משנה בכורות ז א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ז · משנה א | >>

[עריכה]

מומין אלו, בין קבועין בין עוברין, פוסלין באדם.

יותר עליהן באדם, הכילון^ב, והלפתן, המקבן, ושראשו שקוע^ג, ושקיפס.

ובעלי החטוטרת, רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מוּמִין אֵלּוּ,

בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין,

פּוֹסְלִין בָּאָדָם.

יוֹתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם,

הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן,

הַמַּקְּבָן,

וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ,

וּשְׁקִיפַס.

וּבַעֲלֵי הַחֲטוֹטֶרֶת,

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר,

וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מומין אלו,

בין קבועין בין עוברין - פוסלין באדם.

ויתר עליהם באדם -

הכילון, והלפתס, והמקבן,

ושראשו שקוט, ושקיפס.

ובעלי חטורת -

רבי יהודה - מכשיר,

וחכמים - פוסלין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כילון - נגזר מן "אכלה", והוא מה שאמרו בתלמוד "דרישיה דמי לאכלה", ו"אכלה" הוא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מן החבית. ועניין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה.

והלפתס - נגזר מן לפת, והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה. והוא מה שאמרו בתלמוד "צוארו עומד באמצע ראשו", כזה:

מקבן - גזור מן "המקבות"(מלכים א ו, ז), והוא שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה.

ושראשו שקוט - הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו, ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם "קובי".

ושקיפס - הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מה"קובי".

וחטוטרת - שם ידוע, באיזה עניין שיהיה השמטת החוליות בין לאחריו בין לצדדיו מהן שיהיה, וכן אף על פי שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא קשה על גבו כדמות חטוטרת, הרי הוא פסול לדעת חכמים.

וכן הלכה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מומין אלו - הפוסלין בבכור, פוסלים בכהן לעבודה, בין קבועים בין עוברים כל זמן שהן עליו ^א:

הכילון - שראשו חד מלמעלה ורחב למטה. ודומה לכסוי של חבית שקרוי אכלה, לפיכך נקרא כילון:

והלפתן - שראשו דומה ללפת, שרחבה מלמעלה והולכת וכלה מלמטה:

מקבן - שדומה ראשו למקבת, שבולט הפדחת לחוץ וכן ערפו מאחוריו, ולצדעיו שוה ראשו, ודומה לפטיש דהיינו מקבת שיוצא מלפניו ומאחריו:

וראשו שקוט - גרסינן. יש מפרשים שראשו בולט הרבה ויוצא לחוץ כלפי פניו. ויש מפרשים שאינו בולט כלל לפניו, כענין שקיפס מאחוריו שאין ראשו בולט מאחוריו כלל, והוא מחוסר, שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו. ולשון שקיפס, שקול פיסא [סנהדרין ס"ד ע"ב], שניטלה ממנו חתיכה. ובתוספתא מונה ג"כ צואר שקוע, שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שאין לו צואר:

ובעלי החטוטרת ר' יהודה מכשיר - כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוה מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר' יהודה סבר חתיכת בשר בעלמא היא, ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד ^ד. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. יליף לה בת"כ. כמ"ש ברפי"ב דזבחים. ומ"ש הר"ב. כל זמן שהם עליו יליף בת"כ מדכתיב. מום בו. פרט לשעבר מומו:

יותר עליהן באדם הכילון וכו'. גמרא דאמר קרא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש"י. איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אין שוה בזרעו של אהרן. בלא מומו נמי מפסל. ובפ"ק דף ג' כתב שוה בזרעו. שדומה לבני אדם:

ושראשו שקוע. וכן גורס הרמב"ם ומפרש שיהיה דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם [בערבי] קובי. ע"כ. ובחבורו רפ"ח מה' ב"מ. כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו:

ובעל חטוטרות ר"י מכשיר כו'. כתב הר"ב כי פליגי כשאין בו עצם. ר"י סבר כו' ורבנן סברי אמר קרא. איש אשר בו מום וגו'. ושאינו שוה כו'. לא דר"י לא ס"ל הך דרשא דא"כ לפלוג בכולהו. אלא דס"ל דחתיכת בשר בעלמא [היא]. ואינו בכלל שאינו שוה. ובגמ' מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא [חתיכה] דבשרא בעלמא הוא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) כ"ז יליף להו בתורת כהנים:

(ב) (על המשנה) יותר כו'. גמרא, דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש"י, איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל. ובפ"ק כתב, שוה בזרעו שדומה לבני אדם:

(ג) (על המשנה) שקוע. וכן גרס הר"מ. ומפרש, שיהיה דמות ראשו כמו שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בערבי קובי. ובחבורו כתב, מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו:

(ד) (על הברטנורא) לא דר"י לא ס"ל הך דרשא דא"כ לפלוג בכולהו. אלא דס"ל דחתיכת בשר בעלמא הוא, ואינו בכלל שאינו שוה. וכן הוא בגמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מומין אלו בין קבועין וכו': פ"ק דמכלתין ד' ג' ובפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) וכתבו שם תוס' ז"ל בתירוץ שני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני בפירקין דלעיל קאי וה"פ בין קבועין ששנויין לעיל סוף פירקין דהיינו מזוהם בין עוברין ששנויין לעיל כגון חוורור ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות דנפקא לן במום עובר פוסל באדם מדכתיב גבי מומי אדם מום בם ומשמע הא עבר מומם ירצו וגבי בהמה כתיב נמי מום בם ודרשינן הכי בפ' התערובות ע"כ. וכתבתי האי דרשא שם סי' ה' וביד ר"פ ששי דהלכות ביאת מקדש וכוליה פירקין שם פ"ח:

פוסלין באדם: בגמ' פריך אמאי והאיכא יבלת דלא כתיבא באדם. דק תבלול דלא כתיבא בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי כדתניא וכו'. ונכתבו מומין באדם ובבהמה משום דבר שנתחדש והכא באדם איכא חדוש גבן וחרום דליתנהו בבהמה דגבן היינו שיש לו גבינים ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו משוקע בין שתי עיניו ובבהמה אין לה חוטם בין העינים ובבהמה נתחדש קלוט וחיטין דליתנהו באדם כמו שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ד' וביד בר"פ שני דהלכות איסורי מזבח מוכח דהא דקתני מתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם לאו דוקא דעשרים ושלשה מומין מיוחדין בבהמה ואינם ראויין להיות באדם. ומומין הפוסלין באדם ובבהמה הן חמשים ומומין הפוסלין באדם ולא בבהמה הם תשעים מלבד שיש עוד באדם ד' מומין אחרים שהביאם הרמב"ם ז"ל בסימן ט"ז דפ"ח דהלכות ביאת מקדש ומלבד מומין הפוסלין מפני מראית העין כנזכר בסוף אותו פרק גם עוד יש שלשה מומין אחרים פוסלין באדם ובבהמה הזכירם הרמב"ם ז"ל בספ"ז דהלכות ביאת מקדש וד' מומין עוברין יש באדם ובבהמה הביאם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח סי' י"ז. ועוד ד' חוליים אחרים יש שאין מקריבין בהן הבהמה לפי שאינה מן המובחר הזכירם שם הוא ז"ל בסימן ח'. ועוד יש שם ענין אחר מרחיק הבהמה מליקרב נזכר שם סי' ט'. ועוד מין אחר נזכר שם בסי' י':

הכילון: דומה לכסוי של חבית שקרוי אכלא בלשון תלמוד ובערוך גריס שניהם בבית במתני' הבילון וההיא דבפ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ח) אבלא לדנא. ומצאתי מנוקד הבִלְוַון היו"ו בפת"ח:

והלפתן: נוסחא אחרינא והלפתים ובגמרא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו פי' רש"י ז"ל שראשו בולט לאחוריו כלפניו וכתבו תוס' חיצוניות פי' מום אחר הוא דקא חשיב בתוספתא מלבד אותן הנזכרים במשנה ע"כ. ובתר הכי מפרש בגמרא מקבן דדמי רישיה למקבת ופי' רש"י ז"ל למקבת לקורדום שערפו עגול וקצר ברוחב ע"כ:

ושראשו שקוט: כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל וז"ל הגמרא ושראשו שקוט ושקיפס תנא שקוט מלפניו ושקיפים מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא ופי' רש"י ז"ל שקוט מלפניו שראשו משופע מלפניו באלכסון. מאחריו שגובה ראשו חדוד מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה. ל"א שערפו בולט למעלה מגובה ראשו ונראה ראשו נמוך מגובה צוארו כמי שנטלה ממנה חתיכה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל לבד נראה שגורס שקוע שפירש ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ע"כ. וגם ברפ"ח דהלכות ביאת מקדש כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו ע"כ. עיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשה ג' וגם בפרק שלישי דפרשת אמור: