תוספות יום טוב על חגיגה ג

<< · תוספות יום טוב · על חגיגה · ג

משנה א

[שמטבילין כלים בתוך כלים. פירש הר"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דמקואות]:

נושא את התרומה. עי' פ"ה דטבול יום משנה ו':

לא כמדת הקדש. פי' הר"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו.

ובתרומה קושר. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב"ם פי"ב מהלכות אבות הטומאה:

משנה ב

כלים הנגמרים בטהרה. פירש הר"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס':

[צריכין טבילה. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ"ה דפרה ובפי"א משנה ה']:

הכלי מצרף כו'. כתב הר"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב"ם בפירושו גם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא:

הרביעי בקדש כו'. עיין משנה ה' פ"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו:

מטביל שתיהן. פי' הר"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ"פ הרמב"ם וכן בחבורו פי"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע"כ. וכתב הכ"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה:

שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו:

משנה ג

אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע"י כוש או כרכר. בגמ' ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב"ם בפירושו במלקחים ודומיהן:

אבל לא בקדש. פי' הר"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו':

האונן עיין משנה ו' וח' פ"ח דפסחים: . האונן עיין משנה ו' וח' פ"ח דפסחים:

צריכין טבילה לקדש. כתב הר"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב"ם ספי"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ"פ הרמב"ם. טעמם מדריש פי"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא"כ ה"ה למחוסר כפורים. וכ"פ שם הרמב"ם וז"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש"י שם בד"ה ה"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר"ב ורמב"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [ועיין ברפי"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב )הרי"ף במשנה ה' פי"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]:

משנה ד

[שביהודה נאמנים כו'. כתב הר"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ"כ התו' דהכא. אע"פ שבפ"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ"ג דפרה ובתוס' הקשה הר"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא"א לעשות אלא בירושלים. וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ"ז משנה ג'. ע"כ. [ועיין מ"ש ברפ"ח דמקואות]. ול"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]:

נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה"ל חולין. ונטמא בטומאת ע"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע"פ שהוא יודע. כמ"ש שם. ע"כ:

ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ"ט דטהרות:

אף על התרומה. פי' הר"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב"ם:

עברו הגתות והבדים. פי' הר"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ"ש ברפ"ג דב"ב:

והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש"י ואע"פ שאח"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא):

אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב"ם פי"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ"ו דדמאי:

רביעית קדש. כתב הר"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' ותימה דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפירושו וז"ל בפי"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע"כ. ומ"ש הר"ב אע"ג דע"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ"ל. והוא משנה ד' פ"ה דאהלות:

משנה ה

מן המודיעית ולפנים. יש לדקדק דלא תנן וכמדתה לכל רוח כדתנן במשנה ב' פ"ט דפסחים. וכה"ג במגדל עדר במשנה ד' פ"ז דשקלים. וכמו שדקדקו התוס' בסוף פ"ג דפסחים על צופים דתנן התם. ונראה בעיני שכן היו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו המחוז. שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואילו לרוח אחרת לא היו מצוים מוכרי קדרות כמו שכן מצוי בכל הכרכים הגדולים שבמחוז מיוחד יש בעלי מלאכה פלונית מצויים ברוב. ולא בזולת מן המחוזים אחרים:

ולפנים. הא מודיעית עצמה לא מהימן ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניהם נכנסים או יוצאין שניהם ופירש"י שניהם נכנסים דימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים. א"נ כששניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא. הואיל וסוף הקדר לכנס לפנים. יחזור החבר הצריך ליקח ויקח:

נאמנין על כלי חרס. כולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא נאמנין בכלי חרס הדקים לקדש. ומ"ש הר"ב טעמא דדקים משום דא"א וכו'. עיין במשנה דלקמן מ"ש שם:

מן המודיעית ולחוץ. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו. ואם לא עכשיו [יקח] אימתי:

משנה ו

הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ"ז דטהרות:

נאמנין. לשון רש"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב"ם העתיקה בפי"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע"ש. וצ"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה:

ובירושלים נאמנין על הקדש. פירש הר"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש"י:

ובשעת הרגל אף על התרומה. כתב הר"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב"ם בפי"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל:

משנה ז

רבי יהודה אומר יגמור. פי' הר"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור. אף הוא לא יתחיל. הכי מפרשינן בגמ' פ"ק דביצה דף י"א. ומש"ה בטהרת העזרה מודה ר"י דמטהרין דהא לא פליג אלא בחמישי:

משנה ח

ואומרין להם. פי' הר"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ"ק דכלים משנה ח'. וכ"פ רש"י ותוספת:

הזהרו שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. ה"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ"ג דתמיד ול"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי"א דמנחות משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם:

שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. אע"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ"ד) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א' כ"א) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא:

מפני שהן כקרקע. כתב הר"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ') וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר"ב ברפ"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע"ה א"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו:

מפני שהן מצופין. כתב הר"ב ה"ק וחכמים מטמאים כו' דאל"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י"א) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ"ש הר"ב פי' אחר וחכ"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא"ה צפוי עיקר. וא"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר"א. דאיצטריך לקרא משום דאל"ה ס"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז"ש הר"ב כך פי' רמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב"ם גם הוא מורה יורה כפרש"י שכך כתב שם בפי"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ"ד מהלכות כלים כתב בהפך וז"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע"כ. וכתב עליו הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהרמב"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ"ד. ואע"ג דתחלת לשון הר"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת:

משנה חגיגה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב