מצוה:שייטמאו הכוהנים לקרוביהם
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ב כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.
ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.
(ויקרא כא, ב-ג)
הציווי שנצטווינו שיתטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהתטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להתטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יתטמא; אינו רוצה - אל יתטמא. לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב, והוא אמרו יתעלה "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו. ולשון ספרא: "לה יטמא" – מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו.
[מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו; רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פירש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יקלו בדיני אבלות. וכבר נתבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפרוש אמרו במועד קטן: "אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן. ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו. והבן זה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים, לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים. אבל הכוהנת, כיון שלא הוזהרה על טומאת מת כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה.
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא, ג): "לה יטמא", וזה מצות עשה, שכן בא הפרוש עליו, וכן הוא מפרש בספרא (אמור א, יב) לה יטמא מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפרוש כן, היתי סבור לומר שיהיה רשות אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים, והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפרוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק.), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ עשה לז) וזאת בעצמה היא מצות אבול. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב (אבילות א, א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י, יט) "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי", ואמרו ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מזהר על הטמאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא יחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאוריתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובביאור אמרו במועד קטן (דף יד:) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאוריתא ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה, עד כאן.
משרשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא העניינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מוות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג, לג) כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה, ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי השם יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האמלל מי שידאג כלל. ולעקר ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רי"ף רמב"ן ורשב"א במועד קטן שם) שיום ראשון הוא דאורייתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ, י), נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה (מועד קטן כז.) שאין חיוב האבלות חל עד שייסתם הגולל, כלומר אחר שכיסו גופו של מת בקבר, אבל כל זמן שלא נקבר אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שנקבר. ומה שאמרו (שבת קלו.) שכל שלא שהה שלשים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא (שם) אמרו זכרונם לברכה שאם ידענו בברור ששלמו לו חדשיו שדינו כשאר מתים לענין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם.
וכן אמרו זכרונם לברכה (פ"א מהל' אבלות ה"י) שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמיתתן שמחה היא לעולם ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם, וכל זה מן השורש שכתבתי, ועליהם נאמר "הלא משנאיך יי אשנא" (תהלים קלט, כא). וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה (מועד קטן כא.) שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלשים, ודין שנים עשר חדש באבלות אב ואם. ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חרבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה. ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין, ומה שאמרו (שם יט, א) שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסכות. ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחייב להתאבל, ודין שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (שם כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (בתורת האדם עמ' סא ב), [ולא] לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה.
וענין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחלו של מועד וחנכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. וענין צידוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל, וענין ליקוט עצמות של קרובים וכן ליקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו (שם) שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים [לכבודם] ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גילולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגיירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד. ומה שאמרו שחיוב אבלות בשלשה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו הענינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתבות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים.
ונוהגת מצוה זו של חיוב הטומאה במת הקרוב, בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהנה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפרוש שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עקר האבלות ביום ראשון בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאוריתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקדשים דאוריתא, כל ענין אבלות מיהא דרבנן הוא.