הטומאה וכן לטמא שאר כלים חוץ מכלי חרס ואדם הוה אב הטומאה כמ"ש דאיתא בת"כ בגדים אחרים מנין כו' וכ"ה במסכת זבין ובריש אהלות. עיין שם וק"ל:

כא.

בד"ה האונן ומחוסר כפורים כו' כדדייק לקמן גבי כלים הנגמרים כו' עכ"ל כל שכתוב לעיל בדבור זה מובן מפני שהוא בגמרא פסקא דכלים הנגמרים כו' שהוא רישא דהמשנה:

בא"ד אבל בגר לא מצינו לו וכן תנן כו' מטמא הקודש כו' אחר ביאתו מותר בכולו כו' ומההיא דפרישית תירץ הר"ש כו' הא דתניא בפ"ב דביצה כו' עכ"ל בצ"ל ור"ל דבהנהו דמחוסרי כפרה התם קחשיב נמי גר לראב"י ובגר שנתגייר לא מצינו לו טבילה אחר הבאת כפרתו וק"ל:

בא"ד ולא שרי בטומאה דרבנן רק כו' ובאב הטומאה אפילו ע"י הערמה לא עכ"ל היינו למאן דמוקי לה התם בולד הטומאה וכדאיתא בתלמודנו בפ"ב דביצה:

בא"ד ואותה גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפ"ב דביצה כתוב בשיבוש בספרים אמנם כו' עכ"ל ר"ל דאותו גירסא שהיא בירושלמי דתרומות שפיר מייתי לה שם גם בפ"ב דביצה בירושלמי הובאה הך פלוגתא אלא דלא מייתי שפיר אלא בשיבוש הספר וכמ"ש התוס' בר"פ טבול יום דבירושלמי פ"ב דביצה איכא איפכא מתיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת כו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד ואילו במחוסר כפרה אמר התם שוחטין וזורקין עליו כו' דהואיל וטהור מעליא הוי כו' עכ"ל אין ראייתם מבוררת וכי מי לא ידעינן דהך טבילה מדרבנן היא דבהדיא קאמרינן לקמן האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה מ"ט כיון דעד האידנא הוו אסירא אצרכינהו רבנן טבילה ומה ראיה הביא ר"י מהתם דא"צ הערב שמש ובר"פ טבול יום מפורשת ראייתו בתוס' וז"ל דבטמא שרץ דבעי הערב שמש איכא למיחש דלמא פשע ולא טבל עד לאורתא אבל מחוסר כפורים דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש אפילו בלילה יכול לטבול ולאכול כו' עכ"ל ע"ש והנראה שחסר כאן בתוס' ראיית ר"י ודבריהם הכא אינן אלא דחייה לראייתו דלאו משום דלא בעי הערב שמש ויכול לטבול בלילה הוא אלא דלא חיישינן ליה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת כיון דמדאורייתא טהור מעליא בלא טבילה כלל והוא ברור:

בא"ד ותירץ הר"ש דעשאוהו כטמא מת בז' שלו כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דס"ד השתא לא אסיק המקשה אדעתיה אכתי דעשאוהו כטמא מת עד דמשני ליה הכי היינו לגבי כלים הנגמרים ביד חבר בטהרה אבל בכלים הנגמרים ביד ע"ה הוה ידע שפיר לכ"ע דלגבי פרה עשאוהו כטמא מת ומש"ה פריך הא טמא וקאי:

בא"ד אך רש"י לא פירש הכי לקמן אלא פי' עשאוהו כטמא מת בז' שלו לממני ביה ראשון ושני כו' עכ"ל לא ידעתי לכוין דבריהם דגבי עשאוהו כטמא שרץ הוא דקאמרינן לממני ביה ראשון ושני אבל לגבי עשאוהו כטמא מת לא קאמרי הכי אלא לטמא אדם וכפרש"י שם ואיך שיהיה בעו נמי הערב שמש דאל"ה מאי היכרא לצדוקים איכא שהיו אומרים במעורבי שמש נעשית וצ"ע:

בא"ד ובההיא דביצה דאמרינן כלי שנטמא כו' ואקשינן הא בעי הערב שמש היה אומר הר"א כו' עכ"ל כצ"ל קאי אדלעיל דאין להוכיח מההיא דביצה דלא בעי הערב שמש בטומאה דרבנן דאומר הרר"א דבי"ט שחל בע"ש עסקינן כו' וק"ל:

כא:

בד"ה אחרונות לקודש ולא לחולין כו' תימה להר"א דמוכח רב מרי כו' ומאי הוכחה היא דלמא לאו כקודש דמו בעלמא כו' עכ"ל כצ"ל נראה דהכי קשיא ליה דמשמע ליה דרב מרי מוכח לה דלכל מילי יהיה כקודש מדהוה כקדש להך מלתא דבגדי אוכלי כו' והתוס' נקטו בדבריהם תחילת הסוגיא וה"ה למאי דמסיק דמסיפא מוכח לה רב מרי דכקודש דמו לכל מילי ואהא קשיא ליה דהא מתני' דהכא ס"ל בכל ה' ראשונות שיהיו כקודש ואפ"ה לא חשיב ליה גבי ה' מעלות אחרונות שיהיו כקודש ודו"ק:

בד"ה כעוביה וכחללה כו' ונראה לר"י דלענין השקה מתניא כו' עכ"ל אין זה תירוץ לקושייתם אלא אההיא דקטפרס שהקשו בפרק אין דורשין בד"ה בתחתונות כו' והביאו זה כאן משום קושיא דר"א שכתבו הכא אך תימה להר"א דסברא הפוכה כו' ולפי דרכם זה נמי כתבו כאן ולעיל דנקט ובאמצעית כו' וק"ל:

בא"ד וכי מוקמינן בגיטין דלמא לענין מקואות ור"י דאמר גוד אחית כו' עכ"ל לא נחתי הכא למומר דר"י דוקא בגוד אחית אית ליה דא"כ מצינן שפיר לאוקמי ההיא דקליפת השום ברוחב שפופרת אף כר"י ומיירי בקרקע שוה וכמ"ש באידך תירוצא ועוד דאיכא למימר דר"י נמי לית ליה רק היכא דשייך גוד אחית כו' משמע מזה דלתירוצם קמא ליכא לפלוגי לר"י בהכי וההיא דקליפת שום ברוחב שפופרת לתירוץ קמא אתיא דוקא כרבנן ולא נקטו בדבריהם גוד אחית אלא משום רבותא דרבנן דאפ"ה לית להו טופח על מנת להטפיח כן נ"ל לפרש דבריהם דהכא מדבריהם בפ"ב דגיטין ע"ש:

בא"ד ואילו טופח ע"מ להטפיח מהני לענין השקה כו' עכ"ל פי' למאי דס"ד מעיקרא וע"ש בגיטין גם מ"ש ועוד ק"ל דגבי טופח כו' מפורש כך דלמאי דס"ד מעיקרא הוי טופח ע"מ להטפיח מהני לענין השקה טפי מלענין מקואות ולדברי המתרץ הסברא הפוכה דקאמר ולענין מקואות דמהני מיהת בגוד אחית ולענין השקה גרע דאפילו בכה"ג משמע דאינו מועיל מדנקט מקואות וק"ל:

כב.

בפרש"י בד"ה הרי אלו טהורין לתרומה ולא חילק כו' עכ"ל לפי מה שהבינו התוס' דהא דקאמר וה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא מגו כו' אף בקודש קמיירי הך דהרי אלו טהורין אבל רש"י ז"ל לא מפרש לה הכי אלא כמו דגזרינן כלים אף בשיש בהם כשפופרת הנוד חוץ מסל וגרגותני משום דחזי ליה ע"ה ויטבול גם בכלי שאין בו כשפופרת ה"נ איכא למגזר לגבי קודש בכלי החיצון טמא משום דחזי ליה ע"ה ויטבול גם בטהור אבל הא דקאמר והנ"מ בכלי טהור כו' קאי אגופא דדינא דהיכא דאין בו כשפופרת הנוד דודאי אסור אף בתרומה משום דלית ביה עירוב מקואות קאמר דה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא כו' דבתרומה לא גזרינן כלל כדמסיק והשתא הא דתנן הרי אלו טהורין דוקא לתרומה כפרש"י והא דקתני במתני' אבל לקודש אף בשניהם טמאים כפרש"י במתני' כנ"ל לדעת רש"י:

בד"ה והא דר' אילא כו' והמטביל כלים לתוכן אינן טהורין לקודש עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אבא שאול אומר כו' והטבילן קאמר בעבר עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה שלא יהא בונה במה כו' לכך נאמנין ע"ה על שמירתם כו' עכ"ל פי' על שמירת מי חטאת וק"ל:

בד"ה לא מקבלין מנייהו רש"י כו' לפי שחבירים מטהרים כו' ול"נ דפותח בחביתו לא התירו כו' עכ"ל נראה משום דמשמע מפרש"י דבדין הן טהורין ונאמנין ואהא כתבו דל"נ דהא פותח חביתו לא התירו אם לא כו' ואל"ה הוה טמא למפרע מגע הרגל וא"כ הא דאפילו ברגל טהורין אינו בדין:

כב:

בד"ה כלום משגיח בך פרש"י כו' ועוד כי מסקינן דמטבלינן להו ואי לצורכן למה כו' עכ"ל נראה שהם ב' קושיות חדא כי מסיק בדשיילינן מנייהו כלי שטף דמטבלינן להו ואם ישמעו לנו להטביל הא ודאי כבר טבלו ע"ה ומה לנו להטביל ועוד אי לצרכן קאמרי ב"ש לטמאו דמשגיח עליך ע"ה ויטבלו למה יטבילו כיון דלא ישמע בכלי חרס וישתמש בו בטומאה גם לא יחיש להטביל כלי שטף וק"ל:

תוס' בד"ה ואטבילה לא מהימני כו' דחיישינן בכלים שלא הציל ע"ה אותו מטומאת אהל ולהכי כו' עכ"ל צ"ע לפי זה מאי קמשני רבא אידי ואידי בכליו כו' ויש ליישב הסוגיא בדוחק ודו"ק:

בד"ה מתוך חומר כו' וצ"ע דנילף מק"ו מה כלים כו' ואומר מורי כו' עכ"ל לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו דכי היכא דפשיטא להו בכלים דאין נאמן על טבילתן ונאמן על הזאתן היינו מהא דכי שיילינן מטבילין ולא חייש לטומאת מת הא דומיא דהכי אגופו נמי נאמן כההיא דבנות כותים שטבל ודרס אבגדי חבר דלא חייש לטומאת מת דלא שכיח כמ"ש לעיל ולא קאמר הכא דאין נאמן על הזאתו אלא בא להזות וצ"ע:

בד"ה מקום שנקיי כו' א"כ לפי' זה כו' חלוקין הן בפי' המשנה כו' עכ"ל ולאפוקי לפירוש הערוך דצובעין:

כג.

בד"ה לא ישא אדם מי כו' מ"מ לא אחמור מיהא לקודש רק לחטאת עכ"ל ולא ידענא דהכא אמאי לא נימא נמי דומיא דהכי אפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ"מ לא אחמור מיהא לתרומה רק לקודש ואפשר דדוקא בחטאת אמרינן דאחמור טפי אפילו רבנן משום מעשה שהיה דכמה מעלות עשו בפרה:

בד"ה מת תחוב בקרקעיתו של ספינה וכן אמרינן פרק דם חטאת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מטמאין היו את הכהן כו' ונגעו בו ביום ח' שיש לעשותה בטבול יום עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה עשאוהו כטמא מת בז' כו' דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדמפרש כו' עכ"ל כצ"ל:

כג:

בד"ה יצא זה שאומרים כו' טומאת מת ושרץ בתוך רחמנא תליא דאתקש כו' אבל השתא עבדינן ק"ו מפכין קטנים כו' כצ"ל:

[בד"ה שאם נגע כו' ומיהו הר"י כו'] יראה לפרש דביוה"כ שהיה חותה בשל זהב של ג' קבין ובה היה מכניס הרי דהכלי שהיה חותה היה צריך ג"כ להכניס אבל בכל יום שהיה חותה בשל כסף של ד' קבין ומערה בשל זהב של ג' קבין ובה היה מכניס הרי דלא היה צריך לכל ד' קבין שהיו בשל כסף אלא באותן של זהב שהיה ביוה"כ בה היה צריך הכל להכניס והשתא לא פסיקא ליה בההיא דשל כל יום ומשום ההיא דשל כסף שהיה חותה בה שלא היה צריך לכל ד' קבין אבל לא ידענא מי הכריחו להרכיב דבריהם אתרי רכשי למימר דלא פסיקא ליה אי מחתה של כסף קדושה או לא דהיינו כדברי הי"מ דהא א"נ קדושה היא לא מצי לאוקמא בשל כל יום משום ההיא דשל כסף שלא היה צריך הכל ואינו מצריך רק הצריך לו ואם נחתי להך מלתא דשל כסף אינה קדושה בהך סברא סגי ליה כדברי הי"מ לקמן ול"ל טעמא דלא צריך הכל וצ"ע:

בא"ד דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה וי"א מקדשין ומיהו פ"ק דמנחות כו' אלא לדעת ופלוגתא דאמוראי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דע"כ לית לן לפרושי כפר"ת דא"כ תקשי לההוא אמורא דסבר מקדשין מהך מתני' דאין מקדשין:

בד"ה והא דרבנן הוא משמע הא לאו הכי הוה כו' עכ"ל פי' דבשמעתין מוכח דבטומאת עצים ולבונה ליכא לספוקי בהו דהוה דאורייתא לקבולי טומאה מדלא קדייק דצירוף דהכא דרבנן רק מהוסיף ולא קדייק ליה מדקתני נמי עצים ולבונה דאי קיבול טומאתן מדרבנן ע"כ צירוף דקתני הכא דרבנן ועוד מדקאמר צירוף דרבנן אלמא דבטומאתן מיהת פשיטא ליה דהוי דאורייתא ודלא כפרש"י פ"ק דפסחים דדייק ליה דהוה דרבנן מדקתני נמי עצים ולבונה דלאו בנות קבולי טומאה נינהו כמ"ש לקמן:

כד.

בד"ה מנין לרביעי בקודש שהוא פסול פרש"י כו' ובפ"ק דפסחים כו' אלמא ודאי דרבנן כו' וכן אור"ת כו' עכ"ל פי' דקשה לר"י אמאי דמייתי רש"י ראייה משמעתין דרביעי בקודש דרבנן מדחשיב ליה גבי מעלות דרבנן תקשי ליה הא צירוף כלי הוי דאורייתא לרבי חנין כו' ואפ"ה חשיב ליה במעלות בתרייתא אלא דתירץ ר"י דקרי ליה לצירוף מעלות דרבנן משום דלא משכח ליה בחולין מיהו לקודש ודאי דהוי דאורייתא ה"נ איכא למימר ברביעי בקודש וכן אור"ת לדחות ראיית רש"י דאפי' לר"י ור"ש דאין טומאה עושה כיוצא בה משכחת שפיר ד' בקודש דאורייתא ע"י עצים ולבונה ועיין בתוס' פ"ק דפסחים ופ"ב דחולין:

בפרש"י בד"ה שלישי שפסול בתרומה כו' ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה ג' בתרומה עכ"ל כצ"ל והס"ד וכ"ה במסכת סוטה פרק כשם ובפרש"י פ"ק דפסחים אלא דהתם נקט חולין במקום מעשר כפרש"י שם ואח"כ מ"ה בפרש"י אינו דין שיעשה ד' לקודש וא"ת דיו כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' לתרומה דברי רבי ר' יוסי ב"י אומר לפסול כו' כצ"ל והכי מייתינן לברייתא זו לקמן וכ"ה בתוספתא:

תוס' בד"ה בחבורין שנו פרש"י כו' כצ"ל:

כד:

בד"ה דתנן כל הפוסל כו' ועי"ל דלרבנן איצטריך התם דפליגי עליה דר' יהושע כו' עכ"ל אע"ג דרבנן דהיינו חכמים דפליגי עליה דר"י לא פליגי ברישא אלא אידים דאין אחת מטמאה חברתה כדקתני וחכ"א ידים שניות הן כו' משמע להו דפליגי נמי אההיא דכל הפוסל כו' מדקאמרי ואין שני עושה שני בחולין:

בא"ד אלא קמתמה כיון שלא מצינו טומאה כהאי גוונא היכי אמרינן ליה הכא עכ"ל וכצ"ל ור"ל ר"א דקאמר התם לר"י אלא שני שני למה הכי קמתמה כיון שלא מצינו בדוכתא אחריתי טומאה בכה"ג דשני עושה שני היכי אמרינן ליה כאן גבי אוכלים טמאים משום דלמא שדי משקין דלית לן למגזר משום הא כיון דלא מצינו בכה"ג וע"ש בחולין פ"ב בתוס':

בא"ד וההיא דהתם כו' ולא לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כצ"ל:

בד"ה לא צריכא כו' ואוכל עמה זית או בצל בתרומה ולהכי כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספתא ופי' דאוכל עמה זית או בצל של חולין בתרומה עושה כן משא"כ בקודש דאסור לעשות כן ולפי הנוסחא בתוס' לפנינו או בצל של תרומה דמשמע דאוכל הבצל של תרומה עם הקודש א"א להולמו דהיאך יאכל התרומה גופה בידים מסואבות ואם אכלה ג"כ בכוש ודאי דהכל שרי:

בד"ה שביהודה נאמנין כו' א"נ הוה מצינן למימר ביחדו לנסכים נמי וכגון שידוע לנו שחולין הן שיחדן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל שלא קדשן בשעת הגתות אלא שיחד כולן לקדשן לנסכים ושוב כי אקדישה בכל השנה נאמן דא"ל שאימת קודש כו' ודוקא שייחד כולן לנסכים בכל השנה אבל אם לא ייחדן רק ליטול מתוכו נסכים אינו נאמן אלא ע' יום כדלקמן במטהר טבלו ליקח ממנו נסכים כפירוש הר"א שם ודו"ק:

כה.

בד"ה אהל זרוק כו' וקשה מאי קאמר כיון דס"ל דשמיה אהל אמאי זרק על פני כו' ואח"כ דמסיק וקאמר ואיבעית אימא גרסינן אלא דכ"ע לא שמיה כו' ותירץ ר"י דלעולם אמת דפליגי באהל זרוק כו' ומייתי סייעתא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפי גירסת ספרים שם כמ"ש התוס' שם דבתר והתניא ר' יוסי ב"י כו' גרסינן ואב"א דכ"ע משום אוירא כו' דהשתא ע"כ האי והתניא רבי יוסי ב"י כו' דמייתי לא מתפרש אלא בניחותא ואהא קשיא להו מאי קאמר דאדרבה מהך ברייתא מוכח דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל דמ"ה זרק על פני המת טמאה וכתבו עוד די"מ דקושטא דמלתא הכי הוא דהאי והתניא לשון קושיא הוא ואהא כתבו דלפי זה הא דמסיק בספרים דגרסי ואסיק בתר האי והתניא כו' ואיבעית אימא כו' דהשתא ע"כ דל"ג ליה אלא דגרסי' אלא דכ"ע לא שמיה אהל כו' וכ"ה הגירסא בגמרת נזיר לפנינו וחזר בו מתירוצא קמא דהוו פליגי באהל זרוק ומ"ש ותירץ ר"י כו' מקיים גירסת הספרים ואי בעית אימא כו' דהשתא והתניא מתפרש בניחותא דמייתי מסיפא ואם היתה מונחת כו' ודו"ק:

שם בד"ה יתננה לעני כהן פרש"י ויראה כו' לעיני כהן גרסינן וכן גרס רש"י והכי כו' לעיני כהן דר"מ כו' ומאן דגרס לעני כהן שיבוש כו' עכ"ל וכ"כ הרע"ב דגרסינן לעיני כהן וכתב דאית דגרסי לעני כהן ומשום דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים ליתן אותה אלא לעני כהן כו' עכ"ל וכפירוש הרמב"ם שם:

תוס' בד"ה בגלילא שנו שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים מרוב כו' עכ"ל כצ"ל:

כה:

בד"ה חבר וע"ה שירשו את אביהן מתנייא פ"ז דדמאי ופרש"י טעם כו' עכ"ל כצ"ל:

כו:

בד"ה מנורה לא כתיב בה תמיד כו' והקשה הר"א כו' וי"ל דמ"מ כו' מחמת הנס דולק כל היום כו' עכ"ל דבהא מיתרצן כל הקושיות דתמיד דנרות אכולה נרות קאי ולא על הנר המערבי דלא יסמוך הכתוב המצוה על הנס ועיין ע"ז באורך ברא"ם פ' תצוה:

שם בד"ה שאני שלחן דרחמנא כו' ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם כו' עכ"ל בתוספות דפ' שתי הלחם דבריהם מבוארים יותר דקצרו כאן בדבריהם מלתרץ קושיא השניה וז"ל שם י"ל דהא דכתיב מזבח עץ לאו אמזבח קאי אלא כדמתרגם יונתן פתורא דלקבל מדבחא ואידך לישנא סבר דאפילו לא קאי אשלחן מ"מ מדאפקי' לשלחן בלשון מזבח ש"מ דמזבח נמי בטל צפויו כצפוי השלחן עכ"ל גם מ"ש הכא עוד והרר"א תירץ דלא קשה מידי כדתנן כו' מבואר שם דבא לתרץ גם כן קושיא השניה וז"ל א"נ היינו טעמא דבטל צפויו גבייהו כדמפרש התם כו' מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה כו' עכ"ל שם והם בעצמם דברי הרר"א דהכא אבל דבריהם בין דהכא בין דהתם אינם מובנים לן בזה דהא לרבנן קשיא להו דהציפוי בטל לאידך לישנא מטעם עץ טעמא דר"א מטעם קרקע דבהא פליגי רבנן עליה דר"א לאידך לישנא וא"כ מאי מייתי מדמפרש לה הכא טעמא דמתניתין מדכתיב מזבח אדמה כו' דהא אליבא דר"א קאמרינן הכי בשמעתין אבל לרבנן בלאו האי טעמא בטל הצפוי והדרן קושיין לדוכתין דהכא בטל הצפוי ובההיא דשלחן ודולבקי לא בטל הצפוי ונראה ליישב בדוחק דלתירוצם קיימא נמי הך סברא מדאפקיה לשלחן בלשון מזבח ש"מ דבמזבח נמי בטל הצפוי כמ"ש בתוספות דמנחות אלא שהוסיפו בתירוצם בתרא משום דקשיא להו דהאי קרא לא כתיב אלא במזבח הזהב כתרגום יונתן ובמזבח הנחושת אכתי מנלן דלא מצינו ביה דמקרי עץ דלהוי הצפוי בטל לגביה ואהא קאמרי דלא ק"מ כדתנן במתניתין כו' ומפרש טעמא בגמרא דבמזבח נחושת כתיב אדמה דכקרקע דמי לר"א ולמזבח הזהב מקיש ליה ה"נ נימא לרבנן בהיפך דמקשינן מזבח נחושת למזבח הזהב דמקרי עץ כת"י ודו"ק:

בא"ד אך צ"ע האי קרא כו' אי מזבח הזהב אמתים ותו לא עכ"ל פי' דאי במזבח הזהב מתוקם קרא (כתיב) אמתים קומתו כתיב בתורה ותו לא ובהאי קרא כתיב ג' אמות כשיעור קומת מזבח נחושת בתורה אבל קשה אי בעי לכוון המזבח דיחזקאל כשיעור הכתוב בתורה אמאי לא תקשי להו מאורך באיזה מזבח שיהיה דהכא כתיב וארכו שתים אמות ובתורה כתיב בזהב אמה ארכו ובנחושת ה' אמות וצ"ע:

כז.

תד"ה מזבח אדמה כו' גבי מזבח אבנים כו' אומר הרר"א דקאי לתרוייהו ולמורי נראה כו' עכ"ל ר"ל דק"ל דהכא מוקמי' קרא מזבח אדמה על מזבח נחושת שהיה בימי משה והתם בזבחים מוקמינן לה על מזבח שהיה בבית עולמים ודרשינן מיניה התם מזבח אדמה שלא יבננו ע"ג כיפין ותירצו דאומר הר"א דמזבח אדמה קאי לתרוייהו בין אמזבח נחושת ובין אמזבח אבנים ולמורי נראה דחדא נינהו דמזבח של משה נחושת היה במקום מזבח אבנים שהיה בבית עולמים וכה"ג כו' וק"ל: