דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה ב
פרק ד משנה ב עריכה
בן עזאי אומר וכו'. כבר בארנו לך פעמים הרבה שדרך התנא לשנות יחד החכמים שהיו בדור אחד, והדעת נותן כך כמו שתמצא שהתחיל התנא בפרק משה קבל לסדר הקבלה וסדר דברי מוסר שלהם כפי מה שהיו בדור אחד וכאשר היו זה אחר זה, ולפיכך בכ"מ כאשר היו שני חכמים בזמן אחד סדר את דבריהם ביחד. כי התנא בא לומר כי החכמים האלו שהיו אבות העולם למדו מוסר לבנים כמו שכתוב (משלי, א) שמע בני מוסר אביך. וכאשר היו שנים בדור אחד והיו בזמן שלהם אבות העולם, ראוי לסדר דבריהם ביחד, כאשר ביחד היו אבות לא זה בפני עצמו ולא זה בפני עצמו בלבד. ובן עזאי ובן זומא היו בזמן אחד חבירים איך לא יזכור דבריהם ביחד וזה בודאי הוא הנכון. מ"מ יש לפרש כי המאמרים שייכים ביחד, וזה כי בן זומא עשה מוסר מן ארבע דברים שהם שייכים אל האדם כמו שהתבאר, ולא זכר בן זומא המעשים שגם המעשים הם שייכים אל האדם רק שאינם שייכים לענין זה שדבר ממנו בן זומא כמו שאמרנו, ולפיכך בא בן עזאי חבירו להשלים את האדם במעשים ואמר והוי רץ וכו' שבזה נתן מוסר למעשה האדם שירוץ אל המצוה ובזה השלים כל האדם עד שהוא שלם בכל, כי בודאי צריך שיהיה האדם שלם במעשים שלו:
ויש לדקדק בדברים בן עזאי שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה ולא אמר מן עבירה קלה, ועוד מאמר ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה מה בא להוסיף עוד הרי כבר אמר שמצוה גוררת מצוה ולמה צריך לומר ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ועוד מנין ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, שמא שכר מצוה הוא הטוב שעושה לו הקב"ה ושכר עבירה עונשו מה שמביא הש"י עליו. ופירוש דבר זה כי אמר התנא שיהיה האדם רץ למצוה שהיא קלה על האדם לעשות, כלומר שאם המצות הם כבידים על האדם ירוץ לעשות מצוה שהיא קלה אליו ואז ימשך אל המצוה האחרת ג"כ, ולא שייך בזה בעבירה כי כל העבירה הם קלים לעשות וכלם הם הנאה לאדם ולא שייך דבר זה. ופירוש דבר זה מה שאמר שמצוה גוררת מצוה, וזה כי המצות שהם תרי"ג כלם הם דבר אחד, ויש לפרש כך מה שאמר (משלי, ו) כי נר מצוה ותורה אור, כלומר אל תחשוב כי המצוה האחת היא נר אחד והתורה שהיא כוללת כל תרי"ג מצות הם נרות הרבה, אבל אין הדבר כך כי המצוה היא נר אחד אבל אין התורה שבה כל תרי"ג מצות נרות הרבה מחולקות שכל נר ונר לעצמו, אבל התורה שיש בה כל המצות היא אור אחד שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול שהתורה היא אחת. וכבר בארנו במקומו כי התורה היא אחת, ובא הרמז במלת התורה שהוא בגמטריא תרי"א ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ובאו כל תרי"ג מצות במלת תורה כי התורה היא אחת ומקושרים כל המצות עד שהם מושכל אחד לגמרי ודבר זה ברור. וזה שאמר שמצוה גוררת מצוה כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת ג"כ, מאחר שכל המצות הם דבר אחד ולפיכך מצוה אחת גוררת אחרת כי כל דבר שהוא אחד אינו נחלק כלל, וכאשר הוא עושה מצוה שהוא חצי דבר המצוה הזאת גוררת האחרת עד שיעשה כל המצות שהם דבר אחד, וכיון שכל התורה היא דבר א' העבירות שהם הפך אל המצוה גם כן דבר אחד כשם שהמצות הם דבר אחד, ולפיכך כשם שמצוה גוררת מצוה כך עבירה גוררת עבירה. ואמר עוד כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, פירוש שלא תאמר כי מה שאמר מצוה גוררת מצוה הוא על צד הזה כי כל התחלות קשות וכאשר מתחיל לעשות מצוה הוא עושה מצוה אחרת וכמו שדרשו ז"ל (מכילתא יתרו) על אם שמוע תשמעו אם שמע אדם מעט משמיעין אותו הרבה מכאן שכל התחלות קשות, וכן עבירה גוררת עבירה אם עבר עבירה אחת בא לעבור ג"כ שאר עבירות על דרך אם שכוח תשכח אם שכח מעט ישכח הרבה. ואמר שאין הדבר הזה כך רק שכאן מדה אחרת ששכר מצוה מצוה, וזה כמו שאמרנו כי כאשר התחיל במצוה ראוי שיושלם הדבר כי הדבר שהוא אחד אינו נחלק רק יושלם, ולפיכך אמר ששכר מצוה שהש"י נותן לו שיעשה מצוה אחרת וכן עונש העבירה שעשה שיעשה עבירה אחרת ובאחרונה יהיה נפרע על הכל ביחד:
ודע כי כל התשלומין למעשה שעשה הן לטוב הן לרע, התשלומין הם דבר אחד עם המעשה והוא נמשך אחר המעשה, כי אין מעשה הטוב בלא תשלומין טובים ואין מעשה רע בלא תשלומין רעים, כי לכך נקרא הפרעון תשלומין כי המעשה בלא הפרעון הוא חצי דבר שהרי צריך לתת לו שכרו ושכרו על זה הוא השלמה למעשה שעשה, ולפיכך הפרעון מלשון השלמה שמשלים מה ששייך למעשה, וכן אם לוה ממנו כאשר פורע לו הוא משלים מה שצריך אל ההלואה שלוה ממנו ודבר זה פשוט, ולפיכך אמר ששכר מצוה מצוה כלומר כמו שהשכר הוא השלמה למעשה שעשה וכן המצוה האחרת היא השלמה למצוה שעשה כבר, כי המצוה הראשונה עם מצוה זאת הוא דבר אחד עד שהמצוה האחרת שכר והשלמה למצוה הראשונה. וזהו פירוש שכר מצוה מצוה, אע"ג כי לשון שכר בכל מקום הוא בא על טובה שנפרע בו הפועל, כאן כיון שהעושה מצוה חפץ בעשיית המצוה אמר על זה כי שכר פעולתו ותשלומין שלו היא מצוה אחרת, וכן יאמר אצל העבירה כי שכר עבירה עבירה, ור"ל כיון שחפץ הוא בעבירה ואצל החוטא הזה מעשה עבירה טוב נותנין לו שכרו ותשלומין שלו עבירה אחרת, ולפי מחשבת החוטא אמר כך שכר עבירה עבירה. כי העבירה האחרת היא שכר השלמה לעבירה הראשונה שהעבירה הראשונה היא דבר אחד עם העבירה האחרת. ועוד ששכר לא שייך ליתן עד שנתמלאה הסאה שראוי אז לקבל השכר וכן אין הקב"ה נפרע מן הרשע עד שנתמלאה הסאה, ולכך שכר מצוה מצוה כי המצוה האחת עומדת ולא נתמלאה הסאה, ולכך נותן הקב"ה אליו שיעשה עוד אחרת עד שתתמלא הסאה שראוי לקבל שכר ואז משלם הקב"ה השכר, וכך הוא אצל העונש ולפיכך שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה וזה נכון ג"כ. ויש לך להבין זה כי הוא פירוש ברור כאשר תבין, ודבר זה בא התנא לאשמועינן. ובאולי יקשה לך אם כן למה הוצרכו לומר אצל אם שמוע תשמע שמע מעט משמיעין אותו הרבה תיפוק ליה בלאו הכי הרי מצוה גוררת מצוה, אין זה קשיא כי מה שמצוה גוררת מצוה היינו מצוה שהיא דומה אל הראשונה וכן אצל עבירה ובזה שייך גרירה אבל לא כל מצוה אע"ג שאינו דומה כלל, אבל מ"מ משמיעין אותו הרבה כלומר שהוא שומע מצות אחרות וכן אצל שכחה שאם שכח אחת יבא לידי זה שישכח רבים: