משנה בבא בתרא ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ט · משנה ב | >>
הניח בנים ובנות וטומטום, בזמן שהנכסים מרובים, הזכרים דוחין א אותו אצל נקבות.
נכסים מועטין, הנקבות דוחות אותו אצל זכרים.
האומר: אם תלד אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר, נוטל מנה.
נקבה מאתיםג, ילדה נקבה, נוטלת מאתים.
אם זכר מנה אם נקבה מאתים, וילדה זכר ונקבה, זכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים.
ילדה טומטום, אינו נוטל.
אם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול, הרי זה יטול.
ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל.
הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם,
- בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים,
- הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת;
- נְכָסִים מֻעָטִין,
- הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים.
- בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים,
- הָאוֹמֵר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה,
- יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה;
- נְקֵבָה מָאתַיִם,
- יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.
- אִם זָכָר מָנֶה, אִם נְקֵבָה מָאתַיִם,
- וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה,
- זָכָר נוֹטֵל מָנֶה,
- וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.
- יָלְדָה טֻמְטוּם,
- אֵינוֹ נוֹטֵל.
- וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה,
- אִם אָמַר:
- כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל,
- הֲרֵי זֶה יִטֹּל.
- וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא,
- יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:
- כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל,
הניח בנים, ובנות, וטומטום -
- בזמן שהנכסים מרובין -
- הזכרים דוחים אותו - אצל הנקבות.
- נכסים מועטים -
- הנקבות דוחות אותו - אצל הזכרים.
- בזמן שהנכסים מרובין -
- האומר:
- אם ילדה אשתי זכר - יטול מנה,
- ילדה זכר - נוטל מנה.
- ואם נקבה - מאתים,
- ילדה נקבה - נוטלת מאתים.
- אם זכר מנה - ואם נקבה מאתים,
- ילדה זכר ונקבה - הזכר נוטל מנה, והנקבה מאתים.
- ילדה טומטום - אינו נוטל.
- אם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול - הרי זה נוטל.
- ואם אין שם יורש, אלא הוא - יורש את הכל.
- אם ילדה אשתי זכר - יטול מנה,
מעיקרנו המזכה לעובר לא קנה, לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן. ומה שהצריך בכאן שיקנה מה שנתן לו אביו, בלבד אם מתנה זו היא מתנת שכיב מרע תתקיים באמירה בלבד.
וזה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום - דחוי הוא, אבל נוטל כפחות משניהם.
וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם, ולפיכך לא יירש ואפילו היה הוא לבדו, קא משמע לן שאין הדבר כן, אלא אם אין לו יורש אלא הוא, יורש את הכל:
וטומטום - ספק זכר ספק נקבה:
הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות - דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול:
הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים - דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ותיזון עמנו:
ילדה זכר נוטל מנה - ואע"ג דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ב:
ילדה זכר ונקבה - תאומים יחד ד:
ילדה טומטום אינו נוטל - האי מתניתין אדחיא לה, והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם ה:
יורש את הכל - דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא, קמשמע לן:
דוחין אותו. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר. ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים שקיל כנקבה ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב"ג [דמשנה ב' פ"ה דתמורה] היא דסבירא ליה טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דטטלין כפחות שבהן. ואע"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום. הוא הדין אנדרוגינוס. דהא גבי בכור [סוף פ"ו דבכורות)] בשניהן הוא דאמר רשב"ג. וכיון דסיפא דהכא אליביה. א"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל. ואם כן לרבנן דקיימא לן דנוטל נמי בתרווייהו. כ"כ נ"י. וכן השוום הרמב"ם בפ"ה מהלכות נחלה ובפ"ח מהלכות זכייה. אבל נראה שזו דתמורה אינה ראיה דהתם דמשוו להו רבנן היינו משום דולדות [קדשים] בקדושת אמן קיימו כדמפרש הר"ב שם. ולענין זה אין בין טומטום לאנדרוגינוס אף על פי שאנדרוגינוס בריה [הוא] ולא כן טומטום. אבל לענין ירושה אין לאנדרוגינוס כלום במקום בן או בת אפילו לרבנן משום דבאנדרוגינוס קיימא לן נמי דבריה הוא. וכמ"ש הר"ב בסוף פרק ח' דיבמות וסוף פרק ו' דבכורות. ודעת הטור בסימן ר"ף דאנדרוגינוס במקום בן אין לו. ובמקום בת. אם הנכסים מרובים. יורש. ואם מועטין. אינו ניזון עמה. ע"כ. ותמה הב"י דמאין לו לחלק בין מקום בן לבת. ועוד דבפרק מי שמת משמע שדין טומטום ואנדרוגינוס שוה. ע"כ. ואני אומר דמשמעותא דכתב ליתא מהטעם שכתבתי. אבל קושיתו הראשונה ודאי קושיא היא. ועוד אני תמה על הטור שבסימן רנ"ג בדין האומר אם תלד וכו' דלקמן. משוה דין אנדרוגינוס לטומטום דנוטל כפרות שבשניהם. ולדבריו בסימן ר"ף נראה דגם לקמן אין לאנדרוגינוס כלום. דהא זכר ונקבה אמר וזה בריה אחרת הוא:
האומר אם תלד אשתי זכר וכו'. כתב הר"ב הכא בשכיב מרע וכו'. שדעתו של אדם וכו'. מסיים נ"י תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'. דהא משום גריעות דעובר הוא ולא משום גריעות' דמקנה. ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. וכתב עוד ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי. דדוקא באומר אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ה' פרק דלקמן]. וכיוצא בו. שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי. הוי אסמכתא. אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה. הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד. וזה כפתור ופרח. למדתי מפי מורי הרשב"א. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ג פ"ז דגטין. וגם הטור סימן רנ"ג כתב סברא זו אלא דמשום כן מפרש המשנה אפילו בבריא. ולא כן דעת נ"י כמ"ש לשונו אלא כמ"ש הר"ב דבשכיב מרע איירי:
נקבה מאתים. דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא:
ילדה זכר ונקבה. פירש הר"ב תאומים. ואע"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד. ועל נקבה לבד [מדאמר אם. אם] ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה. דלא עשה הלידה תנאי אלא רצה ליתן מתנה לבניו. וריבה [לנקבה] ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה [שיטלו] כפי תנאו. הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"א:
ילדה טומטום וכו'. כתב הר"ב דהלכתא נוטל כפחות שבשניהם. כבר כתבתי ברישא מה שקשה לי בזה על בעל הטורים בדין אנדרוגינוס:
(א) (על המשנה) דוחין כו'. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממ"נ אם זכר הוא יטול כזכר, ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים נזון כנקבה. ובנכסים מועטים שקיל עם הזכרים. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו כו'. דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה, וא"כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. נ"י. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) מאתים. דלענין הרווחה בתו עריפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא:
(ד) (על הברטנורא) ואעפ"י שלא התנה כי אם על זכר לבד ועל נקבה לבד, נוטל הזכר כאלו נולד לבדו והנקבה באלו נולדה לבדה, דלא עשה הלידה תנאי אלא רוצה ליתן מתנה לבניו וריבה לנקבה, ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה שיטלו כפי תנאו. הרא"ש:
(ה) (על הברטנורא) אבל אנדרוגינוס אינו נוטל כלל במקום בן או בת. ועתוי"ט:
מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום: ביד ברפ"ה דהלכות נחלות משוה דין האנדרוגינוס לטומטום שכתב שם וטומטום או אנדרוגינוס ע"כ. ודברי הטור אכתבם בסוף המשנה בס"ד:
הזכרים דוחין אותו: ליזון ולא ליירש דאמרי לי' אייתי ראי' דזכר את ותירש עמנו לך אצל נקבות ומיהו איכא למ"ד דאפילו כנקבות לא שקיל דאינו לא זכר ולא נקבה והאי דנקט לישנא דזכרים דוחין אותו היינו משום דבעי למשקל כזכרים להיות ידו על העליונה ואינהו דחו לי' אצל נקבות אע"פ שגם הנה ידחיהו אבל רבא ס"ל דדוחין אותו ויש לו ממה נפשך כפחות שבהן דספק זכר ספק נקבה הוא ולאו ברי' הוא וסיפא דקתני נכסים מועטין נקבות דוחות אותו אצל זכרים על כרחין דוחין אותו ואין לו קאמר וסיפא דסיפא דקתני ילדה טומטום דחשב לי' בריא אתאן לרשב"ג כמו שנכתוב בסוף מתניתין בס"ד:
האומר אם ילדה וכו': מתניתין בש"מ וכדפי' רעז"ל ולכך אהני דבריו דמצוה לקיים דברי המת. והיא דעת רב אלפס ז"ל ועיין בטעמו מן המפרשים שהביא בית יוסף בחשן המשפט סימן ר"י אבל הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות מכירה לא חילק בין ש"מ לבריא משמע דס"ל דאפילו בבריא שאמר כן אם כבר אשתו מעוברת קנה העובר הואיל ודעת האדם קרובה אצל בנו ועיין במ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ז"ל. ואיתה בירושלמי פ' החולץ דף ה'. ועיין בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ט:
ואם נקבה מאתים: בגמרא פריך למימרא דבת עדיפא לי' מבן דיהיב לנקבה מאתים זוז דהיינו שני מנים והא קיימא לן כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לשון עברה ומשני לענין ירושה בן עדיף לי' לענין מזונות וריוח בת עדיפא לי' שאינה יכולה לחזר אחר מזונותיה כזכר ושמואל מוקי למתניתין בבת בכורה דבת בתחלה סימן יפה לבנים איכא דאמרי משום דמרבייא לאחהא ואיכא דאמרי דלא שלטא בי' עינא בישא ואיבעית אימא מתניתין ר' יהודה היא דאמר מצוה לזון את הבנים קל וחומר לבנות משום דלא ליתזל:
ילדה זכר ונקבה: לא בעין למימר דאם ילדה תאומים שקיל דהא אם זכר אם נקבה קאמר ולא אמר זכר ונקבה אלא אתא למימר דדוקא כשפירש זה וזה מש"ה יטול אבל אם לא פירש אלא מאחד וילדה מה שלא פירש לא שקיל מידי וטעמא דבתאומים לא שקיל אא"כ פירש משום דלא ניחא לי' בתאומים אי משום טרחא אי דלא אפשר בספוקייהו אי משום שאינם בני קיימא כ"כ זהו לפי פירוש הר"ר שמואל ז"ל ומיהו אינו נראה בעיני המפרשים משום דחזינן בתוספתא ובירושלמי דאפילו כשלא פירש ואמר המבשר יטול אם מבשר שאשתו ילדה תאומים נוטל מנה א"כ הכא במתניתין דנותן מתנה זו לבנו הנולד לו כ"ש דאית לן למימר דיטול הלכך ודאי אפילו בתאומים יטול כל מה שאמר בין לזכר בין לנקבה אפילו בתאומים משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ולהרווחא דידהו מתכוין ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא אוקמוה הגאונים דמתניתין דוקא בש"מ שדעתו קרובה אצל בנו תקנו שיטול כדי שלא תטרף דעתו עליו והכי איתא בירושלמי דמקשינן לר' אלעזר דאמר אין זכין לעוברים ממתניתין דהכא ותירץ על דעתו דר' אלעזר מתניתין בש"מ ובבנו משום דדעתו קרובה אליו אבל בבריא לא וכן הסכימו גדולי המפרשים דדוקא בש"מ דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה וא"כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוי לעשות את שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי משום דדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו וי"א דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו דהוי כאילו לא הי' בעולם כלל שלא תקנו בו כלום וטעמא דמסתברא הוא הריטב"א ז"ל עכ"ל נמקי יוסף וכן ג"כ פירש הרי"ף ז"ל דמתניתין בש"מ וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל גם ביד פ"ח דהלכות זכיי' ומתנה. וז"ל הר"ר שמואל ז"ל ופירושו שדחו אותו המפרשים ז"ל האומר אם ילדה וכו' מחלק נכסיו הי' ומצוה לקיים דברי המת אי נמי בריא הי' וזיכה לו ע"י אחר ואע"ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן לה ממתניתין בגמרא ולא מתרץ לה:
ה"ג אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים: י"מ שילדה שניהם ביחד הזכר והנקבה ויטול הזכר מנה והנקבה תטול מאתים כדקאמר האב אם זכר מנה אם נקבה מאתים ולאו מילתא היא שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתי' בלידת התאומים אלא ה"ק אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטלו כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרינן בגמרא והא זכר ונקבה לא קאמר שמא לא הי' חפץ בלידת תאומים אי נמי אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה אלא האומר ה"פ אם זכר ילדה אשתי יטול אותו העובר מנה ואם נקבה ילדה אשתי תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר זכר או נקבה כדקאמר האב זכר נוטל מנה אם יוליד זכר נקבה נוטלת מאתים אם יהי' העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני רישא או זכר בלא נקבה או נקבה בלא זכר וילדה אשתו מה שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד אשתו יטול בין זכר בין נקבה ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטול כלום כדמוכח בגמרא וכדפרישית לעיל כן נראה בעיני ועיקר:
ילדה טומטום: אינו נוטל דברי' בפני עצמה חשיב לי' לא זכר ולא נקבה:
ה"ז יטול: הטומטום:
ואם אין שם יורש אלא הוא: אותו הטומטום יורש את הכל ואע"ג דבריה הוא ה"מ היכא דאיכא בנים ובנות ודוחין אותן בנים אצל בנות והבנות אצל בנים ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי בגמרא משום דבריה הוא אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אפי' אין לו בת עיין עליה א"נ משום דקרינן ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה עכ"ל ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב בתשובה סוף כלל אחד ושמנים שאם ילדה תאומים יטול הזכר מנה והנקבה מאתים וכן כתב נמקי יוסף בשם המפרשים ז"ל כדכתיבנא בס"ד. ומצאתי שרבינו שלמה לוריא ז"ל נראה שגריס האומר אם ילדה אשתי זכר ולא גריס האומר אם תלד שכתב כך נ"ל להגיה ילדה כדמוכח לקמן בסוגיא דעובר לא קנה ע"כ ואיני רואה שום הכרח לגרסא זו דהא מתניתין אוקימנא לה בש"מ כדכתיבנא לעיל בשם הגאונים והפוסקים והמפרשים ואין חילוק בין אי גרסינן ילדה או אי גרסינן תלד ומ"מ אפילו מאן דמפרש לה בש"מ נראה שגורס אם ילדה וכן בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל גם בבבלי גם בירושלמי גם שם בהרי"ף ז"ל בפ' החולץ אבל בסיפא ודאי גרסינן ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול כדמוכח בגמרא:
ילדה טומטום אינו נוטל: האי מתניתין אדחיא לה עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט ואתיא כרשב"ג דס"ל דטומטום בריה בפני עצמה הוא דאמר בפ' חמישי דמסכת תמורה סימן ב' ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן ולית הלכתא כותיה וכתב נמוקי יוסף ואע"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום ה"ה אנדרוגינוס דהא גבי בכור בשניהם הוא דאמר רשב"ג וכיון דסיפא דהכא אליבי' א"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל וא"כ לרבנן דקיימא לן כותייהו ה"ה דנוטל נמי בתרווייהו ע"כ. וצ"ע במה שכתב דהא גבי בכור וכו' וקל להבין כשתעיין במה שכתבתי שם דרשב"ג קאי נמי ודאי אבכור. עוד כתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר נוטל ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי דדוקא באומר אי לא אתינן ליבטלן זכוותאי וכיוצא בו שקונס את עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי הוי אסמכתא אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד ובני ראובן וזה כפתור ופרח למדתי מפי מורי הרשב"א ומפי מורי הרא"ה ז"ל. ומזה הטעם אין אסמכתא בגיטין באומר אם מתי ולא באתי ואע"ג דלא ניחא לי' בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב ישלם שאם יתקיים התנאי שתהא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם הריטב"א ז"ל. עוד כתוב שם בדף רכ"ט דגרסינן בירושלמי אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין והוא שיצא ראשו ורובו בחיים ואמרינן בירושלמי תו דלא זכה האי שיצא ראשו ורובו אלא במטלטלין אבל בקרקעות לא ואפשר טעמא דמילתא דכיון דלאו מדינא הוא דקנה אלא מתקנתא דרבנן כדי שלא תטרף דעת החולה לא מוספינן עלה אלא דוקא במאי דאשכחן והיינו דוקא מטלטלין וכדקתני במתניתין אם ילדה זכר יטול מנה ע"כ וביד בפ"ח דהלכות זכייה ומתנה בסימן ו' ורפ"ה דהלכות נחלות. ובטור ח"מ סי' רנ"ג וסימן ר"ף. ושם כתב בד"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום ל"ש אם הנכסים מרובין ל"ש מועטין ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה ואם הן מועטין אינו נזון ואם אין שם אלא הוא יטול את הכל ע"כ ושם כתב בית יוסף דהדבר צ"ע מ"ש רישא ומ"ש סיפא בר מן דן דבפ' מי שמת משמע שדינו שוה לדין טומטום:
יכין
הניח בנים ובנות וטומטום: שמטומטם ומכוסה ערותו עם עור, ואין ידוע אם הוא זכר או נקיבה, וה"ה אנדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות [רכ"ג], וי"א דאנדרוגינוס בריה בפ"ע היא ואין לו כלום [ר"פ]:
הזכרים דוחין אותו אצל נקבות: וניזון, דא"ל אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו:
הנקבות דוחות אותו אצל זכרים: דא"ל אייתי ראיה דנקיבה את ותיזן עמנו:
ילדה זכר נוטל מנה: אף דהמזכה לעובר לא קנה, הכא דעתו קרובה לבנו, ומקנהו קנין גמור כשכבר עברו מ' יום משנתעברה, וי"א דוקא בשכ"מ, דמדרחים לברי', וכשלא יהיה יוכל להקנותו חיישינן שתטרף דעתו [ר"י, ודו"ק. ואילה"ק עכ"פ אסמכתא היא, ולא קניא. י"ל דהיינו דוקא כשרוצה המקנה שלא יקנה הלה, אבל הכא רוצה שיקנה] :
נקבה מאתים: מדכחה חלש לבקש פרנסתה, רגיל לפסוק לה טפי:
ילדה זכר ונקבה: תאומים:
והנקבה נוטלת מאתים: אף שלא התנה רק על כל אחד לבד:
ילדה טומטום אינו נוטל: וקיי"ל דנוטל עכ"פ כפחות שבשניהן [רנ"ג כ"ז]:
הרי זה יטול: ולא תימא על וולד כזה לא התכוון:
יורש את הכל: ולא תימא וולד כזה לא מחשב כזרעו וירשו אחי המת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי קמ ב | רמב"ם הלכות נחלות ה ב | שולחן ערוך חושן משפט רפ טבבלי קמא א | רמב"ם הלכות זכיה ומתנה ח ו | שולחן ערוך חושן משפט רנג כו