ברטנורא על בכורות ג

משנה בכורות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הלוקח - עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה:

ודאי - אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה:

ספק - ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו:

טנוף - אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:

שליא - כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה:

שפיר - למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צורת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר, לפי שעשויה כשפופרת:

ששפעה חררת דם - שהפילה חתיכה דם:

הרי זו תקבר - להודיע שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב:

(ב)

אין חוששין שמא בנה של אחרת היה - שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה את זה בן חברתה, ואי משום דאית לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות, הא ודאי לא אמרינן אלא בנה הוא ופטורה מן הבכורה:

מבכירות - בחורות שלא ילדו עד עכשיו:

אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו - דליחוש לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותן הכרוכין אחר המבכירות הוו בכורות ודאין, והכרוכין אחר שאין מבכירות הוו פשוטין ודאין. והלכה כרשב"ג:

(ג)

עושה מקום בקופיץ - גרסינן. ובגמרא [דף כ"ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך , דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:

וכן מותר לתלוש את השער - ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:

(ד)

עקביא בן מהללאל מתיר - הצמר בהנאה לכהן:

וחכמים אוסרים - דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:

לא בזה התיר עקביא - כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:

צמר המדובלל - שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:

את שנראה עם הגיזה - כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:

ושאינו נראה עם הגיזה - שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:

אסור - כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו: