תפארת ישראל על בכורות ג
משנה בכורות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על בכורות · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין עריכה
משנה א עריכה
רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה: עז שילדה תוך שנתה:
ודאי לכהן: ר"ל ולד שלה וודאי בכור הוא. דקודם לכן לא ילדה:
מכאן ואילך ספק: ולא אזלינן בתר רוב בהמות שיולדות תוך שנתן. דעכ"פ אין הולכין בתר רוב התלוי במעשה כי הכא דתלוי בעליית הזכר עליה. להכי ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא. מפריש עליו שה והוא שלו:
פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן: ואף דבזמנינו פרה יולדת תוך זמן זה. השתא נשתנה הטבע בכמה עניינים. [וכן אנוניתא דוורדא שמצוי השתא בכל הבהמות משא"כ בזמן הש"ס [כחולין מ"ז ב']. וכ"כ יולדת לתשעה יולדת היום למקוטעין. משא"כ בזמן הש"ס [כאה"ע קנ"ו ס"ד]. ועי' במג"א [קע"ג ס"א]. ועי' עוד שם [ססקע"ט]. ובא"ח [של"א ס"ט]. ועי' עוד תוס' ע"ז דכ"ד ב' ד"ה פרה וכן עוד הרבה. [אב"י עי' תוס' מ"ק די"א א' ד"ה כוורא. ועי' רכ"מ פ"ד מהל' דיעות ד"ה ולא יקיז]:
אמר לו רבי עקיבא אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך: דתוך שנתה וודאי לכהן:
אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף: הוא מחוי דם שיוצא מהרחם. שכשמכיר רועה הבקי בעניינו שהוא מולד שנמוח. פטור מבכורה. ושמא זו טנפה כך תוך שנתה דזה אפשר שיהיה גם קודם שיגיע לה זמן הראוי ללידה:
ובגסה שליה: כמין כיס שהעובר מונח בתוכה וילדתו ריקן:
ובאשה שפיר: י"א חתיכת בשר כעין צורת בעל חי. וי"א שהוא שפופרת מלא דם:
יאכל במומו לבעלים: ואף שכותי חסיח לפי תומו שכבר ילדה. אין מסיח לפי תומו נאמן רק בדרבנן ולא בדאורייתא. ותו דהכא להשביח מקחו אומר כן. דסתם מבכרת מסתכנת בלידה. וגם אין חלבה טוב כחלב שמבהמה שכבר ילדה. והרי במסתבר דמשקר לטובתו. גם באיסור דרבנן אינו נאמן [שט"ז ש"ך סק"ב]. מיהו אם היה הישראל אומר לכותי שמקפיד וחפץ בפרה שהיא ילדה ביותר. והשיב לו העכומ"ז שהיא בת ג' וד' שנים. נאמן. ולא משום מסיח לפי תימו. רק במגו. מדמוכח דלא משקר. מדהיה יכול לומר שהיא בת ב' ויהיה מקחו מושבח מכל צד. שתהיה ילדה ביותר כמו שחפץ הישראל. וגם לא תסתכן עוד בלידה מדכבר ילדה. אלא ש"מ דקושטא קאמר. ומהימן בכה"ג אפילו באיסור דאורייתא [רט"ז שם סק"ד]:
רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם: שהפילה חתיכת דם עשוי כעוגה. זהו וולד שנמוח:
הרי זו תקבר: קוברין החררה. להודיע שנפטרה בזה מהבכורה [דחררה עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות והו"ל רוב שאינן קדוש]. אבל בהפילה שליא א"צ לקברה. דידוע לכל דאין שליא בלא וולד. וקיי"ל כר"ע וכראב"י [שט"ו ז']:
משנה ב עריכה
רבן שמעון בן גמליאל אומר הלוקח בהמה מניקה מן הנכרי: אף שראינוה שהחליבה אף שלא ילדה עדיין. והשתא רואה שהיא מניקה ולד:
אינו חושש שמא בנה של אחרת היה: והיא לא בכרה עדיין. ויהיה הולד שתלד ספק בכור. זה לא אמרינן. ואפילו היה זה הולד שמניקה כמין טמא. דאז אסור מספק שמא אינו בנה [כי"ד ע"ט ס"ב]. אפ"ה אמרינן לולא שהולידה כבר לא היתה מניקה לזה [שט"ז ש"ך סק"ה וז']. מיהו בלא ראינוה חולבת קודם שבכרה. אז אם רק ראינוה השתא חולבת. סגי לפוטרה להבא מבכירה אפילו אין הולד כרוך אחריה. וקיי"ל דחולבת לא מהני רק במסייע סברא דעכומ"ז מסלפ"ת שכבר בכרה. אבל בעזים שרגילות להחליב קודם שמבכירות. לא מהני חלב כלל לפטריה מבכורה [שט"ז ג']:
או שמא בנה של זו בא לו אצל זו: וסד"א מדיש וודאי בכור יאסרו כל הוולדות מספק תערובות בכור. קמ"ל דבמקום בנה ודאי אינה מניחה לולד אחר לינק ממנה. וגם אם דומין האמהות וגם הוולדות אהדדי. אפ"ה מכירין זא"ז בריח:
משנה ג עריכה
רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור: בעמ"ו. וכ"ש תם דכהנים זריזים ול"ג אשבות המקדש:
עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן: ה"ק עושה מקום לקופיץ. ור"ל אע"ג דהוה סגי ליה לפנות הצמר לכאן ולכאן. רק כדי שיעור חתיכת הסכין של שחיטה. אפ"ה רשאי לפנות שיעור גדול כדי מקום קופיץ כדי שלא יבוא לידי חלדה. ולא חיישינן שכשימשוך הצמר לכאן ולכאן בשיעור גדול כל כך. יתלוש השער והרי אף דתולש אינו חייב כגוזז. עכ"פ מדרבנן. י"ל ספיקא דרבנן הוא. וכ"ש שאין לחוש שמא יתלוש הצמר לגמרי ויבוא בה לידי תקלה. דהרי גם לאחר שחיטה אסור הצמר שנשר ממנה בחייה [כי"ד ש"ח ס"ב]. י"ל. ה"נ הרי בכה"ג ספיקא באיסור דרבנן הוא. [ונ"ל דאפשר נמי להכי נקט בקופץ. דקמ"ל דאפילו בקופץ עצמו מותר לפנות השער לכאן ולכאן. ולא חיישינן שיחתוך בו השער. דעכ"פ דבר שאינו מתכוון הוא. ומה שהקשו רבעתוס' ממ"ד בחולין [ד"ל] דבשחט תחת צמר מסובך. הוה בעיא דלא אפשיטא אי מחשב חלדה. נ"ל דהתם לאסור בדיעבד. אבל הכא דלכתחילה. לכ"ע צריך ליזהר]:
ותולש השער: נ"ל דה"ק ואם לא סגי בפנוי השער לכאן ולכאן כדי לפנות מקום לשחיטה. כגון שהשער קצר מכשיעור תפיסה מכאן ומכאן. אז תולש וכו'. דתולש מצמר בעל חי או משערו. לאו גזיזה היא. ואפ"ה בתולשו בשבת מבעל חי חייב. לא משום תולדות גוזז. רק מדעוקר דבר מגידולו. דהו"ל תולדת קוצר [כשבת ק"ז ב'. ועי' בכלכלת שבת במלאכת קוצר ובמלאכת גוזז. והא דנקט הכא שער ולא צמר. הא קמ"ל דאפילו שער שאינו מסובך חיישינן לכתחילה לחלדה. ורשאי לתלשו. או י"ל משום דאיירי הכא בבכור שהוא זכר וזקן. צמרו קשה כשער [כפ"ה מ"ג]. ולפענ"ד נראה דלהכי נקט הכא שער. דקמ"ל דדוקא במיני בקר ועיזים שהם בעלי שער רשאי לתלשו. משום דסתם שער צואר קצר הוא ולא סגי ליה בשיאחזנו מכאן ומכאן. אבל בצמר דסגי כשמפנהו ואוחזו מכאן ומכאן. לא יתלוש שלא לצורך. והיינו דתנא רישא עושה מקום לקופץ. וכמו שפירשנו]:
ובלבד שלא יזיזנו ממקומו: כדי שיראה שתולש רק לצורך שחיטה ולא לצרכו. אבל לגזוז בכלי בכל גוונא אסור [ש"ח ג"]:
משנה ד עריכה
שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון: הוא כמין לול שבכותל. והרי צמר בכור שנשר. אפילו היה בעל מום אסור בהנאה:
עקביא בן מהללאל מתיר: דכששחטו הותר הצמר בהנאה:
וחכמים אוסרין: דאסור מדרבנן דגזירה שמא ישהה מלשחוט בכור בעל מום. כדי שתשור צמרו כל שעה. וע"י שהייתו יבוא בו לידי תקלה בגיזה ועבודה. דאסירי אף בבעל מום מדאורייתא. מיהו הצמר שנשאר בו מחובר כששוחטו. השחיטה התירתו. והכי קיי"ל [ש"ח א']:
אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא: ר"ל לא בזה רק עקביא מתיר. דבשחטו לכ"ע שרי הצמר שנשר. ולא חיישינן שמא ישהנה כדי לגדל צמר. דהרי גם הצמר שנשאר מחובר בה לאחר שחיטה שרי. ואמאי לא ניחש שמא ישהנה כדי שיתגדל הצמר ההיא. אע"כ דבשחטו ליכא למיחש להכי. מדחזינן שלא השהה. דהרי שחטה. א"כ מה"ט גם הצמר שנשר ממנה ואח"כ שחטה שרי:
וחכמים אוסרין: דכשמתה מעצמה. שפיר גזרינן שמא ישהנה. דהרי חזינן שהשהה עד שמתה מעצמה. ואנן קיי"ל דגם בשחטו אסור מדרבנן [שם]:
המדובלל בבכור: שלא נתלש ממנו לגמרי בשעה ששחטה רק שמחובר עדיין עם שאר הצמר שבבהמה קצת:
את שהוא נראה מן הגיזה: ר"ל אם כששחטה ויגזזנה לאחר שחיטה יהיה הצמר המדובלל הזה נראה בלול עם שאר הגיזה. ולא יראה כמופרש ממנה:
ואת שאינו נראה מן הגיזה: ר"ל אם כשעיקרי השער המדובלל הפוך כלפי ראשו. דאז וודאי נראה כמופרש ומובדל משאר הגיזה [שם]: