מלאכת שלמה על חגיגה ג
<< · מלאכת שלמה · על חגיגה · ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
חומר וכו': עד סוף סי' ג' ביד פי"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ובספ"ג דהלכות מקואות: ומצאתי ספר אחד מוגה בו חומר בקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילין וכו': וכתבו תוס' ז"ל חומר בקדש וכו' י"א מעלות חשיב לרבא ולר' אילא עשר מעלות והיה קשה לה"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים וגם טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קחשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה וה"נ בפ"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהם אשתו נדה ע"כ:
אבל לא לקדש: דאמרי' כובדו של כלי וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ר' אילא פי' האי טעמא ובגמ' פריך והא מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דקתני סיפא לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב וכו' ומשני רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי אשמועי' רישא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום כובדו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כובדו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה וא' אשמעי' סיפא ה"א היינו טעמא דלקדש לא משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא חציצה צריכא ור' אילא לטעמיה דא"ר אילא א"ר חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקדש ואנן י"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא וחמש ראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות הקדש אבל חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן לקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש: ורבא אמר מדסיפא משום חציצה הוי רישא לאו משום חציצה ורישא היינו טעמא גזרה שלא יטביל מחטין וצנורייאות בכלי שאין בפיו כשפופרת וההיא לאו טבילה היא שאין המים נכנסין לתוכו להיות חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי כדתנן בפ"ז דמסכת מקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ורבא סבר י"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עט"ה: ובפ"ק דנדה דף ו' אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה ומשום דמעת לעת שבנדה ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזרה בעלמא היא מש"ה לא קתני ליה הכא גבי מעלות ופירשו תוס' ז"ל דמעת לעת לית להו אפי' דררא דטומאה דרבנן דאי לא תימא הכי ליתני להו הכא גבי מעלות אתרונות ע"כ. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ממאי מדלא קתני לה גבי מעלות ונהגא ג"כ בחולין שנעשו עט"ה אבל לא בחולין שנעשו ע"ט תרומה:
אחוריים ותוך וכו': פ"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ג' ו' ובפ"ח סי' ז'. ופי' בערוך בית הצביטה פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו ושמואל פירש ממקום שצובטו מלשון ויצבט לה קלי פי' ממקום שתופסו וכן משמע בית הצביעה מקום שאוחזו באצבעותיו ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' במילתיה דר' יוחנן דרך אחרת וז"ל מקום שנקיי הדעת צובעין פי' איסתנסים מטבלין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל ע"כ וע"ש בתוס' דבגמרא: אחר זמן רב לעת זקנתי בא לידי משניות הה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ומצאתי שכתב הצביעה גרסי' בעי"ן ולא גרסי' צביטה ושבוש הוא דהא קאמר מאי צביעה א"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין בו ש"מ שהגירסא היא צביעה ומה שאמר אח"כ מקום שצובטין בו שנאמר ויצבט לה קלי פי' בערוך דלא מייתי ראיה כלל על פירוש המשנה אלא מייתי פסוק זה לפרש מה רצה הוא בזה שאמר שצובטין בו וע"ד זה יש הרבה בתלמוד כגון הא דתנן בפ' שלישי דקדושין ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר אם יעברו בני גד וגו' שאינו מביא ראיה מכאן אלא ה"ק ומהו תנאי בני גד וכו' שנאמר ויאמר משה וגו' עכ"ל ז"ל:
כלים הנגמרים: אומר ה"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתם עד עת גמרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להם לשמרם תוס' ז"ל: בְטָהֳרָה כך נקד גם פה הח' הנזכר ס"פ דלעיל:
הכלי מצרף וכו': בפ"ק דפסחים דף י"ט ובפ' הקומץ רבא דף כ"ד והתם בעי הא דאמרי' דכלי מצרף מי בעינן דנגעי בהדדי או אפי' לא נגעי ומסיק מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן פי' אי תנא כלי מחבר הוי משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה אבל מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפם: ואיתא בתוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קי"ח) וכתבו תוס' ז"ל הקשה הרב ר' אפרים דבפ"ק דחולין דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותי' הר"י דלא מצינו צירוף לחולין ע"כ:
בלשון ר"ע ז"ל המתחיל הכלי מצרף וכו' עד דכתיב כף אחת. אמר המלקט ר' חנן הוא דאמרה בגמ' דצרוף הוי מן התורה ופליגא דר' חנן אדר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דתנן בר"פ בתרא דמסכת עדויות הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטרת וכו' שנגע ט"י במקצתם שפסל את כולם ומדרבנן דהכי קתני רישא העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת וכו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן דאי מקרא דר' חנן ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא שאפר חטאת אינו קדוש אלא חול כדמוכח בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר' עקיבא משמע דהוי מדרבנן כמו רישא ומדקתני שפסל את כולם אלמא ס"ל דכלי מצרף מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע ביד מטמאה את חברתה אבל חברתה תו לא מטמאה דא"כ ה"ל ששי ושביעי עד ק' ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקדש פסול אלמא דאפי' ר' עקיבא לית ליה חמשי בקדש ולא רביעי בתרומה ולית ליה ק"ו דר' יוסי שאכתוב בסמוך אע"ג דאית ליה שלישי בחולין כמו שכתבתי בפ' כשם סי' ב':
הרביעי בקדש פסול: גמ' תניא א"ר יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפרה שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש: ואיתא להאי ברייתא נמי בפ"ק דפסחים דף י"ח:
ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה: גמ' אמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חברו פי' אם נגעה ידו ביד חברו אפי' לקדש לא טמאתה ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חברו באותה היד לפסול פי' אם נגעה יד חברו ביד הראשונה אבל היד השניה אינה מטמאה יד חברו ולפסול את הקדש הוא דאמרי' יד מטמאה את חברתה אבל לא לטמא ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה את חברתה לקדש אבל לא לתרומה הא תו למה לי הא תנא ליה רישא ובקדש מטביל את שתיהן אלא לאו ש"מ לאתויי יד חברו ואף ריש לקיש הדר ביה דאמר ר' יונה אמר ריש לקיש אחד ידו ואחד יד חברו וכו'. ופי' הרמב"ם ז"ל וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ע"כ וכן הוא בקיצור בפי' ר"ע ז"ל: ושם פרק י"ב מהלכות אבות הטומאות השיגו הראב"ד ז"ל. ירושלמי ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה לטמא את הקדש דברי רבי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לפסול בקדש מה רבי כר' יהושע דתנינן תמן בפ"ג דמסכת ידים כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמא את חברתה דברי ר' יהושע ודר' יהושע רבא מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דא"ר יהושע בתרומה ע"כ:
אוכלין אובכלין וכו': פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן י' וז"ל [הרמב"ם] בפי' המשנה העיקר אצלנו חבת הקדש מכשירתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובים בידים טמאים אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעו בידיו אלא במלקחים ודומיהן ע"כ:
אונן ומחוסר וכו': תוס' פסחים פ' האשה דף צ' ובגמ' ר"פ טבול יום (זבחים דף צ"ח) ודקדקו הם ז"ל דלישנא דצריכין טבילה לקדש משמע אבל לא הערב שמש. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ' שנים עשר מהלכות אבות הטומאות סי' ט"ו האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסרי כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כפורים מותרין לאכול את התרומה ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתם ושמא נטמאו והם לא ידעו ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעין בקדשי' קודם טבילה ע"כ והוא הפך ממה שפי' במשנ' שחלק בין אונן למחוסר כפורים לענין נגיעה:
שביהודה וכו': ולשון ר"ע ז"ל עד לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. אמר המלקט ובגמ' פריך ונייתיה בשדה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה של ארץ העמים דתניא הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר ופריך ולייתיה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשני א"ר אלעזר שונים תנאים בברייתא אין הקדש ניצול בצמיד פתיל:
ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה: גמרא ורמינהי דתק בפ"ט דמסכת טהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן פי' עם הארץ שבא לגמור את זיתיו ושייר קופה אחת לצורך תרומותיו יתננה לעני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגתות והבדים אין נאמנים ומשני אמר רב נחמן לא קשיא הא בחרפי הא באפלי שכבר עבר זמן הגתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן. וגרסי' תו בגמ' תניא עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה נאמנים על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין:
עברו הגתות וכו': ר"פ חזקת הבתים ופי' הרמב"ם ז"ל וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינם נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק ע"כ. משמע קצת דהוה גריס והביא כמו שהוא בסיפא ג"כ לשון יחיד אכן בכל הנוסחאות והביאו גם בלשון רש"י ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות מטמאי מו"מ סי' ב' כיון שהביא לו ע"ה חבית יין א שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה הניחה ע"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעח הגתות והבדים ע"כ:
ואם אמר לו הפרשתי לתוכה וכו': פ' השוכר דף ל"ה והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי"ל דע"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע"כ ואיתה נמי בתוס' דפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ח.) ובירושלמי פ' במה מדליקין גרסי' תניא רשב"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתם נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמרה פרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן בפ"ה דאהלות הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתנינן בפ' ששי דמכשירין ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן ע"כ:
כדי יין וכדי שמן המדומעות: עיין בפי' הרמב"ם ז"ל במה שמפר' בשם הירושלמי:
מן המודיעית ולפנים וכו': י"ס המודיעים במ"ם וכן הוא בגמרא ובתוספתא וגם בגמ' דפסחים דף צ"ג. ובגמ' תנא מודיעית פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא מלפנים מהמודיעית ונכנס למודיעית וחבר בא מחוץ למודיעית ונכנס למודיעית כלפנים ומותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי. שניהם נכנסין מחוץ למודיעית ובאים בתוך הכרך כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים וכן שניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח. אמר אביי אף אנן נמי תנינא הקדר שמכר קדרות ונכנס לפנים מן המודיעית טעמא דלפנים מן המודיעית הא מודיעית גופה לא מהימן אימא סיפא יצא אינו נאמן הא מודיעית גופה נאמן אלא לאו ש"מ כאן בקדר יוצא וחבר נכנס כאן כששניהם יוצאין או שניהם נכנסין ש"מ: וביד שם סי' ו' ז' ובגמ' תנא בכלי חרס הדקים הוא שאמרו מן המודיעית ולפנים נאמנים לקדש אמר ריש לקיש והוא שניטלין בידו אחת ור' יוחנן אמר אפי' שאין ניטלין בידו אחת אמר ריש לקיש לא שנו אלא ריקנים אבל מלאים לא ור' יוחנן אמר אפי' מלאים אמר רבא ומודה ר' יוחנן במשקים עצמן שהן טמאים ואל תתמה שהרי לגין מלא משקין טהורין תנן בפ"ה דאהלות הלגין טמא טומאת ז' והמשקין טהורין:
הגבאין שֶנִכְנְסוּ לבית: פי' רש"י ז"ל ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאים שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם ואפי' עשו תשובה ע"כ אבל תוס' ז"ל כתבו לקדש ולתרומה קאי ולא לחטאת ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה והאי חטאת הוי קדש כדקתני התם ולא אפר חטאת ואפי' עשו תשובה ה"ר שמעון תוס' ז"ל. ובגמ' פריך ורמינהי הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית כולו טמא שחזקת הגבאים ממשמשין הכלים ומשני לא קשיא הא דאיכא נכרי בהדייהו הא דליכא נכרי בהדייהו דתנן בפ"ז דמסכת טהרות אם יש עמהן נכרי נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו דכי איכא נכרי בהדייהו אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתי אם לא יחפשו כל הבית:
וכן הגנבים שהחזירו: את הכלים שהחזירום מחמת תשובה ובהכי לא קשיא ההיא מתני' דפ"ז דטהרות דקתני הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים דמשמע דדריסתם מיהא טמא וכל שכן כלים שגנבו והחזירו:
ובשעת הרגל אף על התרומה: דכולה מתני' אחומר בתרומה קיימא. וביד כולה מתניתין עד סוף פירקין שם פי"א סימן ט' י' י"א ובפי"ב סי' י"ב י"ד:
הפותח את חביתו וכו' ע"ג הרגל: נראה שרוצה לומר בעבור מעלת הרגל שכולן בו חברים וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה סי' ג'. ואיתה בגמ' שם פ"ק דביצה דף י"א והוא אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם ואליבא דר' יהודה וכדכתיבנא התם בסימן ה': וכתב רש"י ז"ל ויש מפרשים מתני' בעם הארץ ואי אפשר לומר בעם הארץ לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעיא ליה ועוד דאמרינן במסכת ביצה שזו היא אחת משלשה דברים שהתירו סופם משום תחלתם ואי בעם הארץ אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא ליה במאי דמזבין ברגל עכ"ל ז"ל:
יגמור: פי' לאכול או לשתות:
על טָהֳרַת: גרסי' וכדלעיל:
כיצד מעבירין על טָהֳרַת וכו': פ"ז דהלכות כלי המקדש סי' י"ט:
שלא תגעו בשלחן: ירושלמי תפתר כשנטמא בספק משקין תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקדש חומר הוא בקדש ע"כ. ובגמ' פריך ותיפוק ליה דאי נמי נגעו בשלחן לא מטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא ואנן דומיא דשק בעינן שמיטלטל מלא וריקן ומשני האי נמי מיטלטל מלא וריקן הוא שמגביהין ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו והדר פריך ותיפוק לי דמקבל טומאה ואפי' הוא עשוי לנחת משום צפויו שהוא מתכות דכלי מתכת לא אתקש לשק דתנינן בר"פ כ"ב דמסכת כלים השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהן מקום הנחת הכוסות טמאים ר' יהודה אומר צריך לשייר אף מקום הנחת חתיכות בשר ולחם ואי לאו לאו שלחן הוא אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל שאם חפהו כולו בשיש טהור דהוי ככלי אבנים וכ"ש להחמיר ומסיק שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ אף כשהוא מצופה דכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו': ובמנורה לא גרסי' ליה במשנה:
ותטמאו כל הכלים: אית דגרסי ותטמאו כלי המקדש ואית דל"ג ליה כלל אלא ותטמאוהו דקאי אשלחן בלבד והכי מסתברא. וגם ה"ר יהוסף ז"ל. מחק מלת ותטמאו כל הכלים. ובגמ' תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה ותנא דידן מ"ט לא תנא מנורה שלחן כתיב בה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור בתמיד וחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך כל היום יכול לסלק אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליה משבת לשבת. וכן כתב ג"כ בתי"ט.
מפני שהן מצופים: בגמ' בתירוץ שני ואיבעית אימא רבנן לר' אליעזר קאמרי מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו רחמנא אדמה הא לאו הכי טמאים אע"ג דעשוין לנחת מפני שהן מצופים ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוו להו ככלי מתכות אדרבא מיבטל בטיל צפוין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה:
בסוף פי' ר"ע ז"ל כך פי' הרמב"ם ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב אמר המלקט בפי"א. וגם בפי' המשנה בפי"א דמסכת כלים גבי גלוסטרא מצופה טהורה כן פי' כמו שכתבתי שם וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בפ"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל והביא דבריהם בתוספת יום טוב עיין עליו:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת חגיגה. הדרן עלך סדר מועד תושלב"ע. יח"ל צית"ו: