ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/חגיגה/פרק ג

< רש"י על הש"ס





חמריו ופועליו - עמי הארץ:

טעונין טהרות - כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:

טהרותיו טהורות - ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא - לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך - לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:

בבא להן דרך עקלתון - כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:

פרק שלישי - חומר בקודש


מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' - שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא:

אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה - כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':

אבל לא לקדש - שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס - מנעל של זב:

נושא את התרומה - בחבית שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש - בגמרא מפרש טעמא:

לא כמדת הקדש - בחציצת טבילותיו מדת התרומה:

שבקדש - אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:

ומנגב - אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:

ובתרומה - אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:

כלים הנגמרים בטהרה - שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש - ובגמרא מפרש טעמא:

הכלי מצרף את מה שבתוכו - אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:

אבל לא לתרומה - אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:

פסול - ואינו פוסל עוד אחר:

אם נטמאת אחת מידיו - בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף:

נגובין - שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם:

בידים מסואבות - שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא:



האונן - שלא נטמא במתו:

והמחוסר כפורים - כגון זב שטבל ליום שביעי לספירתו והעריב שמשו ולמחרת הוא קרוי מחוסר כפורים שעדיין גמר טהרתו תלויה בקרבנו:

צריכין טבילה - לאחר שהביא קרבנו אם רצה לאכול קדש ובגמרא מפרש טעמא:

גמ' שכבידו של כלי חוצץ - כבידו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו חוצץ בפני המים ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה ולקמן (דף כב.) פריך אי הכי אפילו תרומה נמי:

והא מדסיפא - דמעלה אחריתי דחשיב בסיפא הוה טעמא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דאי טעמא דתרוייהו משום חציצה ולאשמעינן דגבי קדש כל דדמי לחציצה פוסל בו ובתרומה לא פסלה אלא חציצה גמורה דאורייתא ליתני חדא מינייהו:



אהדוקי מיהדק - וקרוב הוא להיות חוצץ:

אקפויי מקפי ליה למנא - מציפות ומגביהות אותו:

רבי אילא - דאוקי טעמא דרישא משום חציצה:

לטעמיה - דאמר עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקודש ואנן י"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא:

בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש - אף הן נתעלו יותר מן התרומה במעלות הללו:

דררא דטומאה דאורייתא - חשש טומאה דאורייתא כלי בתוך כלי אי איכא חציצה טומאה דאורייתא היא אחוריים ותוך אף על גב דבכלים שנטמאו אחוריו במשקין דטומאה דרבנן היא עסקינן מיהו הא דאמור רבנן משקין מטמאין כלי משום גזרה דמשקה זב וזבה הוא כגון רוקו ומימי רגליו והני מטמאין כלי מדאורייתא ובטומאה דאורייתא אין חילוק בכלי שטף בין אחוריים לתוכו שבכל מקום שטומאה נוגעת בו נטמא כולו נושא את המדרס נמי חשש טומאה דאורייתא היא כדמפרש בגמרא מעשה היה שנפלה רצועת הסנדל לאויר חבית בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש שמא ישבה עליהן אשתו נדה חשש טומאה דאורייתא היא כלים הנגמרים כו' משום צינורא דעם הארץ שמא זב הוא:

בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד - וההיא לאו טבילה היא שאין המים הנכנסין לתוכו חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי ותנן כו' דלאו חיבור הוא:

עירוב מקוואות - מקוה חסר בצד מקוה שלם והצינור ביניהן המחברן:

אם יש ברוחבו כשפופרת הנוד - כקנה שנותנין בפי הנוד של עור:



וכחללה ועוביה - והן ב' אצבעות חוזרות למקומן שאדם יכול לגלגל בתוך חללו ב' אצבעות לכל צד הוי עירוב ומטבילין אף כלים והאי נמי חשש טומאה דאורייתא היא:

גרגותני - סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור כדאמרינן במסכת ע"ז (דף נו:) שלא החזיר גרגותני לגת:

טהורין - אף לקודש ורבא לטעמיה דאוקי טעמא גזירה משום כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ובסל ובגרגותני ליכא למיחש להכי:

לא עלתה לו טבילה - שעשאן כב' מקואות ואין שיעור לא בזה ולא בזה אע"פ שהמים מחברן בין אויר הנצרים אין זה חיבור:

דהא ארעא כולא מחלחלא - והמים הנובעין כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר דבעינן מ' סאה במקום אחד:

והני מילי - דאמרינן המטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד טמאים בכלי טהור שלא היה הכלי החיצון צריך להטביל:

אבל - אם הוא צריך להטביל:

מיגו דסלקא טבילה לגופו של כלי - ליטהר תוכו ע"י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו:

הרי אלו טהורין - לתרומה ולא חלק בין פיו רחב לפיו קצר:

ואם לא טבל כו' - כדמפרש לה ואם אין צריך להטבילו:

המים המעורבים - למקוה ואתה בא לטהר על ידיהן כלים שבתוכם עד שיהו מעורבין דרך פה רחב כשפופרת הנוד:

והא דר' אילא - דאוקי טעמא משום חציצה וסל וגרגותני נמי כשאר כלים דמו והמטביל כלים לתוכן אינן טהורין לקודש ורבא דאוקי טעמא דמתני' משום עירוב מקואות והא בסל וגרגותני ליכא למיחש וטהורין תנאי היא:

למאן קאמרינן חברים - למי אנו אומרים הוראה זו שלא יטביל כלי בתוך כלי לחבר דאילו עם הארץ לא אתי קמן למשאל הלכך לתרומה ליכא למיחש דהא מידע ידיע שיעור עירוב מקואות ולענין כבידו של כלי נמי אם כבד הוא מגביהין אותו:

א"ה קודש נמי - על כרחך מתני' דקתני אבל לא לקודש בחבר עסקינן דאי ע"ה מי ציית לך ומי אתי קמן למשאל טעמא:

תרומה נמי חזי ליה - ישראל עם הארץ ומטביל ומשתמש בו תרומה ואח"כ נותנה לכהן:

לא מקבלינן - תרומה מעם הארץ אלא בשעת הגיתות והבדים שהכל מטהרים את כליהן ע"פ חכמים כדתנן (לקמן דף כד:) עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של תרומה לא יקבלנה ממנו:

על טהרת יין ושמן - לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות כדתנן במתניתין (לקמן דף כד:) חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן:

ובונה במה - בשעת איסור הבמות ומקטיר לשמים:

כר' יוסי - דאילו לרבנן לא מקבלינן כדאמר בפסחים בפ' אלו עוברין (דף מט:):

וניחוש לשאלה - לא נטבול כלי בתוך כלי לתרומה דלמא חזי עם הארץ ועביד הכי ואנו שואלין את כליהן ומשמשין בהן:

דתנן - במתני' דשיילינן מנייהו:

כלי חרס מציל על הכל - אם מוקף צמיד פתיל באהל המת א"נ המת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה מן הבית לעלייה והשיבו כלי חרס בפתחה וכלי חרס חוצץ בפני הטומאה דאינו מטמא מגבו ומציל על כל מה שבעלייה:

שהוא טמא כו' - הכלי הזה היה טמא מתחילתו קודם שנתנו ע"ה על פי הארובה. והלא טיהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו אם היה מוקף צמיד פתיל באהל המת והיא היא.


לעצמו טהרנו. הוא יאכלם שהרי החברים בדלין מהן וממגען ובלאו הכי מאכלו טמא:

טהרת לך ולו - שמא תשאלנו ותשמש בו:

אשה לשה בעריבה - בעלייה זו:

כלום משגיח עליך - לפיכך טהרו לו ב"ש אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין להן טהרה אלא שבירתן ואם. באת לאוסרן עליו לא ישמע לך אבל בכלי שטף ישמע לך ויטבילנו:

מטבילין להו - שמא הטבילם כלי בתוך כלי:

ואטבילה לא מהימני - דאמר השואל ממנו צריך להטביל:

בגופו - מהימן:

והתניא - בניחותא:

לא הוכשרו - לא נראו לטומאה:

חבר שבא להזות - ואמר ראוי לקבל הזאה ראשונה שכבר עברו ג' ימים לטומאתו שהיום יום ג':

מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילה - כשבא לפניך להזאותיו ולא האמנתו הקלת עליו בסופו להאמינו על הטבילה לפי שהוא נזהר בטבילתו שלא יצטרך לו עוד:

כלי שנטמאו אחוריו - כלי עץ או של מתכת קאמר שמטמאין מגבן:

במשקין - דטומאה דרבנן היא דמדאורייתא אין אוכל ומשקה מטמא כלי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וגזרו חכמים שיהו משקין מטמאין כלי לפי שיש משקה שהוא אב הטומאה ומטמא כלי מן התורה כגון רוקו של זב ומימי רגליו הלכך הואיל וטומאה זו מדברי סופרים אחוריו טמאין ושאר תשמישין שבו טהורים דעבדו רבנן היכר להודיע שטומאה זו מדבריהם ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים כך היא מפורשת במסכת נדה פ"ק:

אוגנו - שפתו הכפולה לצד חוץ וראוי לתשמיש:

אזנו - כגון אוזן החבית:

וידיו - כלי שיש לו בית יד כגון מחבת:

נטמא תוכו - אפי' בטומאה דרבנן כולו טמא:

שצובטו - שאוחז בו ומושיטו לאחרים:

ויצבט לה קלי - תרגום ואושיט לה:

נקיי הדעת - אסתניסים:

צובעין - מטבילין אוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קיבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל:

אין להן אחורים - אין חילוק להם של אחורים ותוך אלא משנטמא אחד מהן הכל טמא בין לקדשי המקדש בין לקדשי הגבול:

תרומה - הנאכלת בכל גבול א"י:

דלמא - האי קדשי גבול חולין שנעשו על טהרת קודש קאמרת וע"י משנתך זו הוזכרתי דבר ששמעתי מרבה בר אבוה רביה דרב נחמן:



ונפסקה רצועה של סנדלו - מדרס הזב היתה ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית:

ר' חנניה בן עקביא - דאמר כל מקום שגזרו חכמים על דבר על מעשה שהיה לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר הלכך בקודש היה מעשה ובקודש גזרו:

ולא יעמוד בצד זה - של נהר:

אא"כ רגליו נוגעות בקרקע - משום מעשה שהיה בספינה כדלקמן וכל ספינה מהלכת באויר וגזרו על האוירות כולן:

אבל מעבירן על הגשר - הואיל ורגליו נוגעות בו:

אלא בירדן - ולא בשאר נהרות אבל משיטן על פניו ועומד בצד זה ויזרקם לצד אחר:

כזית מת תחוב - והאהילו עליו ונטמאו:

איבעיא להו סנדל טמא - הא דאמרת דגזרו עליו שלא ישא קודש עמו:

סנדל טהור מאי - מי גזור סנדל טהור אטו טמא או לא:

חבית פתוחה - ודאי גזור עליו חבית סתומה מאי:

ומשום צינורא דעם הארץ - שמא ניתז עליה רוק מפי עם הארץ כשחבר אוחז בו:

הא לאו מנא הוא - ולא ליטמא בכך:

עדיין לחה היא - ומטמאה משום שמא זב הוא ובמסכת נדה (דף נד:) תנן הזוב והרוק מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין:

לחטאת - לתת בתוכו אפר פרה:

יטבול מיד - שכל תשמישי פרה העשויין בכלי המקבל טומאה טעונין טבילה וקודם שיעריב שמשו ישתמשו בהן לפרה כדלקמן:

[מטמאין היו כו' - נוגעין היו בו שרץ]:

להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית - ולרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור (במדבר יט יח) למה לי למיהדר ולמיכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:

יטבול מיד - ואין צריך לטמאה טומאה אחרת שהרי טמאה ועומדת כדמפרש ואזיל:

למה לו טבילה - וכיון דאין לה טומאה אין היכר לצדוקים בטבול יום שבה:

בשלמא לר' יהושע - המצריכה לטמא היינו דאיכא היכר לצדוקין שהרי טימאוהו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר:

אלא לרבי אליעזר - שאינו מצריכה אלא טומאה זו:

אי אמרת בשלמא בעלמא הצריכו חכמים הערב שמש - בעלמא בטבילת כלים הנגמרים בטהרה ודלא כמתני' היינו דהכא לא מצרכינן לה איכא היכירא:



עשאוה כטמא שרץ - לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש ר"א לכלים הנגמרים בטהרה ואפ"ה איכא היכירא לפי ששפופרת של חטאת עשאן כאילו נגעו בשרץ לענין מנין ראשון ושני הלכך אי לאו דפרה נעשית בטבולי יום זו היתה צריכה הערב שמש:

אלא מעתה - דלא עשאוה אלא כטמא שרץ:

לא תטמא אדם - דהא טמא שרץ לאו אב הטומאה הוא ואינו מטמא אדם שלא מצינו טומאה לאדם וכלים הנוגעין בטמא שקיבל טומאה מאחרים חוץ מטמא מת שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר יט):

כטמא מת - כאילו נטמא במת שמטמא אדם:

לא חידשו דבר בפרה - אע"פ שעשו בה מעלות הרבה בשביל הזלזול הזה שהיו מטמאין כהן השורפה לעשותו טבול יום לא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום ואם כשאמרת שעשו בה כלים הנגמרין בטהרה כטמא מת הרי אין לך חדוש גדול מזה:

שלא אמרו קורדום מטמא מושב - כלומר לא נתנו טומאה בפרה לכלי שאינו ראוי לטומאה כגון לומר קורדום שאינו מיוחד לישיבה ואינו נעשה אב הטומאה במושב הזב בפרה אבל בכלי הראוי לקבל טומאה חידשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת:

תרקב - חצי סאה:

אשר ישב - מדלא קרינן אשר ישב למדנו שאינו מדבר אלא באשר מיוחד לישב שם תמיד:

הוסיף ר"ע כו' - רישא קתני העיד ר"ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו:

לבונה וגחלים - אע"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

פסל את כולן - לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר' חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא:



לא נצרכא - להאי עדות דר' עקיבא דמדרבנן אלא לסולת של שירי מנחה:

דאלו מדאורייתא הצריך לכלי - דומיא דקטורת שבכף דאיירי בה קרא כלי מצרפו ושאינו צריך לכלי כגון שירי מנחה שהן אכילת כהן אין הכלי מצרפן. מאי איכא למימר הרי צריכין לכלי:

קרטבלא - עור שלוק:

ופליגא הא דר' חנין - דאמר לעיל צירוף דאורייתא אדר' חייא בר אבא:

מחוסר כפורים כשר לתרומה ופסול לקדש - ביבמות ילפינן לה מקראי בפרק הערל (דף עד:):

שלישי שפסול בתרומה - כדנפקא לן ק"ו במסכת סוטה (דף כט.) ומה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה:

אינו דין שיעשה רביעי לקדש - וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ ק"ו לא צריך שהרי למדנו שלישי לקדש מן התורה והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדאמרינן בבבא קמא (דף כה.) ולמ"ד נמי אמרינן דיו הני מעלות דרבנן נינהו ולאו דאורייתא והאי דנקט ולמדנו שלישי לקדש מלתא בעלמא היא דאשמעינן דשלישי לקדש מן התורה הוא:

מי לא עסקינן כו' - מי לא משתמע (כו') נמי מהאי קרא:

דנגע בשני - דהא אשכחן דאיקרי שני טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא וה"ל הכלי ראשון ומה שבתוכו שני וקרי ליה טמא וקאמר רחמנא והבשר אשר יגע בכל טמא בשני וה"ל שלישי לא יאכל והאי קרא בבשר שלמים כתיב:

בחיבורין שנו - מתניתין דקתני יד מטמאה את חבירתה לקדש כגון שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש דגזור רבנן דלמא אתי למינגע טמאה בקדש ולמ"ד פסול לקמן לפסול דמעלה בעלמא היא:

אבל שלא בחיבורין - שלאחר שפירשה מן הטהורה חזרה טהורה ונגעה בקדש טהור ואין יד מטמאה חבירתה לעשותה אפי' שלישית לפסול:

יד נגובה - אע"פ שאין בה משקין:

לטמא את הקדש - לעשות רביעי:

ר' יוסי בר' יהודה אומר - חבירתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:

אי אמרת בשלמא שלא בחיבורין - קאמר דמטמאה היינו רבותא דנגובה ואע"ג דנגובה היא כשנגעה בזו ואין לחוש שמא נגעה היד הטהורה במשקין שבטמאה שהן ראשונים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה והויא לה הך יד נמי שניה מחמת המשקין כמו חבירתה אפילו הכי מטמאה דמעלה דרבנן היא שהיד מטמאה את חבירתה להעשות שניה כמותה לקדש אלא אי אמרת לא אמרינן אלא בחיבורין וטעמא משום דלמא נגע טמא לקדש מאי רבותא דנגובה אטו יד קמייתא לא מטמיא לה לקדש בלא משקין הלא שניה היא:



אבל יד חבירו - אם נגעה ביד חברו לא טימאתה:

באותה היד - אם נגע ביד הראשונה ביד חברו אבל השניה אינה מטמאה יד חברו:

ולפסול - את הקדש הוא דאמר יד מטמא חבירתה אבל לא לטמא:

הא תנא ליה רישא - ולקדש מטבילין שניהן:

אין שני עושה שני - אין יד שהיא שניה עושה את חבירתה שניה מכלל דשמעי' לר' יהושע דאמר היד מטמא את חבירתה להיות כמותה:

ודלמא לא שני ולא שלישי - דלית להו הך מעלה דמתני' אבל מאן דאית ליה אפי' לטמא אית ליה להכי קאמר ידים לעולם שניות הן לפיכך אין יד מטמא את חבירתה:

וכי יש נגובה בקדש - והלא תיבת הקדש מכשרת אלא אין נגובה זו לומר כשלא הוכשרו אלא כשהוכשרו לטומאה ועכשיו הן נגובין וטומאה הן מקבלין ולא הוצרכה משנתנו לדבר באוכלי קדש נגובין אלא באוכלי חולין נגובין ואוכלין קדש:

תחב לו חברו - בידים טהורות וזה האוכל ידיו מסואבות:

או שתחבן הוא עצמו בכוש או בכרכר - שהן פשוטי כלי עץ ואין מקבלין טומאה:

וביקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן - שאין ידים מטמאות את החולין ואפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש פן תגע ידו מסואבת באוכלי קדש שבפיו:

לענין תרומה - אע"פ שהיד מסואבת פוסלתה לא עשו מעלה אלא אמרינן זהיר ולא נגע וה"ק מתניתין אוכלין חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ולהכי נקט נגובין שאילו עכשיו היו משקין עליהם היו משקין נעשין ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותם ואית דמסיק מלתא בנגובין שמעולם לא הוכשרו וקשיא לי בחולין מה לי הוכשרו מה לי לא הוכשרו הלא אין ידים מועילות כלום לחולין:

כיון דעד האידנא אסירי - דמחוסר כפורים מותר בתרומה ואסור בקדש וכן אונן ואע"פ שאסורים במעשר שני מותרין בתרומה כדאמרינן במסכת יבמות מוכל זר יתירה זרות אסרתי לך ולא אנינות:

מתני' שביהודה נאמנין - עמי הארץ:

על טהרת יין ושמן - של קודש אם הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים. נאמנין על שמירתן כל ימות השנה ובגמ' מפרש מאי שנא יהודה דנקט:

ובשעת הגיתות והבדים - הכל מטהרין את כליהם:

והביאו לו - עמי הארץ לכהן חבר:

אבל מניחה - עם הארץ לגת הבאה ואז יתננה לכהן:

רביעית לוג שמן נאמן - דמיגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה:



המדומעות - מפרש בגמרא והשתא משמע של טבל תרומה וחולין מעורבין:

שבעים יום - מקדימין לטהר את הכלים גיתות של יין בדים של שמן:

גמ' רצועה - של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה היא וא"א להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפילו של חברים שמגליל אינו בא לנסכים:

אהל זרוק - אהל המיטלטל ונזרק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה:

שונין - תנאים שונין ברייתא שאין הקודש ניצל בצמיד פתיל:

אין חטאת - מי אפר פרה:

שאינן מקודשין - שלא ניתן האפר עליהן עדיין:

ניצולין - וכשירין לקדשן אחר כך:

מדכן - מטהרין יינן ושמנן למזבח ואי רצועה מפסקת למה מטהרין:

שמא יבא אליהו - ויראה להן שביל בה שאינו מארץ העמים:

הגומר את זיתיו - עם הארץ שבא לגמור את זיתיו:

ישייר קופה אחת - לצורך תרומותיו:

ויתננה לעני כהן - ויראנה שלא הוכשרו הזיתים והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגיתות והבדים אין נאמנים:

באפלי - שכבר עבר זמן הגיתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן:

כשל בית אביך - אפלי הוו:

בגלילא שנו - ומתני' דקא תני דמהימני ביהודה קאי דקתני רישא שביהודה נאמנין על טהרות יין ושמן ועלה קאי ובשעת הגיתו' והבדים אף על התרומ':



יכול לומר לו טול אתה חטין במקום פלוני - שיודע בהן שהוכשרו ואני אטול חטים במקום פלוני שיודע שלא הוכשרו דכיון דחד מינא הן אמרי' יש ברירה שאלו הן חלקו של זה ואלו הן חלקו של זה ולא החליף לו חבר לע"ה חלקו שבטמאין בשביל חלקו של ע"ה בטהורין אבל בשני מינין אין לומר ברירה דכשמת אביהן נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים ונמצא חבר זה מחליפה לו ועובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט):

שורף את הלח - אם כהן הוא ויש שמן לתרומה מדליקו לנרות:

בדבר שאין לו גת - כגון שכר תמרים של תרומה והאי שורף לשון איבוד הוא:

ויניחנו לרגל - שטומאת עם הארץ אינה ברגל וימכרנה:

שבודקין לעושי פסח - בית הפרס כדמפרש ואזיל היה הולך לעשות פסחו ובית הפרס של שדה שנחרש בו קבר מפסיקו בודקו בנפיחה ואם יש עצם כשעורה רואהו ונשמט ממנו ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו:

ואין בודקין לאוכלי תרומה - אין סומכין על בדיקה זו דכיון דאין זמן קבוע לאכילה ימתין שבעה ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול אבל גבי פסח הואיל ובית הפרס דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת:

שנידש - ברגל וזו היא בדיקתו בודק אם נידש או לא נידש:

במקום שיש בו חיוב מיתה - כגון טמא האוכל תרומה:

מיגו דמהימן אקדש מהימן אתרומה - שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח:

בריקנין דקדש - לאחר שעירה מהן קודש והיה שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:

ובשאר כל ימות השנה - כלומר כל ימות השנה דלקדש אין חילוק בין שעת הגיתות לשאר ימות השנה:

ובמלאין דתרומה בשעת הגיתות - שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגיתות מפני הפסד כהנים חבירים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות ארץ ישראל על הקנקנים לא האמינום ואין הכהנים חברים מקבלין מהן הקנקנים עם התרומה אבל מערין אותה לכליהן ודכוותה אמרינן לקמן אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה ומשקין טהורים:

מאי לאו מדומעות דתרומה - וקתני נאמן אכדין:

תוס' - ומי איכא דימוע לקדש. טבל שלא נתקן מדומע בתרומה אבל קדש לא הוזקקנו לפרוש מתוכה שיהא הטבל מדומע בתוכו. ע"כ:

במטהר את טבלו לנסכים - דאיכא חולין וקדש ותרומה מיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואקנקנים שגנאי לקדש שיהו הקנקנים שעירוהו מהן בחזקת טומאה והוא קרב:

מתני' מן המודיעים ולפנים - מודיעים שם כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל כדאמר במסכת פסחים (דף צג:) ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנין קדרין עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקין כגון קדרות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות ולפיכך האמינום שלא לגזור עליהן שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:

הוא הקדר - מי שהביאן (חוץ) למודיעים האמינוהו לפי שא"א אבל אם מסרן ליד קדר עם הארץ היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:

והן הקדירות - על אותן הקדירות שהביא הוא האמינוהו ולא לצרף עמהן קדירות של קדר אחר היושב במודיעים:

והן הלוקחין - חברים שראוהו שהביאן נאמן הקדר אצלן ולא אצל לוקחים אחרים:

יצא - מן המודיעים לשוב לאחוריו אינו נאמן:

גמ' מודיעים - הכרך עצמו:

פעמים כלפנים כו' קדר יוצא - מלפנים מן המודיעים ונכנס למודיעים:

וחבר - בא מחוץ למודיעים ונכנס למודיעים:

כלפנים - מותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי:

שניהן נכנסין - מחוץ למודיעים ובאו בתוך הכרך כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים:



וכן שניהם יוצאין - הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח (וממנו) לא יקח עוד וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח:

תנא נאמנין על כלי חרס הדקין לקדש - הא דתנן מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס בכלי חרס הדקין אמרו שא"א בלא הם כדפרשינן לעיל אבל גסין כגון חבית ליין אין נאמנין אלא בתוך ירושלים כדלקמן ואני לא כך שמעתי ולבי מגמגם על שמועתי ששמעתי כשפיהן צר שאין אצבעו נכנס לתוכו וסופינו שאנו מטהרין אותם אפילו מליאים משקין טמאין:

ואפי' אפיקרסותו בתוכו - אפי' מלאין משקין שלו שאינן של קדש:

ואל תתמה - שכל דברי חכמי' כך הן שהרי שמעתי אצל כלי חרס המציל את המשקין שבתוכו ואין מציל כל כלי שטף שהלגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין:

מתני' הגבאין - ישראל שהן גבאין למלך נכרי לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות:

שנכנסו לתוך הבית - לעבוט עבוטו וכן הגנבים שגנבו כלי חרס והחזירום:

נאמנים לומר - שלא נגעו לתוכו לקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מתרומה קיימא ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם אף אם עשו תשובה דשין בטומאה היו:

ובירושלים נאמנין כו' - מפרש בגמרא:

גמ' כל הבית כולו טמא - כל כלי הבית טמאין שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים:

איכא נכרי בהדייהו - אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתו אם לא יחפשו כל הבית:

אימת נכרי עליהם - פן יענישם בגוף או בממון:

אימת מלכות - שמא ילשין עליהן נכרי אצל המלך:

נכרי שאינו חשוב - אימתו ליכא אימת מלכות איכא:

אלא מקום דריסת רגלי הגנבים - מ"מ דריסתו מיהא טמא וכ"ש כלים שגנבו והחזירו:

כשעשו תשובה - ומחמת תשובה החזירום הלכך לא משקרי:

על כלי חרס הגסין - וכ"ש הדקין ובהדיא תניא בירושלמי נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש:

וכל כך למה - מהדר אף על הדקים מן המודיעים ולפנים:

שאין עושין כבשונות בירושלים - לא לדקים ולא לגסין ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים שכל יחיד ויחיד נסכו בביתו לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעים אבל בעלי הלשכה המוסרין נסכים לצבור די להם בנכנסין לתוך העיר ולשם בלבד האמינום על החביות א"נ יחידים צריכים לדקים אף לבישול שלמיהן יום יום:

ויאסף כל איש ישראל וגו' - בפלגש בגבעה כתיב שנאספו כל ישראל בגבעה:

הכתוב עשאן חברים - ורגל שעת אסיפה הוא:

מתני' הפותח את חביתו - חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל וכל הבא ליקח ממשמש ואף עמי הארץ ממשמשים:

לא יגמור - אחר הרגל אע"פ שברגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע כדאמר במתני' עבר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:

רבי יהודה אומר יגמור - וטעמא מפ' במסכת ביצה (דף יא:) ג' דברים הותרו סופן משום תחילתם וזה כמו כן שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים:

גמ' מהו שיניחנה כו' - אליבא דרבנן בעי לה:

אטו האידנא - כל ימי הרגל לא ממשמשו בה הכל והתרת ברגל:

טמאה היא - למפרע וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא לעולם וי"מ אותה בע"ה ואי אפשר לומר בע"ה לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעי ליה ועוד דאמר במסכת ביצה שזו היא אחד מג' דברים שהותרו סופן משום תחילתן ואי בע"ה אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא במאי דמזבין ברגל: ה"ג מאי לאו תנאי היא לא הא דקתני יניחנה ר' יהודה והא דתני לא יניחנה רבנן ותסברא והא רבי יהודה יגמור קאמר אלא הא דתניא יניחנה רבנן והא דתניא לא יניחנה רבי יהודה היא ומאי לא יניחנה כו'. מאי לאו תנאי היא ואליבא דרבנן ותפשוט בעיא דלעיל דפלוגתא דתנאי היא:

מתני' מעבירין על טהרת עזרה - מעבירין את הכלים ממקומן ולהטבילן ולטהר את העזרה מטומאת ע"ה שנגעו בהן ברגל שאע"פ שעשאם הכתוב חברים ברגל לא מפני שטהורין הן הלכך לאחר הרגל מגען טמא למפרע:

מפני כבוד השבת - שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת:

אף לא ליום החמישי - אם עבר הרגל ליום חמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת:

גמ' לפי שאין הכהנים פנויין - במוצאי יום טוב להטבילן שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה:

מתני' ואומרים להם - לכהנים ע"ה ברגל:

הזהרו שלא תגעו בשלחן - שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד (שמות כה):



טעונין טבילה - מפני טומאת הרגל:

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע - שהכתוב קראו מזבח אדמה ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו:

מפני שהן מצופין - בגמרא מפרש:

גמ' מנורה לא כתיב בה תמיד - כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב (שמות כח) תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה אבל תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה הוא דמשבת לשבת הוא ערוך עליו:

נוכח השלחן - כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו:

ותיפוק לי - דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא:

דומיא דשק בעינן - לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא):

מה שק מיטלטל מלא וריקם - יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אע"פ שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר:

השלחן הטהור - שאמרתי שיהא טהור מכלל שהוא ראוי לטומאה והלא כלי עץ העשוי לנחת הוא:

סילוקו כסידורו - שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו:

חם ביום הלקחו - שיהא חם ביום הלקחו מעל השלחן:

ותיפוק לי - דמקבל טומאה ואפילו הוא עשוי לנחת:

משום ציפויו - שהוא מתכת דכלי מתכת לא איתקש לשק:

דהתנן - דבתר ציפוי אזלינן:

הדולפקי - כסא המתקפל ומכוסה עור:

שחיפהו בשייש - דשוב הוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה:

ושייר בהן - מן הפחיתה או מן החיפוי כדי הנחת כוסות:

טמא - שעדיין ראוי למלאכתו ראשונה:

רבי יהודה אומר - צריך אף הנחת חתיכות לחם ובשר ואי לא לאו שלחן הוא אלמא ציפויו מבטלו אפילו להקל וכל שכן להחמיר:

לא שנו - הך דקתני ציפויו מבטלו אלא בעצי אכסלגים שאינו חשוב כ"כ:

ציפוי שאינו עומד - שאינו מחוזק במסמרים יפה ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא:

לבזבזין - שפה לשלחן סביב:



רחמנא קרייה עץ - אף כשהוא מצופה:

שולחנו מכפר עליו - בהכנסת אורחין:

הכי גרסינן מזבח הנחושת דכתיב מזבח אדמה הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת:

אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו - דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת:

מאי דעתיך - דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אע"ג דעשוין לנחת:

מפני שהן מצופין - ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות:

מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו - דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומא':

סלמנדרא - חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק:

כעובי דינר זהב - דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/חגיגה/פרק_ג"