עיקר תוי"ט על בכורות ז

משנה בכורות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כ"ז יליף להו בתורת כהנים:

(ב) (על המשנה) יותר כו'. גמרא, דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש"י, איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל. ובפ"ק כתב, שוה בזרעו שדומה לבני אדם:

(ג) (על המשנה) שקוע. וכן גרס הר"מ. ומפרש, שיהיה דמות ראשו כמו שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בערבי קובי. ובחבורו כתב, מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו:

(ד) (על הברטנורא) לא דר"י לא ס"ל הך דרשא דא"כ לפלוג בכולהו. אלא דס"ל דחתיכת בשר בעלמא הוא, ואינו בכלל שאינו שוה. וכן הוא בגמרא:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) שהוא פסול. כדאיתא בגמרא:

(ו) (על הברטנורא) מלשון גב המזבח. על גבי חרשו חורשים. רמב"ן:

(ז) (על הברטנורא) ולשון הר"מ על עפעפי עיניו:

(ג)

(ח) (על המשנה) איזהו כו'. ולשון חרום מלשון כל חרם אשר יחרם. והחרמתי עריהם, ענין חורבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חריבה. הר"מ:

(ט) (על המשנה) למעלה כו'. דת"ר, בעינו, כל מה שבעינו, מכאן אמרו שתי עיניו כו':

(י) (על המשנה) מפני כו'. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) ודוחק זה לזה. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) כך כתב הר"מ בהדיא דלוקה. אבל רש"י כתב עשה, דהכי משמע, השוה בזרע אהרן ואין בו מום הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ועתוי"ט:

(ד)

(יג) (על המשנה) עיניו כו'. אע"ג דבבהמה לא הוה מומא בשתיהן שוות. כמו שכתוב לעיל פרק ו' משנה י', הכא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן מיפסל אף בשתיהן שוין. גמרא:

(יד) (על המשנה) קטנות. אע"פ ששתיהן קטנות. דומיא דעיניו. וז"ל הר"מ, מי שב' אזניו קטנות הרבה ומי שב' אזניו נפוחות דומות לספוג. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) רש"י. שהספוג צמר הים כו' כששואבת מים היא מתנפחת ונקביה מתרחבים וכשכובשין אותה ומוציאין ממנה מה ששאבה היא מתיבשת ונכווצת וכל נקביה נעשים צרים. ואם כן דומה לכשהיא ריקנית. ולהר"מ שכתבתי, בסמוך דומה לכשהיא מלאה, דהשתא הוי כמו היפך מאזניו קטנות:

(ה)

(טז) (על המשנה) שפתו כו'. ואפילו אין בה עצם. מה שאין כן בבהמה. משום דהוי שאינו שוה כו':

(יז) (על המשנה) יוצא. רוב בני אדם מקום טבורם דומה לגומא בשטח הגוף. ויש מהן שטבורן בולט על שטח הגוף דומה ליבלת:

(יח) (על המשנה) אין כו'. לא זכרם הנה מפני שהם מיחדים באדם לפי שכבר זכר שהם גם כן מומי בהמה. אמנם זכרם להודיעך. שאלו המומין הם הנקראים בתורה מרוח אשך. הר"מ:

(יט) (על המשנה) ר' ישמעאל אומר כו'. דאי כתנא קמא הוי ליה לכתוב חסר אשך. גמרא:

(כ) (על הברטנורא) משמע שתי בציו מרוח. וכדאמר אשכיו לשון רבים. והא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד, פירוש שאין לו שום אשך. ולא דמי לאין לו אלא ביצה אחת כו', דשאני התם שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת. כ"מ:

(כא) (על המשנה) רבי עקיבא אומר כו'. גמרא, דאי כר' ישמעאל ממרוח אשך מבעי ליה. פירש"י, דהא מ"ם דמרוח משמשת היא:

(כב) (על המשנה) ר' חנינא כו'. גמרא, דאי כר' עקיבא רוח אשך מבעי ליה. אלא שמראיו חשוכין, וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. פירש"י, גורעין חי"ת ממרוח, ואל"ף מאשך, ומוסיף זה במקום זה והוי מראי חשך:

(ו)

(כג) (על הברטנורא) אבל להר"מ לא פירש במתניתין אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו לא הוי פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:

(כד) (על הברטנורא) בגמרא, לא תימא דטרפא ולא סדיקה, אלא כיון דטרפא אף על גב דסדיקה. פירש"י טרפא קלושה. והערוך פירש רחבה ומשווה:

(כה) (על המשנה) אצבעותיו. בידיו וברגליו. הר"מ:

(כו) (על המשנה) הפרק. פרק ראשון הסמוך לף היד. הר"מ:

(כז) (על הברטנורא) ותימה דלקמן מפרש הר"ב, כל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו' והאיך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והר"מ כתב, אם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול. ולדבריו פירוש וחתכה כלומר. אפילו חתכה:

(כח) (על המשנה) עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט. רש"י. בגמרא עביד צריכותא אקרא:

(כט) (על המשנה) הכושי. לפירוש הר"ב לעיל שמראיו חשוכים שחור ואינו ככושי וכן נראה שפירש הר"מ, קשה, כושי למה לי דכל שכן הוא. ורש"י פירש התם שחור ככושי. ובגמרא ר' חנינא בן אנטיגנוס לא תני כושי:

(ל) (על הברטנורא) והשמר שמא תעלה על דעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים, לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הר"מ:

(לא) (על המשנה) פסולין כו'. אע"ג דכבר תני יתר עליהן באדם כו', משום דבת"כ רצו למילף בק"ו אדם מבהמה עד דמרבי ליה מקרא, להכי קאמר אע"ג דכשרין בבהמה פסולין באדם:

(ז)

(לב) (על המשנה) אותו כו'. כגון אהרן ובניו. ודכוותיה תיש ובנו אסור. ומתניתין חנניא היא דאמר [חולין דע"ה] נוהג אף בזכרים. גמרא:

(לג) (על המשנה) ושנעבדה כו'. ל"ג. ואפשר משום הא דברכות, [דף לב], אמר ר' יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו. וכל שכן לעבודה והוא הדין למגלה עריות. אלא דקשה לי דאם כן לתני דפסולים באדם. וגם לא ראיתי להר"מ שפסלן באדם:

(לד) (על הברטנורא) משום דמסתמא ניחא להו להרבים. תוס':