מלאכת שלמה על בכורות ז

<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

מומין אלו בין קבועין וכו':    פ"ק דמכלתין ד' ג' ובפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) וכתבו שם תוס' ז"ל בתירוץ שני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני בפירקין דלעיל קאי וה"פ בין קבועין ששנויין לעיל סוף פירקין דהיינו מזוהם בין עוברין ששנויין לעיל כגון חוורור ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות דנפקא לן במום עובר פוסל באדם מדכתיב גבי מומי אדם מום בם ומשמע הא עבר מומם ירצו וגבי בהמה כתיב נמי מום בם ודרשינן הכי בפ' התערובות ע"כ. וכתבתי האי דרשא שם סי' ה' וביד ר"פ ששי דהלכות ביאת מקדש וכוליה פירקין שם פ"ח:

פוסלין באדם:    בגמ' פריך אמאי והאיכא יבלת דלא כתיבא באדם. דק תבלול דלא כתיבא בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי כדתניא וכו'. ונכתבו מומין באדם ובבהמה משום דבר שנתחדש והכא באדם איכא חדוש גבן וחרום דליתנהו בבהמה דגבן היינו שיש לו גבינים ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו משוקע בין שתי עיניו ובבהמה אין לה חוטם בין העינים ובבהמה נתחדש קלוט וחיטין דליתנהו באדם כמו שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ד' וביד בר"פ שני דהלכות איסורי מזבח מוכח דהא דקתני מתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם לאו דוקא דעשרים ושלשה מומין מיוחדין בבהמה ואינם ראויין להיות באדם. ומומין הפוסלין באדם ובבהמה הן חמשים ומומין הפוסלין באדם ולא בבהמה הם תשעים מלבד שיש עוד באדם ד' מומין אחרים שהביאם הרמב"ם ז"ל בסימן ט"ז דפ"ח דהלכות ביאת מקדש ומלבד מומין הפוסלין מפני מראית העין כנזכר בסוף אותו פרק גם עוד יש שלשה מומין אחרים פוסלין באדם ובבהמה הזכירם הרמב"ם ז"ל בספ"ז דהלכות ביאת מקדש וד' מומין עוברין יש באדם ובבהמה הביאם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח סי' י"ז. ועוד ד' חוליים אחרים יש שאין מקריבין בהן הבהמה לפי שאינה מן המובחר הזכירם שם הוא ז"ל בסימן ח'. ועוד יש שם ענין אחר מרחיק הבהמה מליקרב נזכר שם סי' ט'. ועוד מין אחר נזכר שם בסי' י':

הכילון:    דומה לכסוי של חבית שקרוי אכלא בלשון תלמוד ובערוך גריס שניהם בבית במתני' הבילון וההיא דבפ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ח) אבלא לדנא. ומצאתי מנוקד הבִלְוַון היו"ו בפת"ח:

והלפתן:    נוסחא אחרינא והלפתים ובגמרא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו פי' רש"י ז"ל שראשו בולט לאחוריו כלפניו וכתבו תוס' חיצוניות פי' מום אחר הוא דקא חשיב בתוספתא מלבד אותן הנזכרים במשנה ע"כ. ובתר הכי מפרש בגמרא מקבן דדמי רישיה למקבת ופי' רש"י ז"ל למקבת לקורדום שערפו עגול וקצר ברוחב ע"כ:

ושראשו שקוט:    כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל וז"ל הגמרא ושראשו שקוט ושקיפס תנא שקוט מלפניו ושקיפים מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא ופי' רש"י ז"ל שקוט מלפניו שראשו משופע מלפניו באלכסון. מאחריו שגובה ראשו חדוד מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה. ל"א שערפו בולט למעלה מגובה ראשו ונראה ראשו נמוך מגובה צוארו כמי שנטלה ממנה חתיכה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל לבד נראה שגורס שקוע שפירש ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ע"כ. וגם ברפ"ח דהלכות ביאת מקדש כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו ע"כ. עיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשה ג' וגם בפרק שלישי דפרשת אמור:

משנה ב

הקרח פסול:    דלא כר' יהודה וכן הא דתנן לקמן בפירקין דהננס פסול דלא כר' יהודה דלא מיפסיל להו אלא מפני מראית העין ומרבה להו מהכהנים ואם עבדו לא עברו בעשה. ואיתה למילתיה דר' יהודה בת"כ פרשת ויקרא ר"פ ששי הכהנים לרבות הקרחנים. ואשמעינן ר' יוחנן בגמרא דטעמא דקרח או ננס פסולים משום שאינם שוין בזרעו ואם עבדו עברו בעשה דהשוה בזרעו של אהרן יעבוד ושאינו שוה לא יעבוד ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא תימא דטעמא דשאינו שוה דאמרו לא קאי אלא אבבא קמייתא דכילון ולפתן ומקבן אלא אכל הני קאי וכי בעי תנא למיפסל מפני מראית העין הרי פירש דבריו בבבא דשנשרו ריסי עיניו ובבבא דשניטלו שניו. והזבלנן כיוצא בהן. בפי' רעז"ל וכ"ש דיש לו לפניו ולא לאחריו דפסול. אמר המלקט וכ"ש אם אין לו כלל וז"ל הגמרא בספרים המוגהים הקרח פסול אמר רבא לא שנו אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו אבל יש לו בין לפניו בין לאחריו כשר וכ"ש שיש לו לאחריו ואין לו לפניו ואיכא דמתני אסיפא ואם יש לו ה"ז כשר אמר רבא לא שנו אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול. ויש גירסא אחרת בסוגיית הגמרא כמו שכתבו התוס' והביאוה תוס' חיצוניות וז"ל אמר רבא ל"ש אלא שאין לו לאחריו אבל יש לו לאחריו כשר וכ"ש שיש לו לאחריו ויש לו לפניו כך כתוב במקצת ספרים וכן על לישנא דמתני' אסיפא דל"פ אהדדי אבל רש"י ז"ל גורס הכי לא שנו דפסול אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו אבל יש לו בין לפניו בין לאחריו כשר ואע"פ שקרח באמצע ראשו וכ"ש שיש לו לאחריו ואין לו לפניו דטפי הוי נוי וכן בלישנא דעל סיפא דל"פ ע"כ. ורעז"ל תפס לפרש כאיכא דמתני וכפי גרסת רש"י ז"ל:

אין לו גבינים וכו':    זהו גבן האמור בתורה בגמרא פריך וגבן דאין לו משמע ורמינהי גבן שיש לו גבינים הרבה פי' שאין הפרש חלק בין עין לעין אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין ת"ל או גבן ותירץ רבא מתני' נמי הכי קתני זהו מדרש או גבן ור' דוסא פליג עליה ולא דריש או:

ושתי שדראות:    אית דגרסי שזרות:

משנה ג

הכוחל שתי עיניו כאחת:    מתני' ר' יוסי היא ובברייתא א"ל חכמים הפלגת יותר מדאי שאע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום:

שתי עיניו למעלה וכו':    נפקא לן בברייתא בגמרא דהוו מומא מדכתיב או תבלול בעינו דה"ל למיכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין אלא לרבות כל הני או ג"כ את שמדבר עם חברו. ואומר [בגמ' ואחד אומר לי רואה . ועי' בשט"מ.]67 בי רואה. עוד גרסינן בגמרא עור בין סומא בשתי עיניו בין בעינו אחת ומרבויא דאיש עור מרבינן חוורור והמים הקבועים דהיינו כהיותא דאינו רואה כלל. ומחסורייתא דהיינו שחסר מראיתו קצת מדק שחסר ממנו המראה קצת ולא ניטל כולו. מבלבלתא דהיינו לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ואינו מקצר ראות העין כלל מתבלול. משנוייתא כגון שתי עיניו למעלה וכו' מבעינו כדכתבינן:

סכי שמש:    בגמרא תני רב יוסף סני שמש שכשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו ותוס' ז"ל פירשו בשם ר"י סכי כמו חשוכי שמש חסר אות אחת כלומר נמנע וחשך ממנו אור השמש. ובספרי כתיבת יד פי' רש"י ז"ל סכי שמש שיכול להסתכל כנגד השמש. והקשו עליו תוס' חיצוניות וכי מפני שיש לו אורה שרואה בחמה יחשב בעל מום והעלו בשם ר"י כדכתבינן:

זוגדוס:    כצ"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה והזגדס:

ושנשרו ריסי עיניו:    שנפל שיער שבעפעפיו שרגילין להיות נושרין מרוב דמעה כי ההיא דרבן גמליאל וזימנין דקרי ריס עור המקיף את העין כי ההוא דפירקין דלעיל ריש של עין שניקב שנפגם שנסדק דמפרש בגמרא תורא ברא דעינא:

מפני מראית העין:    וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם שיער וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' בהפך:

משנה ד

עיניו גדולות כשל עגל:    רפ"ק דמכלתין ועיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' י':

חוטמו גדול:    פי' רש"י ז"ל אם חוטמו גדול לפי שאר אבריו יותר מדאי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום היכי משערינן ליה מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופם כמוהו ע"כ:

הצימם והצימע:    הרגמ"ה ז"ל גריס והצימח. ובערוך הצומח והצימם איזהו הצומח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג פי' גדולות מקובצות ביחד תנא אף הצימע פי' שאזניו תלויות לו למטה ע"כ ולפי' רש"י ז"ל דגריס במתני' והצימע בגמרא גרסינן תנא אף הצימח דהיינו שאזניו ארוכות מאד ונכפלו עד למטה ותנא נקט במתני' לפרושי במאי דסליק מיניה:

משנה ה

שפתו העליונה וכו':    בפירקין דלעיל וכמו שפי' רעז"ל שם בפירקין דלעיל סי' ט':

ושניטלו שניו וכו':    בתוס' ר"פ על אלו מומין:

טבורו יוצא:    כצ"ל:

רוח קַצְרוּת:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

המאושכן:    בתלמוד של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי מוגה המשועבן אבל בכל הספרים כתוב מעושכן ובערוך משועבז בזין שהביאו בערך שעבז [עי' מ"ש ע"ז בערוך השלם.]67 ויתכן שגם הגהת הרב בצלאל ז"ל כך היתה כוונתו. ובגמרא תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר עד רכובא פסול למעלה מן רכובא כשר ואיכא דאמרי לקולא עד רכובא כשר למטה מן רכובא פסיל:

ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו:    בגמרא מפרש משום דקשיא ליה לר' ישמעאל א"ר דכשאין לו ביצים משתעי קרא כמו שאמר ת"ק חסר אשך מיבעי ליה ור' עקיבא קשיא ליה אי ס"ד כמו שאמר ר' ישמעאל ממרוח אשך מיבעי ליה דהא מם דמרוח משמשת היא ור"ח בן אנטיגנוס נמי קשיא לי' אם כר' עקיבא רוח אשך מיבעי ליה להכי מפרש ליה מראיו חשוכים וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פי' גורעין חית ממרוח ואלף מאשך ומוסיפין חית במקום אלף ואלף על מרו והוי מראו חשך:

שמראיו חשוכים:    שהוא שחור ואע"פ שאינו שחור ככושי כן פי' הרמב"ם ז"ל אמנם בגמרא פריך היינו כושי וכושי בהדיא קחני ליה במתני' בסמוך הכושי והגיחור ומשני ר' חנינא בן אנטיגנוס לא תני כושי ומהטעם זה נראה שפירש רש"י ז"ל בפי' המשנה שמראיו חשוכים שהוא שחור ככושי. ואיתה בתוס' פ"ק דסנהדרין ד' ד':

משנה ו

המקיש בקרסוליו ובארכובותיו ובעל פיקין והעיקל איזהו עיקל וכו':    כצ"ל. גרסינן בגמרא ת"ר או שבר יד אין לי אלא שבר יד אצבעות מורכבות זו ע"ג זו או קלוטות למעלה מן הפרק ולא חתכן מנין ת"ל או שבר יד ופי' רש"י ז"ל למעלה דברייתא היינו למטה דמתני':

פיקה יוצאה מגודלו עקבו יוצא לאחריו פרסותיו רחבות כשל אווז:    כך מצאתי מוגה אבל הה"נ פרסה אחת. ובגמ' לפי פי' הרגמ"ה ז"ל אמר רב פפא לא תימא שדקה הרבה ולא סדיקא בין האצבעות אלא שעגולה כשל אווז אלא כיון שהיא דקה אע"ג דסדיקא פסול:

אצבעותיו מורכבות זו על זו:    פי' אצבעות דידים או דרגלים וכמו שמבואר בארך בפ"ח דהלכות ביאת מקדש:

או קלוטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר:    מה שפי' רעז"ל הוא לשון רש"י ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ביאת מקדש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מן הפרק. ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד ע"כ וגבי מומי רגל נמי כתיב שם מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר ע"כ ונראה שהוא פי' רש"י ז"ל שפירש קלוטות הוא מצד כף היד או כף הרגל שנתפשטה פסת כף היד או הרגל עד למטן מן האצבעות ואם נתפשטה כ"כ הקליטה עד למטה מפרק האמצעי אינו כשר אא"כ חתכו ע"כ:

היתה בה יתרת וכו':    כך מצאתי וצריך לפרש דקאי אגודלו הנ"ל ה"ר יהוסף ז"ל ועוד ראיתי שהגיה ייתר בידיו וברגליו בשני יודין:

אם יש בה עצם פסולה:    מפ' ר' יוחנן דהא דחשיב לה במתני' אבר בנספרת ע"ג היד שעומדת בשורת האצבעות:

ואם לאו כשר:    דלא חשיב אלא תלתול בעלמא רש"י ז"ל. ונראה שטעמו ז"ל דאע"ג דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך בעלי תלתולין באדם פסולין היינו דוקא אם לא חתכן:

יתר וכו' ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין:    גמרא תניא א"ר יהודה מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע א"ל כמותך ירבו בישראל א"ל ר' יוסי משם ראיה כך אמר לו כל הממזרים שבישראל יהיו כמוך ויתמעטו ממזרים ונתינים מישראל שיהיו ניכרים בכך שמטפה פסולה הם באים ולא ידבקו בהם:

השולט וכו':    אבל איטר בין ביד בין ברגל קתני בברייתא סתמא פסול לכ"ע ופי' רש"י ז"ל איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין ואיטר דרגל נמי לעמוד לשרת כתיב כדרך שאר עמידות דרגל ימין עוקרין תחלה ועיקר העבודה מרגל ימין:

והכפח:    בכא"ף גריס בערוך:

והשכור:    אי הוי שכור מיין בהדי מומין גמורים בעי למיחשביה אלא שכור דמתני' דקתני ליה גבי מומין שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרן בריש פירקין דלא מחלי עבודה אינו אלא ששתה חלב הרבה או רוב דבש או אכל דבלה קעילית ודלא כר' יהודה דאמר אכל דבלה קעילות ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב דלר' יהודה שאר משכרין נמי מחלי עבודה. ואיתה להאי בבא בפ' הוציאו לו (יומא ד' מ"ט:)

ר' אליעור בן יעקב אומר אף בעלי דלדולים פסולין באדם וכשרין בבהמה וכו':    כך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל ואיתה בפ' על אלו מומין (בכורות ד' מ':)

משנה ז

אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וכו':    תוס' פ" אותו ואת בנו ד' ע"ט. ובגמרא בעי מאי אותו ואת בנו [כו' עי' בתוס' יום טוב עד] ומתני' חנניא היא דאמר בברייתא אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות. ואיתה למילתיה דחנניה ר"פ אותו ואת בנו:

וטרפה ויוצא דופן:    דכהן טרפה ויוצא דופן כשר לעבודה:

ושנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם:    לא גרסינן ליה [ועי' תוי"ט]:

הנושא נשים וכו':    פ' השלח ד' ל"ה. והביאה ב"י בא"ח סי' קכ"ח וז"ל תנן בפ"ז דבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה והמיטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מיטמא למתים ולא הזכירו פסולים הללו הפוסקים לענין נשיאות כפים ואפשר שהטעם דכיון שאם עבד קודם שידיר או שיקבל עליו לא חילל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מה"ב מקדש א"כ נושא הוא כפיו לכתחלה. אבל רבינו הגדול מה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב שנ"ל דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות לתורה שהרי בכל שעה עומד במרדו ובסימן קל"ה כתב וז"ל ועוד כתוב משמיה דמר שמואל כהן שנטמא למתים שאינם מז' מתי מצוה במזיד יפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב דתנן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה והמיטמא למתים עד שיקבל עליו וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה דכהן שנשא גרושה אין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון ואפילו גרשה או מתה פסול עד שידיר הנאה ע"ד רבים מהנשים שהוא אסור בהן כדאיתא בבכורות ע"כ. וביד פרק ששי דהלכות ביאת מקדש סי' ז' ט' ובפ"ז סי' י"ב.