משנה בכורות ג רמבם

נוסח הרמב"ם עריכה

(א) הלוקח בהמה מן הגוי,

ואין ידוע אם ביכרה, אם לא ביכרה -
רבי ישמעאל אומר:
עז בת שנתה - ודאי לכוהן,
מכאן ואילך - ספק.
רחל בת שתים - ודאי לכוהן,
מכאן ואילך - ספק.
פרה וחמור בני שלש - ודאי לכוהן,
מכאן ואילך - ספק.
אמר לו רבי עקיבה:
אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת - היה כדבריך,
אלא אמרו: סימן הוולד -
בבהמה דקה - טינוף,
ובגסה - שליה,
ובאשה - שפיר ושליה.
זה הכלל -
כל שידוע שביכרה - אין כאן לכוהן כלום,
וכל שלא ביכרה - הרי זה לכוהן,
ואם ספק - יאכל במומו לבעלים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה.


(ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר:

הלוקח בהמה מניקה מן הגוי -
אינו חושש - שמא בנה של אחרת היה.
נכנס לתוך עדרו,
וראה את המבכרות מניקות, ואת שאינן מבכרות -
אינו חושש -
שמא בנה של זו - בא לו אצל זו,
או שמא בנה של זו - בא לו אצל זו.


(ג) רבי יוסי בן משולם אומר:

השוחט את הבכור -
עושה מקום בקופיס מכאן ומכאן,
ותולש את השער - ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.
וכן התולש את השיער - לראות מקום המום.


(ד) שיער בכור בעל מום שנשר -

והניחו בחלון, ואחר כך שחטו -
עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין - דברי רבי יהודה.
אמר רבי יוסי: לא בזה התיר עקביה,
אלא בשיער בכור בעל מום שנשר,
והניחו בחלון, ואחר כך מת -
בזה עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.
הצמר המדובלל בבכור -
את שהוא נראה עימו מן הגיזה - מותר,
ואת שאינו נראה מן הגיזה - אסור.


הדף הראשי של משנה בכורות ג