משנה בכורות ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ה · משנה ג | >>

הצורם באוזן הבכור, הרי זה לא ישחט עולמית, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, כשיולד לו מום אחר, ישחוט עליו.

מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד, אמר, מה טיבו של זה.

אמרו לו, בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.

נטל פגיון וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו.

ראה שהתירו, והלך וצרם באזני בכורות אחרים, ואסרו.

פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה, ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו.

ראו שהתירו, והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, ואסרו.

זה הכלל, כל שהוא לדעתו, אסור.

ושלא לדעתו, מותר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר,

הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית,

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר,

יִשָּׁחֵט עָלָיו.

מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים,

זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל.

רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד.

אָמַר:

מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה?

אָמְרוּ לוֹ:

בְּכוֹר הוּא,

וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם.

נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ;

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים,

וְהִתִּירוּהוּ.

רָאָה שֶׁהִתִּירוּ,

וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,

וְאָסְרוּ.

פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה,

וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה,

וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם,

וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר;

וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים,

וְהִתִּירוּהוּ.

רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ,

וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,

וְאָסְרוּ.

זֶה הַכְּלָל:

כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר;

וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הצורם אוזן הבכור -

הרי זה לא ישחט עולמית - דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרין: כשייוולד לו מום אחר - ישחט עליו.

מעשה בזכר של רחלים זקן, ושיערו מדולדל,

ראהו קוסדור אחד ואמר: מה טיבו של זה?

אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט - אלא אם כן היה בו מום,

נטל פגיון - וצרם את אוזנו,

ובא מעשה לפני חכמים - והתירוהו.

ראה שהתירו -

הלך וצרם באוזני בכורות אחרים - ואסרו.

פעם אחת, היו תינוקות משחקין בשדה,

וקשרו זנבות טלאים זה לזה,

ונפסקה זנבו של אחד מהן - והרי הוא בכור,

ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.

ראו שהתירו -

הלכו וקשרו מזנבי בכורות אחרים - ואסרו.

זה הכלל -

כל שהוא לדעתו - אסור,

ושלא לדעתו - מותר.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

צרם - נקב.

קסדור - ממונה על ממוני המלך, וכבר בארנו אותו בנשים.

מה טיבו - מה סיבתו ועניינו. ושם הסיבה אצלם "טיב".

ופיגיון - שם הכלי שבו מנקבים מקום הנזם.

והשמיענו דין הגוי ודין קטני ישראל, לפי שמשניהם יחד יתאמת העניין. שאילו השמיענו דין הגוי לבדו, אמרנו זה הוא כדי שלא ירגיל לעשותו פעם שניה, אבל הקטן אפשר שירגיל לעשות כן ולא יהא מותר לאכול מה שעשה בו מום אפילו שלא במתכיון. ואילו השמיענו דין קטנים, אמרנו כדי שלא יתערב לנו קטן בגדול ולפיכך הוא מותר המום שעשאוהו שלא במתכוון, אבל הגוי שהוא גדול שמא יתערב בישראל גדול ויהיה הבכור ההוא אסור ואף על פי שלא נתכוון בעליו עליו. לכך הודיענו שאין הפרש ביניהן. ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוון בנוקבו אוזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום, אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו, וכשמתכוון לזה תמיד היינו כאילו אנו צוינו אותו להטיל המום.

ומה שאמר כל שהוא לדעתו אסור - ואפילו על ידי סיבה, כגון שהוליכו במקום שיש בו ברזל עומד כדי שיכשל בו ויעשה בו מום וכיוצא בו.

ושלא לדעתו מותר - ואפילו אמר בתוך סיפור דבריו "אילו נפל בבכור זה מום הייתי אוכלו" ולא נתכוין לעשות בו מום, ושמע הגוי ועשה בו מום והוא לא ידע, הרי זה מותר.

וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה, ובתוספתא דבכורות אמרו "העושה מום בבעל מום, והמסרס את המסורס, והמחמץ את המחומץ, לוקה את הארבעים". ודע זה.

ודע שאם עבר ישראל והטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום, וזהו מה שאמרו "לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן".

ואין הלכה כרבי אליעזר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הצורם - הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:

הרי זה לא ישחט עולמית - ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום ^ט. דכתיב (ויקרא כב) כל מום לא יהיה ^י בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו - ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:

ושערו מדולדל - לפי שלא נגזז מעולם:

קסדור - ממונה מהמלך:

מה טיבו של זה - שהניחוהו להזקין כל כך:

פגיון - סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:

והתירוהו - אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל ^יא:

ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים - כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:

היו תינוקות משחקים - וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין ^יב, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:

כל שהוא לדעתו אסור - לאתויי גרמא ^יג. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:

ושלא לדעתו מותר - לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ^יד ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר"ב משום קנס כו' [ועי' מ"ש במשנה ה' פ"ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו'. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר"א לא איצטריך. דדלמא ר"א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי' דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ"ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר"מ. דר"מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ"ש הר"ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב"ם כחכמים בפ"א מהלכות אסורי מזבח והתוס' והרא"ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ"ש הר"ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו"ד בשבא. והה"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:

והתירוהו. פי' הר"ב שלא נתכוין לעשות נ"ר לישראל. שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו. רש"י:

[*היו התינוקות כו'. וכ' הר"ב דצריכא כו'. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי' לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב"ם]:

כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר"ב לאתויי גרמא כו'. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל"ג. והא דאסברה לה הר"ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו'. מפי' הרמב"ם העתיק כן ואף בחבורו פ"ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג"כ הברייתא דנתן דבילה כו'. וכתב הכ"מ מעובדא דר' צדוק איכא למילף הכי. ע"כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ' דף ל"ו:

ושלא לדעתו מותר. כתב הר"ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו'. לשון רש"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על הברטנורא) משמע דלהלכה כתב כן, דלרבי אליעזר לא איצטריך, דדילמא לא אמר אלא בתם, ועוד שלא פירש דרבנן פליגי. ודברי תימה הן כו', דכל זה אליבא דר"מ בגמרא, אבל רבנן דזה הכלל דסיפא פליגי דדוקא בתם. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) כלומר, היו"ד בשב"א והה"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

(יא) (על הברטנורא) שהרי אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט, אא"כ נפל מאליו. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) רש"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה. ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך. ויכולני לפרש דסרכיה לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה מפירוש הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) שלא שאלם הקסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו'. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הרי זה לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר: בגמרא פריך ומי קניס ר' אליעזר לעולם פי' שלעולם לא יהיה מותר ורמינהי דתנן בספ"ז דמסכת נגעים מי שהיתה בו בהרת ונקצצה טהורה קצצה מתכוין ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר יטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס ומשני כי קניס ר' אליעזר בממונו אבל בגופו לא קא קניס ממונו דאיכא למימר דאתי למיעבד ממה נפשך דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין עד מום אחר בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול בו מום הלכך קנסינן ליה לעולם אפילו יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד אבל בגופו ליכא למימר דמנחית לספיקא ולקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם דהא ודאי לא עביד איניש כיון דקנסינן ליה עד שיולד לו נגע אחר דחייש שמא נגע אחר לא יולד לו לעולם ולא נטהר לעולם ואפילו אם יולד מה נהנה בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה מוטב לו להניח את זה שמא יתרפא ורבנן אדרבנן לא קשו אהדדי אע"ג דבמתני' מקילין מלקנוס יותר מר' אליעזר והתם מחמירין יותר מר' אליעזר דהכא במאי דעביד קנסוהו רבנן במאי איכוון למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה והתם במאי דעבד קנסוהו רבנן במא איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה בהאי קציצה קנסוהו רבנן. ואם מת הצורם לא קנסו בנו אחריו מההיא דשדה שנטייבה בשביעית כמו שכתבתי בפ"ד דשביעית ובפ' השולח גט גבי מוכר עבדו לעו"ג או לח"ל ובפ' שני דמועד קטן:

מעשה בזכר וכו': תוס' פ' הלוקח בהמה (בכורות ד' כ"ד:)

זקן ושערו מדולדל: בח"ל ובזמן הזה עסיקינן דאי לא תימא הכי לקרביה הרגמ"ה ז"ל:

ראהו קסדור: מצאתי מוגה ראוהו קסטור בטי"ת. ובטור י"ד סימן שי"ג:

וצרם באזנו: נראה לר"י דאפי' בצרימה קטנה שהצפורן חוגרת בה יש לנו לחושבו למום מובהק דלשון צרימה משמע אפילו קטנה שהצפורן חוגרת בה. תוס' חיצוניות. וז"ל ספר הלבוש שם סי' שי"ג אם עו"ג או תנוק מטיל בו מעצמו אם לא כיון להתירו מותר שאם כיון העו"ג להתירו גזרו בו משום דידיה אבל אם לא כיון להתירו לא גזרו בו ואפילו אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לנו לשוחטו עד שיפול בו מום לא גזרו בו דהא לא אמרו לו שיטיל בו מום אלא לפי תומם הגידו לו הענין והוא מעצמו עשה ויכול להיות כדי לנסות עשה כי לא האמין ולא שהיתה כונתו שיתירוהו אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שרואה שיתירוהו עכשיו על ידו עושה ג"כ כן לאחרים כדי שיתירוהו אסור ואם ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא ואם עו"ג מסיח לפי תומו שהישראל צוהו מהמנינן ליה להחמיר ואין מתירין אותו ע"כ:

זה הכלל כל שהוא לדעתו: לאתויי גרמא פי' רש"י ז"ל כגון אם הניח בצק ודבילה ע"ג אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנה או כגון מה שפי' רעז"ל מועתק מהרמב"ם ז"ל. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו דמותר הבכור ע"י עו"ג אלא דאמר לו לעו"ג אא"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא אבל אם אמר לו אא"כ נעשה בו מום דמשמע ע"י אדם כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ורבא אמר נעשה נמי ממילא משמע ולא שנא ופי' הרגמ"ה ז"ל שלא לדעתו לאתויי מסיח לפי תומו דאפילו דאמר אא"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו הואיל ולא שאל אותו העו"ג מה טיבו כההוא קסדור אלא הוא מעצמו היה מסיח לפי תומו ע"כ בתוס' לשון קצת:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הצורם: הפוגם:

הרי זה לא ישחט עולמית: אפילו הומם אח"כ מום קבוע. ובבעליו כהן מיירי. ומשום קנסא:

ישחוט עליו: ואם מת המטיל בו המום. מותר לבנו וא"צ מום אחר. וה"ה בשחטו המטיל בו המום. מותר לאחרים. רק לכתחילה לא ישחוט ויאכיל לאחרים. דלמא יחזיקו לו טובה בעבור זה [ש"ך שי"ג סק"ב]. [אבל אי"ל למה הכא אסור לשחטו כדי להאכיל לאחרים. ומ"ש ממבשל בשבת אפילו במזיד דמותר מיד לאחרים במוצאי שבת [כא"ח שי"ח]. י"ל התם ליכא תקנה אחרת. דאף אם נאמר שימתין בכדי שיעשה. עכ"פ אי אפשר להמתין בה על פעולה אחרת שעי"ז יחשב פעולה זאת כאלו לא נעשית. או נ"ל דהכא כיון שאין לו שום תקנה בבהמה זו. חשדינן טפי שיהווה בה מום כדי שיהנו ממנה אחרים עכ"פ]:

ושערו מדולדל: תלוי סביבו מדאסור לגזזו כל ימיו. ונקט הכי לאשמעינן שעי"ז תמה עליו הקסטור:

ראהו קסדור אחד: בלשון רומי קוועסטאר. והוא קרימינאל ריכטער בל"א. ממונה ממלך:

אמר מה טיבו של זה: שהניחוהו להזקין כל כך ושערו להתדלדל:

נטל פגיון: בלשון רומי פוגיאנע. והוא לאנצע בל"א סכין פיפיות:

ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו: דמה שהטיל בו מום. לא לעשות נחת רוח לישראל נתכוון. דהרי מדבריהם משמע שיצטרך שיפול בו מום מעצמו. ותו הרי לדידהו לא הו"ל מום רק בחסר אבר כולו [כגיטין נ"ו א']. רק דרך שחוק והיתול עשה האי קסדור כן:

ואסרו: קמ"ל תנא בקסדור נכרי. דלא אמרינן אתא לאחלופי בגדול ישראל. וקמ"ל תינוקת. דלא אמרינן אי שרית בהו. אתו למסרך כשיגדילו:

כל שהוא לדעתו אסור: זה הכלל. לאתויי גרמא. כגון שהניח לחם על אזנו. כדי שישכנו שם הכלב. וכדומה:

ושלא לדעתו מותר: וזה הכלל דשלא לדעתו. לאתויי בלא היה הקסדור שואל תחלה מה טיבו. רק שהתחיל הישראל. וסיפר לנכרי דבכור זה כשיומם אנו אוכלים אותו ולא כוונו שיטיל בו השר מום. ואעפ"כ הטיל בו השר מום. אם רגלים לדבר (שנתכוון) [שלא נתכוון] הנכרי להתירו. מותר [שי"ג ודלא כמשמע לכאורה מר"ב]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי