משנה בכורות ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ג · משנה א | >>
הלוקח בהמה מן הנכרי ואין ידוע אם בכרה ואם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר, עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספקא.
רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.
פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.
אמר לו רבי עקיבא, אילו בולד בלבד בהמה נפטרת, היה כדבריך, אלא אמרו, סימן הולד בבהמה דקה, טנוף. ובגסה, שליא. ובאשה, שפיר ושליא.
זה הכלל, כל שידוע שבכרה, אין כאן לכהן כלום.
וכל שלא בכרה, הרי זה לכהן.
אם ספק, יאכל במומו לבעלים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר, ונפטרה ג מן הבכורה.
משנה מנוקדת
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי,
- וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִּכְּרָה,
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
- עֵז בַּת שְׁנָתָהּ, וַדַּאי לַכֹּהֵן;
- מִכָּאן וְאֵילָךְ, סָפֵק.
- רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם, וַדַּאי לַכֹּהֵן;
- מִכָּאן וְאֵילָךְ, סָפֵק.
- פָּרָה וַחֲמוֹר,
- בְּנוֹת שָׁלֹשׁ, וַדַּאי לַכֹּהֵן;
- מִכָּאן וְאֵילָךְ, סָפֵק.
- עֵז בַּת שְׁנָתָהּ, וַדַּאי לַכֹּהֵן;
- אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
- אִלּוּ בְּוָלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת,
- הָיָה כִּדְבָרֶיךָ;
- אֶלָּא אָמְרוּ:
- סִימַן הַוָּלָד,
- בִּבְהֵמָה דַּקָּה, טִנוּף;
- וּבְגַסָּה, שִׁלְיָא;
- וּבְאִשָּׁה, שָׁפִיר וְשִׁלְיָא.
- אִלּוּ בְּוָלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת,
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה,
- אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם;
- וְכֹל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה,
- הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן;
- אִם סָפֵק,
- יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.
- כֹּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
- בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם,
- הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר,
- וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:
- בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם,
נוסח הרמב"ם
הלוקח בהמה מן הגוי,
- ואין ידוע אם ביכרה, אם לא ביכרה -
- רבי ישמעאל אומר:
- עז בת שנתה - ודאי לכוהן,
- מכאן ואילך - ספק.
- רחל בת שתים - ודאי לכוהן,
- מכאן ואילך - ספק.
- פרה וחמור בני שלש - ודאי לכוהן,
- מכאן ואילך - ספק.
- עז בת שנתה - ודאי לכוהן,
- אמר לו רבי עקיבה:
- אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת - היה כדבריך,
- אלא אמרו: סימן הוולד -
- בבהמה דקה - טינוף,
- ובגסה - שליה,
- ובאשה - שפיר ושליה.
- זה הכלל -
- כל שידוע שביכרה - אין כאן לכוהן כלום,
- וכל שלא ביכרה - הרי זה לכוהן,
- ואם ספק - יאכל במומו לבעלים.
- רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה.
פירוש הרמב"ם
טינוף - ידוע. והכוונה במקום הזה, שתפיל שום דבר שיאמרו עליו רועי הבהמות שהוא הריון אלא שנפסד, אף על פי שאין בו דמות כל עיקר. ואמרו "אין טינוף פחות משלושים יום". והדבר הזה שמפלת, רוצה לומר הטינוף, צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה.
ויתכונו ממותרות דם הנדות ושכבת הזרע כמין כיסוי על העובר, בתוך הקרום שעליו ששמו שליא, והעובר בתוך השליא, ומעל לשליא קרום שיש בו דמות דם נקרש הוא הנקרא שפיר.
ופירוש ששפעה חררת דם - שהפילה חתיכת דם. והחתיכה הזאת אינה מטמאה בשום צד לפי שאינה שום דבר, אבל היא נקברת להודיע שהיא נפטרת מן הבכורה.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב, וכרבי עקיבא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הלוקח - עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה:
ודאי - אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה:
ספק - ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו:
טנוף - אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:
שליא - כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה:
שפיר - למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צורת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר, לפי שעשויה כשפופרת:
ששפעה חררת דם - שהפילה חתיכה דם:
הרי זו תקבר - להודיע ב שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב:
פירוש תוספות יום טוב
מכאן ואילך ספק. ובגמרא [אמאי ספק] הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא כי אזלינן בתר רובא. ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה. כגון עובר הבהמה דתלי בהרבעה. ואיכא למיחש שמא לא [עלה] עליה זכר. לא:
זה הכלל כו'. לא לאתויי אלא נקוט האי כללא קאמר. וכדאמרינן בגמרא פ"ג דמגילה אמתני' ב' כמו שכתבתי שם:
ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם. והפסידו ובטל. רמב"ם פ"ד מהלכות בכורות ואפרשיהו במ"ד פ"ג דנדה:
הרי זו תקבר. פי' הר"ב. להודיע שנפטרה כו'. דמשום עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה. למחצה דנקיבות כמ"ש הר"ב סוף פרק ד' דחולין במבכרת שהפילה שליא דישליכוה לכלבים. אלא הכא היינו טעמא דקוברה כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא א"צ פרסום. דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שנפטרה מן הבכורה. הר"ן שם וכ"כ התוס':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ספק. ובגמרא, אמאי ספק, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן, והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא, כי אזלינן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר, לא:
(ב) (על הברטנורא) דמשום עצמה אין בה קדושה דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. אלא הכא היינו טעמא דקוברה, כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא אינה צריכה פרסום, דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעין שנפטרה מן הבכורה. הר"נ:
(ג) (על המשנה) ונפטרה. שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטל. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הלוקח בהמה מן הנכרי וכו': ביד עד סוף סימן ב' פ"ד דהלכות בכורות סי' ז' ח' י' י"ב ובפ"ה סי' ד' ובטור יו"ד סי' שט"ו שי"ו:
פרה וחמור בני שלש ודאי לכהן: פ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' כ"ד.) וכתבו תוס' חיצוניות עז בת שנתה ודאי לכהן פי' אם ילדה ברשות ישראל תוך שנתה ודאי לא ילדה ברשות הנכרי דשני פעמים אינה יולדת בשנה אחת ואע"ג שהגדולות יולדת ב' פעמים מ"מ שנה ראשונה אינם יולדות אלא פעם אחת אבל אם ילדה מכאן ואילך אפי' יום אחד בשנה שניה מ"מ פטורה מספק דשמא ילדה ברשות הנכרי דשנה ראשונה וכן צ"ל גבי רחל בת שתים דאינה יולדת ב' פעמים בשני שנים ראשונות וכן מוכח בגמרא אבל גבי פרה וחמור על כרחך אינך יכול לפרש כן שילדות לפעמים תוך שלש ואם באת לרשות הישראל תוך ג' וילדה ואח"כ בשנה רביעית או בשנה חמישית שהיא ספק דהא בפ' אין מעמידין קאמר בהדיא פרה דפחות משלש מי קילדה והא תנן פרה וחמור בני שלש ודאי לכהן אלא על כרחך ה"פ פרה וחמור שנכנסו לרשות ישראל בתוך שלש ודאי לכהן אפילו לא ילדה עד שתי שנים אח"כ דבפחות משלש לא קילדה מכאן ולהלן שבאת לאחר שלש ברשות ישראל ספק דשמא ילדה בתוך שלש. וא"ת מנא ליה לתלמודא דה"פ אימא דר"ל בת שלש ודאי לכהן לפי שאין חוזרת ויולדת פעם אחרת תוך ג' וכגון שילדה ברשות הישראל תוך שלש שנה שלישית כמו גבי עז ורחל ואומר הר"מ דמשמע ליה לתלמודא מדפליגי תנאי בברייתא גבי עז ורחל שטנפו בתוך זמנם ולא נקט נמי פרה וחמור וא"כ היינו משום דלא אפשר לטנף בפחות משלש וכ"ש לילד וג"כ קרוב לזה פירשו תוס' שבדפוס. והרא"ש ז"ל פי' דהאידנא נשתנה הטבע שהרי פרה יולדת בת שתים ואין לפרש דמעיקרא נמי הוי יולדת תוך שתים אלא אם איתא דילדה בשנה שניה לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית אע"ג דגדולה יולדת בכל שנה כענין שפי' רש"י ז"ל בגמרא גבי גדייה וכו':
מכאן ואילך ספק: בגמרא פריך אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד ומשני רבא דר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למעוטא גבי קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה ורבנן סברי זיל בתר רובא ורוב קטנים לאו סריסים נינהו ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו ורבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה כגון עבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר הלכך ספק. והקשו תוס' ז"ל אמאי לא משני הכי בר"פ בתרא דיבמות אמתני' דלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע וכו' וי"ל דתשמיש אדם לא חשיב תלוי במעשה כמו תשמיש דבהמה דפעמים צריך להרביעה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים מהו להכניס כמכחול בשפופרת עכ"ל ז"ל:
לא אמרו וכו': פ' המפלת (נדה דף כ"ה) ועיין במ"ש ביד שם סימן ג':
טנוף: כתבו תוס' ז"ל שם בפ' המפלת האי טנוף הוא ולד עצמו ול"ד לטנוף דלקמן דרוב בהמות מטנפות דהתם טנוף שלאחר יציאת הולד ע"כ:
ובגסה שליא: נראה דלאו למעוטי סימן שליא מבהמה דקה דהא תנן בפ' בהמה המקשה סימן ולד באשה וסי' ולד בבהמה אלא למעוטי סימן טנוף מבהמה גסה וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל פ"ק דב"ק דף י"א כדתנן בהלוקח סימן ולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ע"כ. גמרא ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן ומכאן ולהלן ספק פרה בת שלש ודאי לכהן מכאן ולהלן ספק חמורה כפרה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר חמורה בת ד' שנים ע"כ דברי ר' ישמעאל פי' כגון זו דברי ר' ישמעאל כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו אמרו לו לר' ישמעאל טעיתה אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימך ולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא כך שמעתי ואני איני אומר כן אלא עז שטנפה בת ששה חדשים יולדת בתוך שנתה רחל שטנפה בת שנתה יולדת בתוך שתים א"ר עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו דאיני יודע אם מטנפת בתוך ששה אם לאו אלא [הגה"ה מכאן משמע דזה הכלל דקתני במתני' לאו לאתויי אלא סימנא בעלמא נקט וכההוא זה הכלל דבפ' הקורא את המגלה עומד ע"כ] כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא בכרה ה"ז לכהן אם ספק יאכל במומו לבעלים ומפרש בגמרא דכ"ע ס"ל דטנוף פוטר אי חזינן דטנפה והכא בהא קמיפלגי דר' ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והא מדאוליד ודאי לא טניף ור' יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה ובגמרא בעי מאי איכא בין גמריה דר' יהושע לסבריה פי' דבין גמריה בין סבריה משמע דטנוף פוטר ומשני דזעירי איכא בינייהו דאמר זעירי אין טנוף פחות משלשים יום פי' דאינה מקבלת זכר עד שלשים יום ובין גמריה בין סבריה אית להו דזעירי מיהו אי מקצת היום ככולו אי לא איכא בינייהו לסבריה אמרינן מקצת היום של גמר חדש חמישי של עבור או מקצת היום של שלשים יום של טנוף מקצת אותו יום שלשים ככולו כלומר דכבר שלמו ימי טנוף ובו ביום תקבל זכר ויוכלה להתעבר ותלד ביום אחרון של שנה. לגמריה דלא נקט ששה לא אמרינן מקצת היום ככולו אלא בעינן שלשים של טנוף שלימים מעת לעת דהיינו כל חדש שביעי ואינה יולדת אלא בתחלת שנה שניה. ובעינן בגמ' מאי איכא בין ר"ע לר' יהושע דוכי בציר מהכי מי ילדה ומסיק חָלָב פוטר איכא בינייהו פי' אם חולבת בתוך שנתה או שנולדה בבית ישראל ולא ראינוה יולדת עד לאחר שנתה והרי היא חולבת ר' יהושע סבר כי היכי דטנוף פוטר חלב פוטר ג"כ ור' עקיבא סבר חלב אינו פוטר אלא כל שידוע שודאי בכרה ה"ז לכהן ואם ספק וכו':
בהמה גסה וכו': תוס' פ' בהמה המקשה ודפ' כל פסולי ד' ל"ב:
ה"ז תקבר: גמרא תני ר' חייא במילתיה דר' אליעזר בן יעקב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום שבטל הבשר ברוב דם וגנינים שיוצאין עמו. וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דתנן בפ' בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות שאני הכא כדמפרש בגמרא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה קוברין אותה אבל התם הכל יודעין דאין שליא בלא ולד ולא בעי פרסום ע"כ וכן תרצו ג"כ שם בנדה פ' המפלת (נדה דף כ"ז) וכן תירץ ג"כ הר"ן ז"ל ס"פ בהמה המקשה. ואיתה בירושלמי שם באותו פרק ועיין במ"ש שם סימן ד' וביד פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ז:
תפארת ישראל
יכין
רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה: עז שילדה תוך שנתה:
ודאי לכהן: ר"ל ולד שלה וודאי בכור הוא. דקודם לכן לא ילדה:
מכאן ואילך ספק: ולא אזלינן בתר רוב בהמות שיולדות תוך שנתן. דעכ"פ אין הולכין בתר רוב התלוי במעשה כי הכא דתלוי בעליית הזכר עליה. להכי ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא. מפריש עליו שה והוא שלו:
פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן: ואף דבזמנינו פרה יולדת תוך זמן זה. השתא נשתנה הטבע בכמה עניינים. [וכן אנוניתא דוורדא שמצוי השתא בכל הבהמות משא"כ בזמן הש"ס [כחולין מ"ז ב']. וכ"כ יולדת לתשעה יולדת היום למקוטעין. משא"כ בזמן הש"ס [כאה"ע קנ"ו ס"ד]. ועי' במג"א [קע"ג ס"א]. ועי' עוד שם [ססקע"ט]. ובא"ח [של"א ס"ט]. ועי' עוד תוס' ע"ז דכ"ד ב' ד"ה פרה וכן עוד הרבה. [אב"י עי' תוס' מ"ק די"א א' ד"ה כוורא. ועי' רכ"מ פ"ד מהל' דיעות ד"ה ולא יקיז]:
אמר לו רבי עקיבא אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך: דתוך שנתה וודאי לכהן:
אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף: הוא מחוי דם שיוצא מהרחם. שכשמכיר רועה הבקי בעניינו שהוא מולד שנמוח. פטור מבכורה. ושמא זו טנפה כך תוך שנתה דזה אפשר שיהיה גם קודם שיגיע לה זמן הראוי ללידה:
ובגסה שליה: כמין כיס שהעובר מונח בתוכה וילדתו ריקן:
ובאשה שפיר: י"א חתיכת בשר כעין צורת בעל חי. וי"א שהוא שפופרת מלא דם:
יאכל במומו לבעלים: ואף שכותי חסיח לפי תומו שכבר ילדה. אין מסיח לפי תומו נאמן רק בדרבנן ולא בדאורייתא. ותו דהכא להשביח מקחו אומר כן. דסתם מבכרת מסתכנת בלידה. וגם אין חלבה טוב כחלב שמבהמה שכבר ילדה. והרי במסתבר דמשקר לטובתו. גם באיסור דרבנן אינו נאמן [שט"ז ש"ך סק"ב]. מיהו אם היה הישראל אומר לכותי שמקפיד וחפץ בפרה שהיא ילדה ביותר. והשיב לו העכומ"ז שהיא בת ג' וד' שנים. נאמן. ולא משום מסיח לפי תימו. רק במגו. מדמוכח דלא משקר. מדהיה יכול לומר שהיא בת ב' ויהיה מקחו מושבח מכל צד. שתהיה ילדה ביותר כמו שחפץ הישראל. וגם לא תסתכן עוד בלידה מדכבר ילדה. אלא ש"מ דקושטא קאמר. ומהימן בכה"ג אפילו באיסור דאורייתא [רט"ז שם סק"ד]:
רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם: שהפילה חתיכת דם עשוי כעוגה. זהו וולד שנמוח:
הרי זו תקבר: קוברין החררה. להודיע שנפטרה בזה מהבכורה [דחררה עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות והו"ל רוב שאינן קדוש]. אבל בהפילה שליא א"צ לקברה. דידוע לכל דאין שליא בלא וולד. וקיי"ל כר"ע וכראב"י [שט"ו ז']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת