רש"י על הש"ס/חגיגה/פרק ב





לבתו מאנוסתו דלא כתיבא - דאילו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' (ויקרא יח) משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך וגו' ומוקמינן לה ביבמות (דף צז.) בבתו מאנוסתו מדלא אסר הכתוב בת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיב בתו לא כתיב וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מדין ק"ו דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשין ומקראי נפקא לן במס' מכות (דף ה:) ומהיכן נפקא לן לבתו מאנוסתו:

אמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה - לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה כתיב בנישואין שארה הנה זימה היא וכתיב באונסין כי ערותך הנה מה האמור בנשואין עשה הכתוב בתה כבת בתה וכבת בנה אף באונסין עשה הכתוב בתו כבת בתו וכבת בנו אתיא זימה זימה לשריפה מאחר שלמדת אנוסה מנשואה ובנשואה כתיב זימה היא כמה דכתיב באנוסה דמי וחזור ולמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ):

הני אין הנך לא - הני דמיפרשי הוו גופי תורה הנך דלא מיפרשי כולי האי לאו גופי תורה בתמיה:

הן והן - אלו ואלו:

פרק שני - אין דורשין


מתני' אין דורשין - בשלשה. שנים והוא:

בשנים - אחד והוא:

ביחיד - אין שם אלא הוא לבדו ובגמ' מפרש לה:

ארבעה דברים - הני דמפרש ואזיל:

מה למעלה - מרקיע שעל ראשי החיות:

ומה למטה - מהן:

ומה לפנים - חוץ למחיצת הרקיע למזרח:

ומה לאחור - למערב:

תוספות - אינו יכול להיות מה שפירש המורה מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע ומה לאחור למערב מדפריך בגמ' בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור לחיי אלא לפנים מה דהוה הוה אלמא מה לפנים קודם לעולם הוא ועוד בתוספתא מה לפנים ומה לאחור מה היה ומה עתיד להיות ע"כ תוס':

כל שלא חס על כבוד קונו - בגמ' מפרש מאי היא:

ראוי הוא לו - טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י) ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן:

גמ' אמרת ולא במרכבה ביחיד - וכיון דיחידי הוא ואינו שומע מפי הרב על כרחך מדעתו הוא מבין וקאסרת ליה והדר אמרת אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו:

לשלשה - לבד מן הדורש:

לא במעשה בראשית לשנים - וכ"ש לשלשה:

ולא במרכבה ליחיד - לתלמיד יחיד:

אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא:

ואמר רחמנא לא תקרבו לגלות ערוה - לא תקרבו שלשתכם זה אצל זה לגלות טעמי פרשת עריות:

בסתרי עריות - שאינן מפורשות כגון בתו מאנוסתו ואם חמיו ואם חמותו דנפקי במס' סנהדרין (דף עה.) מדרשא:

שקיל וטרי - נושא ונותן בהלכה עם רבו:

מצלי אודניה - מטה אזנו ושומע דבריהן והן שומעין את דברי הרב אבל כשהן שלשה שקלי וטרו הנך תרי זה עם זה ולא שמעו מאי דאמר רבן ואתו למישרי איסורא בעריות על ידי שלא שמעו מפי הרב כשדרש בו איסור:

דאמר מר גזל ועריות כו' - במתניתין בתרייתא דמסכת מכות (דף כג:):

בפניו - כשהוא רואה לפניו שיכול לגזול:

מנא הני מילי - דאין שנים שואלין במעשה בראשית:

יכול ישאל אדם - מה היה קודם שנברא העולם:

יכול לא ידרוש ולא ישאל בששת ימי בראשית - דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:

תלמוד לומר לימים ראשונים - מיום ראשון:



והשתא דנפקא לן מן ולמקצה השמים - דאסור לשאול מה שיש חוץ למחיצות ממילא נפקא לן דאסור לשאול בקודם שנברא דהיא היא מה שהיה קודם לברייתו הוא עכשיו חוץ למחיצתו הלכך למן היום אשר ברא אדם למה לי למעוטי מיניה קודם שנברא העולם:

על הארץ ולמקצה השמים - על הארץ היה ומגיע לשמים:

אחור וקדם צרתני - שתי פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל:

מסוף העולם ועד סופו - כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב:

תהו ובהו - לקמן מפרש להו:

מדת יום ומדת לילה - כ"ד שעות בין שניהם:

ישת חשך סביבותיו - למדת שקו החשך מקיף את השמים:

מפולמות - לשון ליחלוח:

קו תהו ואבני בהו - למדת שהתהו קו והבהו אבנים:

חכמה - יודע מה שלמד:

תבונה - שהוא מבין דבר חדש מפלפול חכמתו:

דעת - ישוב:

כח - הוא כח הזרוע:

גבורה - גבורת הלב:

גערה - נזיפה כדאמרינן לקמן שגער בו ועמד:

פקעיות - לומישי"ל בלע"ז:

שנאמר הבונה בשמים מעלותיו - אלמא עלייה מיקרו:

שרפרף - לרגליו וכסא לישב על כרחך הכסא עשוי תחלה ולפי גובה הכסא הוא מתקן השרפרף:

אף ידי יסדה ארץ וגו' - מסיפיה דקרא יליף דכתיב יעמדו יחדו כשבראן ועשאן פקעיות כמו שאמרנו למעלה:

וטרפן - עירבן:



להקדים שמים לארץ - דאי לא כתיב את הוה אמינא כאחת נבראו אלא שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת להכי כתב את להקדים:

למי שאין דרכו להשכים והשכים - הכא נמי דקרא לשמים תחלה ה"ל ארץ אין דרכו להשכים ועוד שכל מעשה ארץ מתונים ומעשה שמים במהירות וזו השכימה עמה שנבראו כאחת לכך התחיל לספר מעשיה תחלה:

יוצר הרים ובורא רוח - מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:

רוח סערה עושה דברו - דבר הרוח סערה עשאתו:

ומתחת - כל היצירה:

זרועות עולם - הסובלות אותו:

נכנס שחרית - לתוך תיקו והאור נראה:

ויוצא ערבית - מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך וזהו חידושו למעשה בראשית בכל יום:

כדוק - יריעה טייל"א בלעז אלמא יש שמים שאין משמשין אלא תשמיש יריעה פרוסה:

מעון - לשון מדור מקום שמלאכים דרין בו:

וחשות - מפני כבודן של ישראל שמקלסין ביום:

יומם יצוה ה' חסדו - יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים:

ובלילה שירה עמי - ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום:

ומנלן - דמעון איקרי שמים:

מכון - לשון אוצר של פורעניות כמה דאת אמר נכונו ללצים שפטים (משלי יט):

שבו אוצרות שלג כו' - כל אלה לפורעניות:

עליית אגלים - לשון (עוגל) של מים (חולין דף מא.) ולשון אגלי טל (איוב לח) ולשון אגן הסהר (שיר השירים ז) שמתחלפת ל' בנו"ן והם מים העומדים להלקות פירות:

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב - למדת שיש לו אוצר לפורענות:

לא יגורך רע - לא יגור אצלך:

ורוחות ונשמות - חדא היא ויש מפרשין רוח היא הנשמה העשויה בדמות הגוף נשמה נשימה אליינ"א בלע"ז:

מכון כסאך - והכסא בערבות הוא כדמסיק לקמן:

וילבש צדקה - למדת שעמו צדקה שרויה:

ויקרא לו - קראה אצלו:

רוח מלפני - אלמא לפניו הם:

גשם נדבות תניף אלהים וגו' - והאי קרא במתן תורה כתיב שיצתה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה) והניף עליהן טל תחייתו שנאמר גשם נדבות תניף אלהים והאי קרא משתעי במתן תורה במזמור יקום אלהים יפוצו אויביו:



בבתי גואי - ונהורא עמיה שרא:

במופלא ממך - במובדל ומופרש ממך שלא רצה הקב"ה לגלות לך:

לאותו רשע - נבוכדנצר:

עליו - לשון נקיה היא כלומר על עצמו ולא עלי:

רגלי החיות - עובי פרסותיהן:

קרסולי - אסתיורא שקורין קביליי"א בלעז:

שוק - הוא עצם הנמכר עם הרגל:

רכובי - הוא עצם הירך הסמוך לשוק ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים:

ראשי פרקים - ראשי פרשיות שבה:

שלבו דואג - ואינו מיקל את ראשו:

איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו - תרתי בעינן:

סתרי תורה - כגון מעשה המרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא:

יועץ וחכם חרשים ונבון לחש - לקמן מפרש להו:

לא קשאי - לא זקנתי ובעינן לבו דואג:

מעשה המרכבה ומעשה בראשית - ברייתות הן:

כבשונו של עולם - סתרו של עולם כמו רישא בכבשא (חולין דף צג:) בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות דף י.) ממני יצאו כבושין (מכות דף כג:):

תנינא עד ויאמר אלי בן אדם - כבר שנינו עד ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך:

הן הן מעשה המרכבה - אם עד כאן שניתם הרבה שניתם ששני מקראות הללו שהן וארא כעין החשמל וגו' כמראה הקשת וגו' הם שהקפידו עליהם חכמים מלדורשם שהן מדברין בצורת שכינה ומראהו:

מיתיבי - גרסינן ולא גרסינן ומי הוי מעשה המרכבה עד הכא:

עד וארא - כעין החשמל ולא הוא בכלל:

עד החשמל - עד התיבה הזו והיא בכלל לידרש:

עד וארא מגמר גמרינן - כלומר הכי קאמר עד היכן מעשה מרכבה שנתנו לדרוש עד וארא או עד החשמל ומשם עד ויאמר הן הן מעשה מרכבה שהקפידו עליהן חכמים:

נגנז ספר יחזקאל - שיש בסופו דברים בקרבנות שסותרין דברי תורה:

גרבי שמן - להדליק:

והיה מבין בחשמל - לדרוש מהו:



חיות אש ממללות - אש יוצא מדיבורן:

רצוא ושוב - מוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי למעלה מראשיהן וחוזרות ומכניסות אותן ממורא השכינה במהירות כריצה ושיבה של להב היוצא מפי הבזק:

הכבשן - ששורפין בו אבנים לסיד ובזק לשון שברי שברים הוא שהאור יוצא בין אבן לאבן כדתנן בעירובין (דף קד') בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליקו הכהנים:

מבין החרסים - דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים וכופין אותו על גבי גחלים שהזהב נתון בהן בתוך כתישת החרסים של לבנים על גבי חרס ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי והוא עשוי גוונים גוונים ותמיד יוצא ונכנס:

מן הצפון - מבבל שהוא בצפון שנאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א):

מאי בעיא התם - למה הלכה לבבל:

ראה ישעיה - כששרתה עליו רוח הקדש כמה שנאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וגו' (ישעיהו ו) אלא שלא חש לפרש את הכל שהיה בן מלכים וגדל בפלטין ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר:

מלך שבחיות ארי כו' - ואלו ארבעתן בכסא והוא למעלה מהן:

קטיגור נעשה סניגור - אנו צריכין שיבקשו מרכבותך עלינו רחמים והשור קטיגור הוא: קטיגור שונא סניגור אוהב מליץ יושר:

כרביא - פני תינוק:

היינו פני כרוב היינו פני אדם - מה הן פני כרוב מה הן פני אדם וכי לא אחד הן:

אפי רברבי ואפי זוטרי - האחד פני גדול והאחד פני קטן:

כאן בזמן שבית המקדש קיים - בימי ישעיה היה המקדש קיים במכונו ובימי יחזקאל כבר הגיע זמן שיחרב ונתמעטה פמליא של מעלה:

ובשתים יעופף - וסמיך ליה וקרא זה אל זה אלמא הנך נינהו דאמרי בהו שירה שמקשקשות בקול כנפיהם ובהנך כתיב ואיננו גבי התעיף:

[כאן בזמן שאין וכו'] - בימי דניאל כבר חרב הבית:

כביכול - אף כלפי צבא שכינה הוזקקנו לומר כך כמו בבשר ודם שיכול לומר בו מיעוט:

אלף אלפין - הוא מספר של כל גדוד וגדוד אבל אין מספר כמה גדודין יש:

לנהר דינור - דהאי קרא נמי גבי נהר דינור כתיב:

על אשר קומטו - על תתקע"ד דורות שהעביר מן העולם קודם מתן תורה ולא בראן כדקתני לקמן ונתנן בגיהנם ועליהם נופל שנאמר בהן ונהר יוצק יסודם והיינו נהר דינור שמוצק עליהם:

קומטו להיבראות - נגזרו להיבראות לשון ותקמטני לעד היה:



קודם שנברא העולם - נגזר עליהם להבראות להיות קודם מתן תורה לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה) ראויה היתה תורה להינתן לסוף אלף דור וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה. עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו:

רבה אמונתך - רבה תהלתך עליהן:

כרסיה - משמע כסא אחד:

כרסון רמיו - שני כסאות הוטלו נתקנו לישב עליהן:

שכינה חול - להושיב אדם בצידו:

כלך מדברותיך - חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות:

קילל ישעיה את ישראל - כלומר נתנבא עליהן י"ח פורעניות:

ירהבו - יתגאו:

שש מאות סדרי משנה - היו בימיהן:

לחם אלו בעלי הש"ס - שיש לסמוך על הוראתן כסמיכת לחם:

בעל שמועות - ששמע הלכות פסוקות מרבותיו ושגורות בפיו:

ראוי לישב בישיבה - וליטול ממנו עצה בכל דבר חכמה:

כדרבי אבהו - להעמיד לפניו מתורגמן לדרוש ברבים:

למעלה נושאין פנים בעבורו לדורו - שהכל ניזונין בזכותו כגון רבי חנינא בן דוסא כדאמרינן בעלמא (תענית דף כד:): כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני:

למטה - מלכי האומות מכבדין אותן בשבילו כגון ר' אבהו שהיה חשוב בבית המלך כדאמרינן במסכת סנהדרין (דף יד.): דהוו נפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה כו':

שראוי למסור לו כו' - כגון אב"ד לבו דואג בקרבו:

תעלי - שועלים:

כי יתפש איש באחיו - הכתוב היה מגנן לומר שלא היו יודעין להשיב לשואלים הלכה:

שבני אדם מתכסין בהן - נחבאין שלא ישאלו להן לפי שאין בקיאין בהן:

ישנן תחת ידך - כלומר אתה בקי בהן:

אא"כ נכשל בהם - כשהתלמיד נכשל בשמועתו פעם ראשונה ושניה הוא נותן לב לעמוד על שמועתו:

לא אהיה - איני רגיל להיות:

דלמא - האי נמי לאו משום דאנשי אמנה היו אלא דאי הוה אמר גמירנא הוו אמרי ליה אימא לן והוא לא הוה ידע:



תקופת תמוז הוה - דאין דרך להתקשר שמים בעבים:

במזמוטי חתן - מיני שחוק שמשחקין לפניהן:

סיפר - דברים הללו:

לכת שלישית - של כיתות היושבות לפני השכינה:

הרצה דברים - דרש במעשה המרכבה:

דארצי וארצו קמיה - שהרצה לפני אחרים ואחרים . הרצו לפניו:

דארצי מיהא קמיה מאן דארצי - אם לא הרצו אחרים לפניו הוא הרצה לפני מי שחזר והרצה לפני אחרים לכך הוזקק להימנות כאן משום דרבי עקיבא להודיע שהוא הרצה ואחרים הרצו לפניו אבל ר"א לא אחרים הרצו לפניו ולא הוא הרצה לפני מי שהרצה לפני אחרים:

נכנסו לפרדס - עלו לרקיע על ידי שם:

שיש טהור - מבהיק כמים צלולין:

אל תאמרו מים מים - יש כאן איך נלך:

הציץ - לצד השכינה:

ונפגע - נטרפה דעתו:

יקר בעיני ה המותה לחסידיו - הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואעפ"כ אי אפשר שלא ימות משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג):

שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא - הואיל וסירוס כתיב אצל מומי קרבן וכלב אפילו חליפיו אסור למזבח משום מחיר כלב אסור לסרסו או לא:

בתולה שעיברה מהו לכהן גדול - והיא אומרת שימצאו לה בתולים אי נמי כהן גדול נשאה ולא ידע שהיא מעוברת ומצא לה בתולים ואחר כך. נמצאת מעוברת מהו לקיימה משום בתולה מעמיו יקח (ויקרא כא):



יכול אני לבעול - שהיה בקי בהטייה וזו נמי נבעלת כן. באמבטי. כלי שרוחצין בו כל הגוף וי"ל שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה:

מעיקרא - כשיצאת מן האדם:

מאין ולאין - מאין תבא ואין . לבך טרוד:

צופה הייתי - מתבונן הייתי במעשה בראשית:

ואין ביניהן - במקום חיבורן מקום קשרי כיפת הרקיע בקרקע:

גודא דגמלא - כשמסדרין לווחין של גשר זו אצל זו אי אפשר שלא תהא ריוח בינתים וכן גלימי וכן כסי:

סחופין - כפופין:

אחר קיצץ בנטיעות - קלקל ועיות כשנכנס לפרדס ומקצץ הנטיעות ולפי שדימה אותן בתחלת הדברים לנכנס לפרדס נקט לישנא דקיצץ בנטיעות:

לא עמידה - לא גרסינן:

לא עורף - דבכל צדיהן יש להם פנים:

עיפוי - עיפות:

פולסי - מכת מקל בשטונאד"י:

פוגלא - צנון:

ממישרא - ערוגה:

ונוחין לאבדן - על ידי שכחה:



כי שכיב - אחר:

אמרי - ברקיע לא מידין נידייניה כו' חדא הוה ביננא. תלמיד אחד הי' בינינו ונכשל ויצא לתרבות רעה ואין כח בין כולנו להביאו לעולם הבא:

אי נקטי ליה ביד מאן מרמי ליה - אם אוחז אני בידו להביאו לעולם הבא מי יקחנו מידי מרמי לשון נוטל מידי ויש לו דוגמא בפסחים (דף י:) ארמויי ארמייה מיניה גבי ככר בפי עכבר:

מאן - כמו מנאי לשון קצר הוא:

שומר הפתח - של גיהנם לא עמד לפניך רבינו בבואך להוציא אחר משם:

לדעתם לא נאמר - אלמא ברשיעי עסיקינן וקאמר הט אזנך:

הטי אזנך - לשמוע ואת מעשיהם שכחי ואל תלמדי אותן:

גדול - היודע ליזהר [שלא ילמוד] מעשיו יכול ללמוד תורה מפיו:

תחלא - פרי החיצון הנאכל בתמרה:

שיחלא - גרעינה הנזרקת:

[השתא קאמר] - עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו:

קלני מראשי - רבי מאיר אמרה במסכת סנהדרין (דף מו.) במדרש כי קללת אלהים תלוי (דברים כא) קל לית איני קל ולישנא מעליא כינה הדבר כלפי מעלה קלני מזרועי כבד אני מזרועי שיצרתי זה שמת בעונו:

ותלי בעיברא דדשא - נשען על הבריח:

ברבנן - בתלמידים היוצאין לתרבות רעה:

שוקלין - לדרוש קל מחמור וחמור מקל לפי המשקולת של ק"ו:

במגדל הפורח באויר - י"מ שדורשין גובהו של למ"ד ודורשין בו כל זאת וי"א מגדל דור הפלגה ולי נראה מגדל הפתוח לאויר גרסינן והן מהלכות אהלות מגדל של עץ שקורין משטיי"ר ועומד בפתח ופתחו פתוח לבקעה או לחצר שהוא אויר במסכת אהלות (פ"ד מ"א) ישנה משנה מגדל העומד באויר:

ד' הדיוטות - בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי בפ' חלק:

טינא היתה בלבם - רשעים היו מימיהם:

אחר מאי - מפני מה בא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו:

זמר יווני לא פסק מביתו - והיה לו להניח בשביל חורבן הבית דכתיב בשיר לא ישתו יין (ישעיהו כד):

נושרין מחיקו - קודם שהפקיר עצמו לתרבות רעה אלמא טינא הוות בלבו:

כל עמר דנחית ליורה סליק - כל צמר שניתן ליורה של סממנין לצבוע עולה לו צבעו או אינו עולה כלומר כל הלומדים לפני חכמים עולה להן תורתן להגין עליהן מן החטא:

כל דנקי אגב אימיה - שלא נתלכלך בגיזה עולה לו צבעו כלומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו כן נראה בעיני ורבותי מפרשין כל עמר דנחית ליורה סליק כל שירד לידון בגיהנם עולה אגב אמו צמר בן יומו שלא נרמס בטיט עולה לו הצבע כלומר שיש זכיות בידו עולה:



מאי דרש - מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא הציץ שם א"נ שלא טעה כמו שטעה אחר:

דוגמא - דבר היכר העומד לדוגמא להראותו לומר כזה עשה לי ואין זה אלא דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר:

ומה למטה - והרי אמר ומתחת זרועות עולם (דברים לג) ואם שאל מי סבלן לא חס על כבוד קונו לייטי עלה במערבא לא גרסינן לה:

כאלו דוחק רגלי השכינה - אומר בלבו אין השכינה כאן וכתיב והארץ הדום רגלי:

למקום שאין מכירין אותו - אין דעתו גסה עליו ושמא יקל כח יצרו וגם אם יחטא. אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם וכן בלבוש שחורים:

דמצי כייף ליה ליצריה - ובוטח על שהוא נחבא בסתר כאילו דוחק הרגלים: היכא דלא מצי כייף ליה ליצריה טוב לו בצינעא מפרהסיא:

ומברכין את העם בשם המפורש - שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם:

אל תאמינו ברע - האומר לך חטא:

ואל תבטחו באלוף - לומר שימחול:

וכפיס - חתיכת עץ כמו כפיסין בבבא בתרא (דף ב.):

אתם עדי - הוא מעיד בעצמו בכל עונות שאוכיח בפניו:

מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך - בי"ט וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל:

יהושע בן פרחיה - כולן דור אחר דור:

יצא מנחם - בגמרא מפרש להיכן יצא:

נכנס שמאי - להיות אב ב"ד תחתיו:



הראשונים - שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים:

גמ' עד זומם - שלא הוזם אלא הוא לבדו:

עד שיהרג הנדון - קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו:

ואין לוקין - אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי' עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים:

אלא בפני שמעון - שאם יטעה ילמדהו:

היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון - דמדקאמר מיד קיבל כו' שמע מינה דעד השתא אורי בפניו:

ומאי קיבל - לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם:

לא מצטריפנא - לישב בדין אלא בהדי שמעון:

סיריקון - לבוש בגדי מלכות:

אינה אלא משום שבות - דתנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:) והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא שסומך עליה בכל כחו כדאמרינן לקמן:

שבות דמצוה - נמי תנינא במתני' ומאי אשמעינן רבי יוחנן:

לאפוקי ממאן דאמר - במסכת ביצה (דף כ.) בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה דכי כתב וסמך בשלמי נדבה כתיב וחובה מנדבה לא גמרינן קא משמע לן רבי יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה:

שמע מינה - מדאוקי רבי יוחנן טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים:

דבר אל בני ישראל - אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכתיב בההוא עניינא וסמך:

אבא אלעזר - כך שמו:

אקפו ידייכו - לשון וקפא הקילו ידיכם אקפו לשון דבר הצף ואין מכביד כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו):

שמע מינה - מדרבי יוחנן דאוקי טעמא משום שבות צדדין אסורין ואע"ג דגבי שבות רכיבה אמרינן. הוא הדין לכל שימוש ואפילו במקום שאינו עשוי להשתמש כגון צידי הבהמה והוא הדין צידי האילן ופליגי אמוראי בהא מילתא במסכת שבת בפרק בתרא (דף קנד:):

לסמוך - דהא ראש הבהמה כצדדין דמי:



דבהדי גבה - ששוה לגובה הגב של בהמה:

כגבה של בהמה דמי - והראש שוה בגובה לגב הבהמה:

מתני' מביאין שלמים - ביו"ט שהן אכילת הדיוט:

ואין סומכין עליהן - כדאמרינן אלא סומך עליהן מערב יו"ט ושוחטן ביו"ט דלא בעינן תכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא מביאין עולות - באותן שיכול להביא לאחר יו"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב) לכם ולא לגבוה:

יום טבוח - של קרבנות ראייה וחגיגה של יו"ט לאחר השבת שאין קריבין לא ביו"ט ולא בשבת:

אין לה יום טבוח - אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבן ביו"ט:

אין כהן גדול מתלבש בכלים - נאים בביתו ובשוק ולאו בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שלא יתנאה באותו היום שיום טבוח של עצרת אחר שבת שיבינו הכל שאינו היום יו"ט מפני הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר שבת:

גמ' מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה - כדרבינן קראי בפ"ק (דף ט.) (בחג) הסוכות וה"ה לחג המצות שהרי אף הוא שבעת ימים:

פז"ר קש"ב - פיי"ס זמ"ן רג"ל קרב"ן שי"ר ברכ"ה פייס לענין פרי החג כל שבעת ימי החג אין מפייסין עליהן אלא לפי חשבון המשמרות לפי סידרן מקריבין אותן כדתנן במסכת סוכה (דף נה:) מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני מפייסין עליו איזהו מן המשמרות יקריבנו זמן שהחיינו רגל שיש לו שם רגל בפני עצמו ואינו קרוי סוכות קרבן שאין בהמות קרבנותיו כסדר פרי החג שפרי החג מתמעטין והולכין וכבשיהן י"ד בכל יום ואילים שנים ובשמיני פר אחד איל אחד ושבעה כבשים שיר אין שיר קרבנותיו כסדר שיר של ימות החג ואינו מדבר מענין פרשיות של הומבה"י (סוכה נה.) שהוא סימן לשיר של ימות החג ברכה שהיו מברכים את המלך זכר לשלמה שנאמר בו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מלכים א ח):

תפשת מרובה לא תפשת - כל מקום שתמצא שני דרכים אחד תופש מרובה ואחד תופש מועט טוב לך לתפוש את המועט שאפילו היה לך לתפוש את המרובה ותתפוש את המועט תפיסתך תפיסה שיש בכלל המרובה המועט אבל אם תתפוש המרובה והיה לך לתפוש המועט נמצאת שתפשת שלא כדת:

טעון לינה - מוצאי י"ט:



ופנית בבקר - שהוא חול המועד דאילו ביו"ט תחומין אסור:

אין לה יום טבוח כלל - אם לא הקריבם ביו"ט עוד אין להן תשלומין:

אבל בהא - בעצרת שחל להיות בערב שבת אימא מודו לב"ה ויקרבו ביו"ט דהא מחר שבת היא ולא קרבי ומתוך שאתה מתייאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבם עוד:

מנה ימים - שלשים יום:

וקדש חדש - למוספין:

מנה ימים - חמשים יום:

וקדש עצרת - בקרבנותיו:

מה חדש - קדושתו באחד ממנוייו:

אף עצרת - קדושתו באחד ממנוייה:

האמר אביי - במסכת מנחות מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי:

דבי ר"א בן יעקב תנא - מהכא נפקא לן תשלומין לעצרת:

וקראתם בעצם היום הזה - ובחג השבועות כתיב וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם שאתה קורא מקרא קדש וקוצר:

הוי אומר זה עצרת - דהני קראי בעצרת כתיבי:

אלא לתשלומין - לאחר יו"ט קאי וקורא אותן מקרא קדש לענין תשלומין ומותרין במלאכה:



לא ידענא - כמה ימים יהיו לתשלומין קמ"ל דרבי אלעזר מה חג המצות שבעה אף כאן שבעה:

וחג הקציר בכורי מעשיך - בחג שבועות כתיב:

ה"נ חג הבא בזמן קצירה - קאמר ולאו חוגג וקוצר בו אתא לאשמועינן:

מכלל דתרוייהו כו' - מדקאמר רבי יוחנן אסיפה בחולו של מועד מי שרי ולא מהדר ליה ריש לקיש אין מכלל דתרוייהו סבירא להו אסור:

את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו' - לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. דרוש ביה את חג המצות תשמור וכל תשמור אזהרת לא תעשה הוא שומריהו מן המלאכה: ששת ימי בראשית ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין הרי קדושה לפניהן ולאחריהן:

ראש חדש יוכיח כו' - אף אתה אל תתמה על חולו של מועד כו':

כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו' - וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה:

לימד על חולו של מועד וכו' - והכי דריש ביה לא תעשו שבעת ימים ובחג הסוכות כתיב ועליה קיימא הך מתניתא בתורת כהנים:

מקראי קדש - משמע: קדשיהו בעשיית מלאכה:

עצור ממלאכה - כדכתיב בהאי קרא גופיה: לא תעשה מלאכה:

הא הרי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים - כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור והם יאמרו אי זהו י"ט על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד:

ולא הניחן ר' טרפון - ומתני' תני שמותרים בהספד:

בי"ט שחל להיות בשבת - שיום טבוח אחר שבת מותר בהספד מפני האומרים עצרת אחר שבת והאי דאלכסא בלוד יו"ט שחל להיות בחול הוא דאין יום טבוח שלו בא' בשבת:



מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה - די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים:

ולקודש מטבילין - אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף:

ולחטאת - ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף כגון וולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים:

נטמא הגוף - וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל. לפי שיש בסופן הלכות רגל שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה בסוף חומר בקדש:

טבל לחולין הוחזק לחולין - ועוד זו מעלה טבל לחולין הוחזק לחולין כלומר נתכוין לטבול לשם חולין:

אסור למעשר - הוחזק לשון כוונה כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין:

למעשר - למעשר שני הנאכל בירושלים:

ולא הוחזק - לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא:

מדרס - אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו ה):

לפרושין - לאוכלי חוליהן בטהרה:

לאוכלי תרומה - כהנים וכל אלו מעלות מדברי סופרים שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה הכי מפרש לה בפרק השוחט:

גמ' בכורים - קרויין תרומה דאמר מר ותרומת ידך. אלו הבכורים (מכות דף יז.) לכך הן כתרומה:

חייבין עליהן מיתה - זר האוכלן מזיד דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש וכל הענין מדבר בתרומה:

וחומש - האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כב יד):

ואסור לזרים - בלאו:

והן נכסי כהן - לקדש בהן את האשה וליקח בדמיהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

ועולין באחד ומאה - אבל בפחות אין עולין אלא כל החולין אסור לזרים:

וטעונין רחיצת ידים - לפי שהשני עושה שלישי וידים גזרו עליהם טומאת שני לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן:

והערב שמש - אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל. אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ביבמות (דף עד:) ילפינן מקראי:

מה שאין כן במעשר - אין מיתה ואין חומש [ואין] אסור לזרים שהרי כל עצמו נאכל לזרים וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש דקי"ל טבל ועלה אוכל במעשר ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק הערל:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי במסכת שבת בפ"ק (דף יג:) אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו':

מטמא את הקודש - כלומר נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקודש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:

ופוסל את התרומה - להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:

ומותר לחולין - לאכול חולין מדלא קתני ואינו פוסל את החולין ונקט לישנא דמותר אפילו לאוכלן משמע:

באכילה - מתני' דמצריך נטילה באכילה: קאמר:

עד כאן לא פליגי כו' - דקתני אסור במעשר לשון אכילה היא דאי בנגיעת שני לא פסיל במעשר דשמעינן לר' מאיר דאמר מותר באכילה ואיפליג עליה באכילה דמעשר ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה ומתני' מני:

כאן באכילה דפירי - הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא [פוסל] דשני פוסל את התרומה:

נוטל - בכלי. מטביל. בארבעים סאה


כאן למעשר. בעי כוונה וכ"ש בתרומה: הכי גרסינן מה כלים דלא מיכווני אף אדם נמי דלא מיכוון:

חרדלית - ששוטפת ויורדת ממקום גבוה ויש בה ארבעים סאה והטובל בה לא עלתה לו טבילה משום דמקום קטפרס הוא מקום זקוף יותר מדאי ומ' סאה שבו אינן במקום אחד ותנן הנצוק והקטפרס אינו חיבור (טהרות פ"ח מ"ט) ואף אם אינו קטפרס נמי אין טובלין בו לפי שאין מי גשמים מטהרים דרך זחילתן עד שיהו נקוין דרך אשבורן דתניא בת"כ אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא) המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן ורבינו האי גריס הרדלית:

ראשין - אחד מראשי הגל כשהוא מגיע לארץ:

כיפין - אמצעיתו של גל שעומד באויר כמין כיפה ואם הושיט כלים למעלה והטבילן בכיפה אינה טבילה כדמפרש ואזיל:

שאין מטבילין באויר - שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה:

ידיו טהורות - אע"פ שלא נתכוון:

ופירות אינן בכי יותן - דבעינן גבי הכשר יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה:

ואם בשביל שיודחו ידיו - נתכוון ליטול פירות הרי הוא בכי יותן ומקבלין טומאה מעכשיו וכיון דנתכוון להדיח ידיו גלי דעתיה דניחא ליה בהך נפילה שעל ידיה הדיח ידיו:

הוחזק אין - אם נתכוון הוא דהויא טבילה לחולין:

טבל - ויצא ועלה מן המים:

מחזיק עצמו - בטבילה שטבל כבר לכל מה שירצה:

מאי לאו אינו מחזיק כלל - כלומר בין שהחזיק עצמו בשעת טבילה בדבר קל בין שלא החזיק עצמו לכלום שוב אינו מחזיק: אם לא הוחזק לשום דבר שטבל סתם מחזיק לכל מה שירצה אבל אם הוחזק לקל אינו מוחזק לחמור דהא אינתיק ליה לדבר קל:

מאן תנא - דמשום עודנו במים חשיב ליה כתחילת טבילה ואע"פ שהוחזק מחזיק:

והשני טמא - שהרי חסר השיעור במים שעל הראשון:

מחלוקת - דרבי יהודה ורבנן כשהיתה טבילתו בשביל אחת ממעלות של חכמים כגון האונן והמחוסר כפורים שצריכין טבילה לקודש ואינו טמא טומאה דאורייתא בההיא קאמר רבי יהודה דמהני ליה רגליו של ראשון נוגעות במים דאמרינן גוד אחית מים שעליו כאילו הן במקוה:

והיינו דרבי פדת - דאוקי לעיל הא דעודיהו כרבי יהודה ולא כרבנן אלמא לרבנן אפי' לגבי מעלות לא מהני עודיהו דהא חזקה דאמר הוחזק לקל אסור לחמור מעלות נינהו:

איכא דאמרי כו' - הכא גרסי' ופליגא דר' פדת דאילו לרב נחמן הא דעודיהו הוחזק לקל הוחזק לחמור דברי הכל הוא דהא לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא מטומאה דאורייתא לטהרה:

צינורות - שטווין בו זהב ועשוין כמין מזלג קטן מאד:

בראשו של ראשון - בעודו במים:

גממיות - גומות בנחל שיפולי הרים שקורין וולור"א בלע"ז וכן נחל איתן נחל ארנון תחתונה עליונה ואמצעית שנחל מדרון משופע הוא:

עוברת ביניהן - ומחברתן:



ה"ג מאיר היה אומר מטבילין בעליונה - ול"ג מכלל דר' יהודה וה"פ ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטבילין בעליונה דאמר גוד אסיק את מי אמצעיתה למעלה ע"י חרדלית של גשמים להכשיר את העליונה וכל שכן דמטבילין בתחתונה דכיון דאית ליה גוד אסיק כ"ש דאית ליה גוד אחית ומדלא קתני ואני חולק עליו לומר כך וכך ש"מ דר' יהודה כר"מ ס"ל:

והא תניא - דחלוק עליו וה"ג מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה אלמא פליג עליה:

אמר להו אי תניא - בהדיא דחולקין תניא ונלך אחריה וחוזר אני בי ובלשון הכתוב בספרים איני יכול להעמידה דא"כ מתנייתא קשיין אהדדי ומאי חזית דציית לבתרייתא:

רבנן היא - דפליגי עליה דר"מ בכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ואסרוהו במעשר:

מדרס לאוכלי תרומה - ולא אמר מדרס למעשר:

חמש מעלות - פרושים ואוכלי מעשר ואוכלי תרומה ואוכלי קודש וחטאת:

שנעשו על טהרת הקודש - אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול חוליו בטהרת הקודש כדי שיהו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש:



מדלא קתני בהו מעלה - לומר בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש שמע מינה בכלל קודש הן והא תנא ליה קודש:

דלמא - או כחולין דמו דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא דבטלה דעתו או כתרומה דמו דאיכא תנאי דפליגי במילתא כדמסיים ואזיל הלכך לא תנא בהו מעלה דאי דמו לחולין הא תני ליה חולין ואי דמו לתרומה הא תנן ליה במתניתין תרומה:

דתנן כו' - כלומר הא אשכחן תנאי דפליגי בה חד אמר כחולין וחד אמר כתרומה אבל כקודש לא אמרינן:

מעפרתו - סודר:

טמאה - ואפילו זה טהור ולקמן מפרש טעמא חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה דמימר אמר כיון שאמר ליה תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת טומאה:

כלים של שבת בכלים של חול - כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת:

נטמאו - קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר אינו שמור:

אמר רבי ירמיה - הא דפרכת אימא סיפא אסורה מלאכול לא מסייע ליה מידי:

באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה - אבל במה שמשמרה הימנו הויא שמירתו שמירה ואע"פ שאינו זה:

הסל - של תאנים על כתיפו:

ומגריפה בתוכה - כלי ברזל הוא שקורין וודי"ל שגורפין בו אפר הכירה וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו:

המטמאה - הנותן לה טומאה לטמא אחרים:

הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה אי נמי נפקא מינה לאוכל הדבוק בה שהוא פסול באכילה ומכל מקום אם נגעה בטהרות אינה פוסלתן אלמא איכא נטירותא לפלגא ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל ומיתקנא היא:

קשיא - הך דקתני בה טהורה מלטמא:

ארגתיו בטהרה - יודעת אני שמשעה שנארג בו ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומ"מ לא היה בלבי לשומרו:

ומתוך בדיקות כו' - הואיל ולא היה בלבך לשומרו שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת:

משכה עמי בחבל - שקשרה בו החבל בכלי האריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה לי - קודם שארגתי בה כלום וקשרתיה בפה קודם שארגתי בה כלום שלא היתה ראויה לטומא' ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות עדיין הרוק לח ורוק הנדה אב הטומאה הוא כך נראה בעיני ורבותי מפרשין משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ האשה זו חבירה היתה דאי לא חבירה היתה מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות ועוד מי מהימנא למימר ארגתיה בטהרה קתני מיהת בלבו לשומרן טהור כלומר אחר כוונת השמירה הן הן הדברים:

כיון דכלים של שבת עביד להו שימור טפי - וזה סבור שאלו של חול אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן וכאין בלבו לשומרן דמי:



חמריו ופועליו - עמי הארץ:

טעונין טהרות - כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:

טהרותיו טהורות - ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא - לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך - לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:

בבא להן דרך עקלתון - כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:

פרק שלישי - חומר בקודש


מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' - שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא:

אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה - כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':

אבל לא לקדש - שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס - מנעל של זב:

נושא את התרומה - בחבית שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש - בגמרא מפרש טעמא:

לא כמדת הקדש - בחציצת טבילותיו מדת התרומה:

שבקדש - אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:

ומנגב - אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:

ובתרומה - אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:

כלים הנגמרים בטהרה - שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש - ובגמרא מפרש טעמא:

הכלי מצרף את מה שבתוכו - אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:

אבל לא לתרומה - אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:

פסול - ואינו פוסל עוד אחר:

אם נטמאת אחת מידיו - בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף:

נגובין - שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם:

בידים מסואבות - שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא:

אבל לא לקדש - בגמרא מפרש טעמא: