תפארת ישראל על חגיגה ג

משנה חגיגה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

משנה | סדר מועד | מסכת חגיגה

תפארת ישראל על מסכת חגיגה: א | ב | ג | כל המסכת

יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח || בועז || הלכתא גבירתא

יכין לפרק שלישי

משנה א

א) חומר בקודש מבתרומה בי"א דברים:

ב) שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה דכשהכלי הפנימי אינו כבד [ודלא כר"ב], אינו חוצץ [כי"ד סי' ר"ב]:

ג) אבל לא לקדש אפילו אין הפנימי כבד, עכ"פ חיישי' שמא לא יהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד, דהיינו כשיעור ב' אצבעות חוזרות, נמצא שלא יהיו המים שבכלי חיצון כמעורבין במי מקוה, והו"ל כטובל הפנימי במים שבכלי ולא במקוה. מיהו אם החיצון ג"כ צריך טבילה, אפי' אין בפיו כשפופרת הנוד, מגו דמהני מים שבתוכו לטבילת החיצון מהני נמי לטבילת הפנימיית אף לקודש [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:

ד) ובית הצביטה [האנדגריף] שיש בו בית קבול [לשון ויצבט לה קלי שהוא לשון השטה. וי"ג הצביע, והוא לשון אצבע [רק שנשמט האל"ף] מדאוחז שם באצבע לטלטלו]:

ה) בתרומה דבתרומה אם נטמא א' מאלו השלש מטומאה דרבנן, כגון ממשקין טמאין, דאע"ג דמדאורייתא אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה, עכ"פ בנגע כלי במשקין טמאין, גזרו חכמים שיטמא הכלי, משום גזירה שמא יגעו בהכלי משקין של זב וזבה, כרוקו או מימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'. להכי בשאר משקין טמאין שטומאת הכלי רק מד"ס, בנטמא א' מאלו *) הג' לא נטמא חבירו:

ו) אבל לא בקודש דבנטמא א' מאלו הג', אפילו בטומאה דרבנן, נטמא כל הכלי:

ז) הנושא את המדרס הוא כלי או מלבוש שישב עליו הזב [עי' בהקדמתי לטהרות סי' כ"ג]

ח) נושא את התרומה ר"ל מותר לישא באותה שעה תרומה, כשאינו נוגע בה נגיעה שיטמא התרומה. כגון שהתרומה בכלי חרס, שאינו מטמא מגבה, והנושאה נוגע בהכלי רק מגבה:

ט) אבל לא את הקדש משום מעשה שהיה, שנשא אחד כלי חרס עם יין נסכים ונשתלשל לתוכה רצועה ממנעל מדרס שלבש, ונטמא עי"ז הקודש. וגזרו בקודש דוקא מדראו שהקילו בטהרת קודש, שלא נזהרו בה כראוי:

י) מדרס לקדש ולא נקט נמי נט"י וטבילה כפ"ב מ"ה ו'. דלא נקט הכא רק הנך דיש חשש טומאה. משא"כ נט"י וטבילה מעלה בעלמא:

יא) מדת התרומה נ"ל דנקט הך לישנא [עי' תוס' שאחמ"כ תרצו בדוחק]. לומר דיש מרחק הרבה ביניהן, דכל הנך מעלות דנקט מעתה מקלינן בכל א' ב' קולות בתרומה נגד קודש:

יב) ומטביל דכשרוצה להטביל בגד לקודש, אם קשור הוא מתירו מקודם אף שצריך לחזור ולקשרו, ואם לח הוא מנגבו תחילה קודם שיטבלו דלא להוי כחציצה, אף שאין זה סברא שלחותו יהא כחציצה במי המקוה:

יג) ואחר כך מטביל והיינו ב' קולות דלא די שא"צ לנגבו או להתיר קשורו, אלא אפילו ללחלחו או לקשרו לכתחילה קודם טבילה שרי:

משנה ב

יד) כלים הנגמרין בטהרה שמשנגמר וראויין לקבלת טומאה, נזהר היה בהן שלא יתטמאו:

טו) צריכין טבילה לקדש דשמא נתז עליהן רוק ע"ה כשעדיין לא נגמרו דאז לא נזהר בהן, וכשנגמר הכלי עדיין היה הרוק לח וטימא להכלי להכי צריך טבילה. אבל א"צ הערב שמש, דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה די"ח א']:

טז) אבל לא לתרומה והא נמי ב' קולות, דלא די דלא חיישינן לרוק של החבר שעשה הכלי, שגם כן היה ראוי שיתטמא הכלי מרוק החבר שנטמא על הכלי מסתם ידים שלו שמשמשו בהכלי שהן שניות לטומאה לתרומה. אלא אפילו לרוק של הע"ה שרוקו בעצמו טמא, אפ"ה לא חיישינן ליה:

יז) הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש דכשהיו חתיכות רבות בכלי, אף שאין להכלי תוך אם נגע טומאה בא' מהן, נטמאו כולן [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:

יח) אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות לא די דבשאין להכלי תוך, אלא אפילו ש להכלי תוך, השאר שלא נגע בהן הטומאה טהורין:

יט) והשלישי בתרומה עי' בהקדמתי לטהרות סי' ה'. וה"נ דומה כאילו יש ב' קולות בתרומה, שהרביעי טיהרו לגמרי, וגם השלישי אמרו שאינו רק פסול ואינו מטמא אחרים:

כ) ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאה דרבנן, כגון שנגעה היד באוכלין או במשקין טמאין, או בספר:

כא) חברתה טהורה דהרי מדאורייתא אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה, להכי בהנך גוונא דטומאתן רק מדרבנן נטמא רק היד:

כב) ובקדש מטביל שתיהן שמא נגעה בחבירתה [תוס' דכ"ד א' ד"ה בחיבורין]:

כג) שהיד מטמא את חברתה בקדש דכשהיד הטמאה לחה, אז אפילו לא נגעה ביד השנייה נטמא גם היא, וכשהיד הטמאה נגובה עכ"פ בנגע בה בחברתה, ואפילו נגע בידו הטמאה ביד של אחר, נטמא:

כד) אבל לא בתרומה הרי שוב ב' קולות בתרומה, דלא די בשלא נגעה יד הטהורה בהטמאה מטהרינן. אלא אפילו בנגעה בה טהורה:

משנה ג

כה) אוכלין אוכלים נגובין שאין עליהן משקה, ולא הוכשרו:

כו) בידים מסואבות טמאות:

כז) בתרומה דהרי א"א שיטמא התרומה מדלא הוכשרו האוכלים:

כח) אבל לא בקדש דכשאכל הקודש הנגוב בידים מסואבות. ודאי נטמא הקודש, דאע"ג דלא הוכשר, קודש א"צ הכשר מים, דחיבת הקודש מכשירתו. אלא אפילו אכל הקודש במזלג או מלקחיים [דכוש דנקט הש"ס לאו דוקא, דאפילו לקח בכלי אחר, אין כלי מק"ט מקבל טומאה רק מאב הטומאה], או שתחב לו אחר לתוך פיו, אסור, דחיישינן שמא שבשעה שיהיה הקודש בפיו, יקח בידיו המסואבות פירות חולין לחים, ויאכלן עם הקודש, והרי המשקה שעל פרי החולין נטמא מידיו, ויטמא את הקודש בפיו. והרי זה שוב ב' קולות בתרומה דלא די במזלג מותר לאכלה, אלא גם בידיו מסואבות להדיא שרי:

כט) האונן יום שמת לו א' מז' קרובין, אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו, ורק באותו יום, וקודם קבורה [ש"ך י"ד שמ"א סק"ב]:

ל) ומחוסר כפורים זב וזבה יולדת ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין ביום המחרת:

לא) צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות, דלא די כשעבר אנינותו, וכבר הביא כפרתו, דאז רמי אנפשיה למדכר אם הסיח דעתו מטהרת גופו, אלא אפילו בשעה שעדיין אונן, ולא הביא עדיין כפרתו, תיכף כשהעריב שמשו אוכל בתרומה. אבל בקדשים אף שעבר יום אנינותו, וכבר הביא כפרתו אסורין לאכול עד שיטבל. אף שלא הסיח דעתו מטהרת גופו, [דבכה"ג גם בתרומה צריך טבילה והערב שמש כזבחים צ"ט א'] על כל פנים מדהסיח דעתו מלאכיל קודש חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. וי"א דאפילו לנגיעת קדשים צריך טבילה [ועי' רמב"ם פ"ג מכלי מקדש, וכהקדמתי לטהרות אות נה, ועי' זבחים דצ"ט ב' דלאכילה עבד רבנן מעלה ולא לנגיעה]. מיהו אונן נוגע בקדשים, אבל לאכול קודש אסור עד שיטבול:

משנה ד

לב) שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה אף שא"צ הכשר. אפ"ה באמר הע"ה שעשאן בטהרה והתכוון שיהיו למנחות ונסכים, נאמן, דבקודש נזהרין מאד. מיהו דוקא ביהודה. אבל מגליל אי אפשר להביא נסכים משום דנטמאו מארץ העממין שמפסיק בין גליל לירושלים. ואפילו בשידה תיבה ומגדל, שמחזיקין מ' סאה, שאינן מקבלין טומאה, אי אפשר להביאן, דהרי קיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כרמב"ם פי"א ממת]. וגם בכ"ח בכלי חרס מוקף צמיד פתיל אי אפשר להביאן דרך הגליל, דבקודש אין מציל צמיד פתיל:

לג) ובשעת הגיתות בעת שדורכין היין:

לד) והבדים דהיינו בזמן שעוצרין השמן:

לה) אף על התרומה דאז הכל מטהרין כליהן. ובשאר השנה לא:

לו) לא יקבלנה ממנו ר"ל הכהן החבר לא יקבלנה מהע"ה, דשמא נטמא אח"כ, דבתרומה לא זהירי כל כך. [ונ"ל דלהכי נקט "והביאו", לשון רבים, דקמ"ל דאפילו היו המביאין רבים, ומעידין עליה שטהורה היא, אפ"ה אין נאמנין דכל החשוד וכו']:

לז) אבל מניחה לגת הבאה ר"ל הע"ה שיודע שנזהר בה רק שלא יאמינוהו, יניחנה עד הגת הבאה. שאז יהיה נאמן עליה:

לח) ואם אמר לו הע"ה להכהן:

לט) הפרשתי לתוכה רביעית קדש ר"ל הקדשתי להפריש מיין שלתוכה, רביעית אחת לנסכים:

מ) נאמן דהרי לקודש נאמן, וגנאי יהיה לקודש שיהיה התרומה שבצדה טמא והיא תקרב (א):

מא) כדי יין וכדי שמן המדומעות ע"ה שהביא לנו כדים מלאים שמן ויין ששמרן להפריש מהן נסכים, והרי צריך להפריש מכל כד תחילה תרומות ומעשרות, נמצא שהכדים מדומעות מתרומה ונסכים וחולין:

מב) וקודם לגיתות שבעים יום דאז כבר מתחילין לטהר כליהן, ומדנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה ועל גוף הכדים, משום גנאי הקודש, וכלעיל סי' מ' [והקשו רבעתוס' מה איריא בשעת הגתות בכל השנה נמי וכדאמר לעיל בהפריש לתוכה רביעית קודש נאמן אף על התרומה בכל השנה. ותירץ דהתם בהקדיש הרביעית לחלוטין, אבל הכא לא התכוון רק לכשיצטרך יקח ממנו לנסכים. ונ"ל דלפ"ז הא דאוקמא בקודש רק לרבותא נקטי' דאף דהקדש מעורב בהכד, אפ"ה א"נ רק בזמן גתות, דלא דמי לרישא, דהכא לא הקדיש לחלוטין. ותו נ"ל דהא דמסיים וקודם לגתות ע' יום, רק אכדין קאי, משום דרק בכלים שייך האי טעמא שכבר טהרוהו, אבל ביין ושמן גופיה, הרי קודם זמן הגתות אין כאן שמן ויין]:

משנה ה

מג) מן המודיעית הוא כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל, ומאותו מחוז רגילין להביא קדירות לירושלים:

מד) ולפנים ר"ל מכל המקומות שבין מודיעית לירושלים:

מה) נאמנין על כלי חרס ר"ל כלי חרס שצריכין להשתמש בהן קודש, נאמן הע"ה לומר שעשאן בטהרה כראוי לקודש. מדאינן מטמאין מגבן, וגם לא מהני בהו טבילה. ודוקא בכלי חרס דקין כקדירות וכוסות, מדא"א בלעדן, דהרי בירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן, לכן נאמן הע"ה על טהרת הכלים בכל זמן לקודש. אבל לתרומה אין נאמנים על הכלים:

מו) מן המודיעית ולחוץ אין נאמנין ובמודיעית עצמו יש חלוק, דכשהקדר והחבר שניהן בדרך כניסתן לירושלים או שהקדר בדרך כניסה לירושלים והחבר בדרך יציאה, ופגשו יחד במודיעית, אז דין העיר כלחוץ, משום דיכול החבר לכנס עם הקדר לצד שבין מודיעית לירושלים, ויקח ממנו שם כלים. וה"ה כששניהן בדרך יציאתן והם במודיעית. דינה כלחוץ, מדלא לקח ממנו כשהיה לפנים. אבל כשהחבר נכנס וקדר יוצא, ופגשו יחד במודיעית והקדר מפני משאו לא ירצה לחזור לאחוריו, אז דין העיר כלפנים ממודיעית, ויקח והן טהורין לקודש:

מז) נכנס לירושלים:

מח) לפנים מן המודיעית ר"ל מלפנים ממודיעים:

מט) הוא הקדר ר"ל דוקא אותו קדר שהכניסן נאמן. אבל במסרן הקדר לע"ה אחר שם למכרן אין הב' נאמן:

נ) והן הקדירות במסר לו ג"כ קדר אחר שם קדירות, אף דנאמן על שלו, אינו נאמן על של חבירו:

נא) והן הלוקחים אותן שראוהו מכניס יקחו, ולא אחרים. ואפשר דר"ל דאפילו אותן שראוהו מכניס מותרים ליקח:

משנה ו

נב) הגבאין גובי מס המלך, והן ע"ה:

נג) שנכנסו לתוך הבית ליקח משכנות על המס, ומיירי שלא היה עמהן עכו"ם, להשגיח עליהן שיחפשו היטב:

נד) וכן הגנבים שהחזירו את הכלים שגנבו כלי חרס, ועשו תשובה והחזירום וה"ה שאר ע"ה שנכנס שלא ברשות דבעית שמא יבוא בעה"ב [טהרות פ"ו] רק נקט הנהו לרבותא אף דלא בעית, בשעה שנכנסו מלמשמש הכל:

נה) נאמנין לומר לא נגענו ר"ל לא נגענו לתוכו, והרי כלי חרס אינו מתטמא מגבו. ונאמנים בכה"ג אך לתרומה:

נו) ובירושלים נאמנין הע"ה:

נז) על הקדש אפי' על כלי חרס גדולים, נאמנים לומר שהן טהורים לקודש:

נח) ובשעת הרגל דאז הכל מתטהרין שם:

משנה ז

נט) הפותח את חביתו חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל וע"י זה משמשו בו הע"ה ברגל:

ס) והמתחיל בעיסתו על גב הרגל שהתחיל למכור קצת מעיסתו ברגל, שממשמשו בו ידי הע"ה אז:

סא) רבי יהודה אומר יגמור ר"ל מותר למכור כל השאר אחר הרגל בחזקת טהרה. דאם לא כן לא יתחיל למכור, ולא יהי' מזון מצוי לעולי רגלים:

סב) וחכמים אומרים לא יגמור דנטמא למפרע ממשמוש הע"ה ברגל, ורק ברגל טהור היה:

סג) משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת עזרה ר"ל מעבירין כלי המקדש ממקומן כדי לטהרן בטבילה, מדנגעו בהן הע"ה ברגל:

סד) לא היו מעבירין מפני כבוד השבת מדטרודים הכהנים בבתיהן לצרכי שבת:

סה) רבי יהודה אומר אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין מדצריכים עוד קודם שבת להוציא הדשן מהתפוח שבאמצע המזבח, שנתרבה שם דשן ברגל מקרבנות של כל ישראל:

משנה ח

סו) ואומרין להם לכהנים הע"ה שנכנסו להיכל להשתחות שם ברגל (ב). מיהו ישראל אסור לכנס אפי' לעזרת כהנים, רק לסמיכה וכדומה:

סז) הזהרו שלא תגעו בשלחן דא"א לסלקו ולטבלו, מדכתיב לחם הפנים לפני תמיד:

סח) ובמנורה ותטמאוהו ל"ג מנורה, כמבואר בש"ס, דהרי רשאי לסלקה לטבלה, דתמיד דכתיב במנורה, היינו שידלק כל הלילה. [ולרמב"ם פ"ג מתמיד שמדליק המנורה גם ביום עכ"פ א"צ להדליקן תמיד ביום. ואע"ג שנר המערבי לכ"ע דולק כל היום מעשה גם הי' משום שהיה בו מדת שמן רק כבחבריו [כספ"ג דתמיד]. ולפי שלא הי' מצוה, רק שאסור לכבותו, כדי לפרסם הנס, לפיכך הי' יכול לטול הנר מהמנורה ולהושיבו במקום אחר עד שיטביל המנורה. ואף למ"ד דנרות קבועין במנורה [כמנחות דפ"ח ב'] והכי קיי"ל עכ"פ כשנטמא המנורה, מסתמא לא דלק בנס]:

סט) כל הכלים שהיו במקדש אפי' שולחן, מדאפשר שיטמא:

ע) כל הכלים שהיו במקדש כשודאי נטמא:

עא) מפני שהן כקרקע מזבח נחושת נקרא בתור' מזבח אדמה, וכלי אדמה אינו מק"ט מקבל טומאה. ומזבח הזהב איתקש למזבח נחושת:

עב) וחכמים אומרים מפני שהן מצופין ר"ל וחכמים מטמאין, משום דצפויין שהוא מתכות הוא העיקר, ולהכי לא מקרי מזבח הזהב כלי עץ העשוי לנחת שאינו מק"ט. וי"א דחכמים ס"ל ג"כ דטהורין, וה"ק דמשום דהן מצופין טהורים, דכל כלי מצופה טהור [כפכ"ב דכלים]. והא דקאמר התם כלי מצופה בשיש טהור לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא נקט, וה"ה בחיפן בשאר דברים טהורים [ועי' בש"ס] ואע"ג דשולחן נמי מצופה, ואפ"ה מקבל טומאה ה"ט מדקריי' רחמנא עץ. אבל שאר כלים בטל הכלי לגבי צפוי וטהור:

בועז לפרק ג

(א) [והקשו תוס' [חולין דל"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע"י ברירה שיאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ"ל: ונ"ל דגם בקושיתם לא ס"ד דמיירי שלקח הע"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא"כ הול"ל וי"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה"ג ברירה [כתוס' גיטין כ"ה ב'], וא"כ הו"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו"ל כדשיל"מ [כתוס' כריתות י"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב"ם פ"ז ממעשר ה"א]. והכא פסק הרמב"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי"א ממשכב] ואי"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל"ז ב']. והנה בזבחים [דפ"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ"ה ב' ד"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא"כ לתוס' זבחים הנ"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בב' לוגין בפ"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר"ש רפ"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא"כ ברביעית קודש בפי"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ"א ב' ורש"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא"ל עכ"פ חזי למתשל עליה כמ"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל"מ [כי"ד ק"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ"פ ק' הרי בל"ז המרדכי הנ"ל בגיגית סותר א"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק"ה א']. אע"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ"ל [בפ"ז ממעילה] דהו"ל דבר שבמניין. ורכ"מ שם תי', מדהו"ל דשיל"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ"כ ק"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל, מכ"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה"ג אפילו בלי דשיל"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח"כ הו"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח"כ מ"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק"ב. מלבד מה שבל"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ"ע]. ותו ק"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב"ק דקט"ו ב']. ואי"ל דעכ"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש"י זבחים פ"ח א']. ואפילו לר"ח התם דפליג ארש"י [כתוס' שם ד"ה מן] וס"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר"ח מודה דאסור לנסכים. ואת"ל כיון דרק ע"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע"י קודש לא פקע קודש, והו"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי"ב מ"ט] וכ"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ"פ בל"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ"ה ב' ד"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא"כ בכה"ג לכ"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ"ש לעיל ביצה פ"ד סי' נ"ט], א"כ צריך שיהי' פ"א בספק, משא"כ בכה"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ"ל]:

(ב) ואילה"ק הרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול [כיומא פ"ג, מ"ג] ובהכי סגי להחזיק ע"ה בטהרה [כטהרות רפ"י] י"ל דמשום חומר דמקדש חיישי' שמא נטמא במת דצריך הזאה ג' וז'. וא"ת עכ"פ הרי הוה ביאה רקנית, דחייב עליה מלקות [כמנחות כ"ז ב']. י"ל דעכ"פ אחר גמר כל עבודת הצבור באותו יום, רשאין לכנס להשתחוות גם הכהנים הבלתי עובדין [כתמיד כ"ה מ"ו]. אבל אין לומר שכל שנכנס להשתחוות לא מקרי ביאה ריקנית וכתוי"ט [תמיד פ"ז מ"א], דא"כ מה מקשי הש"ס [יומא נ"ג א'] הא עייל ביאה רקנית, ואצטרך לשנויי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולשני לי' שנכנס להשתחוות. אלא לאו ש"מ דרק בגמר עבודה מותר לכנס להשתחוות, והתם ליכא לאוקמא הכי, דהרי מיירי בעייל עם קטורת חסירה, והרי לא הקטיר עדיין, ולא שלמה עבודת היום עדיין]:

הלכתא גבירתא כללא דפרק ג

משניות א-ג

אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש יותר מלתרומה, ואלו הן יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש והוא שהכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין טהור דבהוא טמא כשם שעלתה לו טבילה עלתה נמי לכלים שבתוכו. בתרומה כלי שנטמא אחוריו במשקין לא נטמא תוכו ולא בית אצבע שבעובי שפתו והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו טהורין ושותה בו ואינו חושש שיגע משקין שבפיו באחורי הכלי ויטמאו תוכו. משא״כ לקודש נטמא אחוריו נטמאו כולן. הנושא מדרס מותר לו לישא עמו תרומה כא׳ והואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה במדרס, הרי היא טהורה, משא״כ בקודש אעפ״י שלא נגע בו, ומעשה היה בא׳ שנשא חבית דקודש ונטמאו במדרס טמא שנשא עמה ובאותה שעה גזרו שנושא המדרס לא ישא הקודש ולא גזרו אלא במדרס כמעשה שהיה, ובעבר ונשא הקדש טהור. בגדי אוכלי תרומה אעפ״י שהן טהורין ונזהרין מהטומאות בגדיהן מדרס לקדש. כלי מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כמטה וכיוצא בזה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה יכול להטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר, משא ״כ לקודש יש ב׳ חומרות. שצריך להתיר ולפרק אותו מקודם, וגס צריך לנגבו, שמא יש שם דבר החוצץ, ומטביל ואח״כ קושר. כלים הנגמרים בטהרה אפילו היה העושה ת״ח ונזהר בהן צריכין טבילה לקודש שמא נגע בו רוק ע״ה בשעת מלאכה וא״צ הערב שמש. משא״כ בתרומה משתמש בהן בלא טבילה שהרי נעשו בטהרה אחר שנגמרו. הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, כיצד כלי שהיא מלאה פירות פרודין זה מזה

כגון צמוקין וגרוגרת ונגעה טומאה באחת מהן נטמא כל מה שבכלי לקודש, משא״כ לתרומה. הרביעי בקדש פסול ובתרומה טהור, וכן שלישי שבתרומה בנגע כמשקה קודש ה״ז נטמא, והשלישי שבתרומה או שבקודש אם נגע במשקה תרומה לא פסלו. מי שנטמא ידו אחת ונגע בה בידו שניה או ביד חבירו פסל השניה והרי היא כשלישי, ובהיה ידו בלולה במשקה, אע״פ שלא נגע, נטמאה חברתה, וצריך להטביל שתיהן ואח״כ יגע בקודש, משא״כ בתרומה אם נטמאה ידו הא׳ לא נטמאת חברתה ואפי׳ נגע בה כיון שהיא נגובה, וא״צ להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה. אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותן בידים מסואבות, בד״א בתרומה, אבל בקודש חיבת הקודש מבשרתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר, ואפי׳ לא נגע בו אלא בכוש או שתחב לו חבירו לתוך פיו ה״ז אסור, ואצ״ל שאם נגע טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מבשרתן. האונן אחר שכלה זמן אנינותו ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו צדיכין טבילה לאכילת קודש משא״כ לתרומה, שהאונן ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקודש אבל לא לתרומה ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה לא לנגיעה בקדשים. ושש מעלות הראשונות עשאום אפילו לחולין שנעשו על טהרת קודש, משא״כ חמש אחרונות עשאום דוקא בקודש, לא בחולין שנעשו על טהרת קודש.

משניות ד-ה

חומר בתרומה שנאמנין ע״ה על טהרת פרת חטאת שמפני חומרתה אין מזלזלין בה, וכן נאמנים על התרומה בשעת הגיתות

והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה, עברו הגיתות והבדים אינן נאמנים. כהן שהביא לו ע״ה חבית יין או שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו שהיא בחזקת טומאה הניחה ע״ה עד גת הבא והביאה לו יקבלנה הימנו אעפ׳׳י שהוא יודע שהיא של אשתקד. הביא לו ע״ה חבית דתרומה בשאר ימות השנה ואמר הפרשתי בתוכה קודש אפילו רביעית מתוך שנאמן על טהרת קודש נאמן על הכל. ואעפ״י שנאמן ע״ה בשעת גיתות ובדי׳ על התרומה אינם נאמנין על הכלי ריקם לומר שהוא טהור לתרומה או טהור לקודש. כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע״ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים הרי נאמנין על טהרת הכלי ואפילו קודם לגיתות ובדי׳ ע׳ יום אבל קורם לע׳ אינם נאמנים, בד״א בשאר א״י, אבל בירושלי׳ נאמנים על כלי חרם הריקן שהוא טהור לקודש לעולם בין כלים דקים או גסים, מלאים או ריקנים, הרי הוא נאמן על הכלי אעפ״י שהמשקין שבתוכו טמאין, אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי, הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש, שאין עושין כבשנות בירושלים, ומן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרס, מן המודיעית ולחוץ אינן נאמנים, והמודיעית עצמה פעמים כלחוץ ופעמים כלפנים, כשחבר נכנס וע״ה יוצא וכלי חרם בידו הרי זה נאמן במודיעית לומר שהוא טהור לקודש, משא״כ שניהן נכנסין או יוצאין אינן נאמנים עד שיהא לפנים מן המודיעית.

משנה ו

גבאי מלכות והן ע״ה שנכנסו לתוך הבית למשכן, כל שבבית טמא, אם יש עמהם עכו״ם אין נאמנים לומר לא נגענו מפני שאימת עכו״ם עליהן בד״א ביש עדים שנכנסו או שהמשכון בידם, משא״כ באמרו מעצמם נכנסנו אבל לא נגענו נאמנים שהפה שאסר הפה שהתיר, הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים שהן מפחדין

מלחפש אלא שנטלו דבר במזומן, ודוקא אוכלים ומשקין וכלי חרס הפתוחין מטמאין במקום הליכתן, משא״כ המשכבות והמרכבות וכ״ח המוקפין מצמיד פתיל טהורין, ואם יש עמהן עכו״ם או אשה הכל טמאין. זה לשון הרמב״ם בהל׳ משכב ומושב פי״ב, הי״ג, וע״ר אאמ״ו זציק״ל כ׳ בגי׳ הרמב״ם שלו שהוא תמוה, שהרי הרמב״ם כ׳ בה׳ כלים פכ״ד ה״ז, דאין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו, ואי״ל דגנבים שנכנסו הו״ל כמיואש וכמ״ש התם, דזהו דחוק, וטפי נ״ל דדוקא בגזלן אבל כאן דיש לחוש רק שישבו עליו, ישיבה בעלמא ודאי אין בעלים מקפידין עליה, מיהו טהורין דכ׳ הרמב״ם כאן לצדדין קתני דבכלי חרם המוקף צמ״פ טהורין לגמרי, משא״כ משכב ומושב עכ״פ נטמא במגע עכ״ל רבינו]. הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן לא מיראה ואמרו לא נגענו בכל מה שבבית כשנכנסנו נאמנים ואפילו על כפי רגליהם, דיש מאמנים ע״ה על כלי חרס בירושלים עי׳ לעיל מ׳׳ה.

משניות ז-ח

הפותח חביתו ברגל והמתחיל בעיסתו ועבר הרגל הרי שאר התבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שנגעו בה ע״ה ואעפ״י שנגע בה רק בזמן הרגל שהוא כחבר, דאינה טהורה אלא ברגל. אחר הרגל במוצאי י״ט [כשלא היה בע׳׳ש דאז אין מעבירין הכלים מפני כבוד שבת וצ״ע שלא הזכיר הרמב״ם בה׳ מטמאי משכב ומושב הי״א הא דבע״ש לא היו מעבירין] היו מטבילין הכלים שבמקדש מפני שנגעו בהן ע״ה בשעת החג, ולפיכך היו אומרין להן אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי הרגלים כדי שלא יהיה טמא במגע אחר הרגל וצריך טבילה והערב שמש והרי נאמר בלחם הפנים לפני תמיד, ו כל הכלים צריכים טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב והנחושת שציפוייהן בטלין לגביהן. וכל הכלים שבמקדש היו להם שניים ושלישים שאם יטמאו הראשונים יביאו השניים תחתיהם.