מצוה:לקחת אישה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ.
(דברים כב, יג)
הציווי שנצטוינו לבעול בקידושין – במתן דבר ביד האישה, או בשטר, או בביאה. וזוהי מצות קידושין.
והרמז על כך אמרו "כי יקח איש אישה" (דברים כד, א) – משמע שקונה בביאה. ואמר "ויצאה והיתה" (דברים כד, ב) – כשם שיציאתה בשטר כך ההויה בשטר. וכן למדנו שהיא נקנית בכסף ממה שנאמר באמה עבריה: "אין כסף" (שמות כא, יא). אמרו: אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אב. אבל קידושין דאורייתא הם בביאה, כמו שנתבאר בכמה מקומות בכתובות וקידושין ונידה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת קידושין. ובפירוש אמרו על קידושין בביאה שהם דאורייתא. הנה נתבאר שמצות קידושין דאורייתא.
שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים (קידושין ב.) שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה. ועל זה נאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כב, יג), כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה, יקנה אותה תחילה בביאה. ומה שאמר הכתוב "ויצאה והיתה" (שם כד, ב), בא עליו הפירוש המקובל כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קניית האשה היא בשטר. ולמדו זכרונם לברכה (קידושין ד:) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ובא עליו הפירוש (דף ג:) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.
משרשי המצוה. שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו.
ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשווה פרוטה לבד, אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (דף ג.) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שווה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שווה פרוטה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף ב.) שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש "הרי את מקודשת לי בכסף זה" או "בשווה כסף זה", או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאשה", וכבר נהגו כל ישראל לומר "הרי את מקודשת לי (בדבר זה) כדת משה וישראל". ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקדשה, אינן קידושין (דף סה.). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף (רמב"ם אישות פ"ג). אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא. אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת (דף ו:).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת.
והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתייחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף ה:) שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קידושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו. אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.
ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (דף ו:) והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (דף ח.). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כרחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כורחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה שהיא ערוה עליו (פ"ד מהל' אישות הי"ב) אינה מקודשת, שאין קידושין תופסין בעריות חוץ מן הנידה, שקידושין תופסין בה בעודה נידה ואין ראוי לעשות כן. אבל קידושין תופסין באסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה שאשת איש שקיבלה קידושין מאחר, שהיא מקודשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דווקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה, אחר שהיא מעזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (דף נו:) שהמקדש אשה באיסורי הנאה, כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן וכן מכל שאר אסורי הנאה, אינה מקודשת, ואפילו באסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה שישית ביום ארבעה עשר בניסן, אינה מקודשת. והורונו חכמינו שבדורנו שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה שתיאסר על נפשה כל כסף ושווה כסף בעולם שיתן לה שום אדם לשם קידושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחוברת על זה, והיא מסכת קידושין.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה בטל עשה זה.
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו, המקדש או אחר בעבורו, והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצוות, דקיימא לן בברכת המצוות, אף על פי שיצא מוציא. ונוסח הברכה כך היא: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקידושין" (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ד). זהו נוסח ברכת אירוסין שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקידושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקידושין תלוי בדעת אחר, דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצוות. ואמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"ג מהל' אישות הכ"ג) שאם קידש ולא בירך תחילה כמו בשאר מצוות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.
מצות עשה לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה וכולן בעדים כמו ששנינו בתחילת מסכת קידושין (קידושין ב.). בכסף מנלן? דכתיב "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כד, א) אין קיחה אלא בכסף, דכתיב הכא "כי יקח איש אשה" וכתיב התם "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג, יג) מה קיחה האמורה שם כסף אף קיחה האמורה כאן כסף. ושיעור הכסף בפרוטה ובשוה פרוטה כבית הלל [במשנה שם ובגמ׳ בדף י״ב]. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי וכבר בארנו על פי הקבלה (עשה מ״ה) שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי. [שם דף ט׳] בשטר כיצד? כתב לה על הנייר או על החרס אפילו שאין בו שוה פרוטה "בתך מקודשת לי", "בתך מאורסת לי", "בתך לי לאנתו" הרי זו מקודשת. ומן התורה מניין [בדף ה׳] שמתקדשת בשטר? דכתיב "ויצאה והיתה" (דברים כד, ב) מה יציאה בשטר אף הוויה בשטר. ומתקדשת בביאה [בדף ט׳] מן התורה דכתיב "ובעלה" וצריך עדים לזה. וכאשר נתקדשה באחד מאלו שלושה, נחשבת אשת איש ונאסרה על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה, דתניא המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו שבע עריות – אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ואחותה – כל זמן שהיא קיימת. וכולן שנאסרו שעה אחת אין להם היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאין אסורה אלא בחייה.
אין הלכה כרב הונא דאמר חופה קונה מדקאמר תלמודא [שם בדף ג׳] לרב הונא דאמר חופה קונה משמע שאין אנו סוברין כמותו. תנן האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה וזה למדנו ממקרא זה ויצאה והיתה מה ביציאה מגרש ומתגרשת על ידי שליח אף בהווי׳ כן וביציאה מניין דתניא ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלח ושלח׳ מלמד שהשליח עושה שליח, [שם דף ג׳] תנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת אבל אם אמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והיא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר רבי יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן בפרק התקבל [דף ס״ד וע״ש בתוס׳] ובפ׳ שני דנזיר [דף י״א] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם והלך שליח ולא החזיר שליחותו נאסר בכל הנשים שבעולם מ״ט חזק׳ שליח עושה שליחותו ובכל אחת ואחת יש לחוש שמא קידש אמה או אחותה או בתה ואף על פי שהן מותרות לו לעולם הוא אסור דהוה ליה כמו [בפ׳ האומ׳ דף ס״ח] האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומסקינן בפ׳ התקבל [דף ס״ד] במה דברים אמורים להחמיר אבל להקל אין אומרים בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת הוא בפרק בכל מערבין [דף ל״א והסוגיא בתוספת שם דף ל״ב] ושיטה זו כרב נחמן שפוסק רבי׳ תם הלכה כמותו ולכך לא חש התלמוד להביא דברי רב ששת עם דברי רב נחמן.
בפרק קמא דחולין המקדש על תנאי, אם נתקיים התנאי מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת [כך משמע בפ׳ האומר דף ס״א ובכמה דוכתי]. וכל תנאי שבעולם, בין בקידושין בין בגירושין, בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון, צריך להיות בתנאי ארבעה דברים [דין זה כפול לעיל בסימן מ״ד] ואלו הן: שיהא התנאי כפול, והן קודם ללאו, ושיהא התנאי קודם למעשה, ושיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו. וכל אלו הארבעה היו בתנאי בני גד ובני ראובן ותנן בפ׳ האומר [דף ס״א] רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דכתיב ביה "אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם וגו׳ ואם לא יעברו וגו' ונאחזו בתוככם וגו'" (במדבר ל"ב, כ"ט-ל') ואף על פי שחכמים חולקין על ר׳ מאיר היינו רבי חנינא שם ונשנה בלשון חכמים בברייתא [פרק מי שאחזו דף ע״ו] הלכה כר׳ מאיר דבפרק הנ״ל [דף ע״ה] סוברים שמואל ורבא כמותו הלכה למעשה ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מגורשת או מקודשת ויתקיים המקח או המתנה וכאלו לא התנה כלל [כך משמע שם בדף ע״ה וע״ו] שנינו בפ׳ האומר [דף ס׳] האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מקודשת והוא יתן ואתמר עלה רב הונא אמר והוא יתן פירוש והרי היא מקודשת מיד ועליו לקיים התנאי ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר בין קידושין לנתינה קדושי שני אינו כלום שסובר כר׳ מאיר דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי [שם] והלכה כרב הונא שר׳ יוחנן סובר כמותו שם וגם ר׳ אליעזר דפסקינן שם כוותיה בפרק קמא דקדושין [דף ח׳] סובר כרב הונא כתב רבינו משה בפ״ו דהלכות אישות שכל האומר מעכשיו אין צריך לכפול התנאי ולא להקדים תנאי למעשה אלא אע״פ שהקדים המעשה תנאו קיים אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו אבל אם התנה בדבר שאי אפשר לקיימו הרי זה כמפליג בדברים ואין שם תנאי וכן האומר על מנת הרי הוא כאומר מעכשיו ואין צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה ונראה לי דעתו בזה שאף על פי שבפ׳ מי שאחזו מוכיח [בדף ע״ה] דאפילו בעל מנת מצריך רבי מאיר כפילות אין הלכה כמותו בזה דרב אשי ורבא סוברים דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ושם באותו עניין דמעכשיו אינו מצריך כפילות.
מסקינן שם בפרק שני דקדושין [דף נ״ב] שהמקדש בגזל שלה אינה מקודשת ואם שידך קודם לכן ואחר כך קדשה בגזל שלה מקודשת קדשה בגזל של אחרים אם נתייאשו הבעלים מאותו גזל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מסקינן שם בפ׳ ראשון [דף ו׳] המקדש במלוה אינה מקודשת אפי׳ היתה בשטר כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שמלוה להוצאה נתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו והמקדש במלוה ובפרוטה דעתו לקדשה בפרוטה כדמסיק רבא בפ׳ שני דקדושין ומתקדשת באותה פרוטה פירש רבינו שמשון דווקא כשאמר התקדשי לי במה שהלוותי לך אבל במחילת מלוה מקודשת ואפי׳ בהנאת מלוה אמרינן התם [בדף ו׳ דלעיל וכן הסוגיא בתוס׳ שם] דמקודשת במה שמאריך לה זמן היתה לו מלוה אצלה על משכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון הרי זו מקודשת שהרי היא נהנית מעתה במשכון והרי הגיע הנאה לידה ורבינו יצחק ברבי שמואל אומר שמדקדק רבא מדרבי יוסי בר יהודא בפ״ק דקדושין [דף י״ט] שהמקדש במלוה אפילו לא החזיר לה עדיין המשכון מקודשת כשאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך שאף על פי שהמקדש במלוה אינה מקודשת מפני שלהוצאה ניתנה מכל מקום כשיש עליה משכון נחשבת כאלו היא בעין אמר רבא אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי לך זה המשכון בידך עד שאתן לך הדינר אינה מקודשת שלא הגיע הדינר לידה והמשכון לא נתן להיות שלה מנה אין כאן משכון אין כאן ואומר רבי׳ יצחק דהוא הדין אם אדם נותן מתנה לחבירו והניח אצלו משכון בעבורה אין המשכון משתעבד לו לכלום שהרי גוף המתנה לא הגיע לידו ולא המשכון נתן להיות שלו כתב מורי אלא יקנה לו בקניין גמור ואחר שיקנה יתן לו המשכון לידו שאז יחול השיעבוד על המשכון והא דאמרינן בפ׳ השוכר את האומנין [דף ע״ח] שאם באת חבילת פועל לידו כלומר כלי אומנותו שוכר עליהם אחרים עד כדי שכרן שקנה המשכיר את החבילה לשם אינו מדבר בלשון משכון כלל אלא שהתנו עמו בקניין חשוב שישכור פועלים על החבילה שלהם אם יחזרו בהם, [בדף ח׳ דלעיל] היה משכון בידו על חוב שיש לו ביד אחרים וקדש בו האשה אף על פי שאינו שלו הרי זו מקודשת מפני שבעל חוב קונה משכון כרבי יצחק. [שם דף ה׳]
האיש המקדש צריך שיאמר דברים שמשמען שקונה אותה לאשה ויתן לה את הכסף אבל נתנה היא את הכסף ואמרה לו הריני מקודשת לך וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת אבל נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק [שם דף ט׳] המקדש את האשה בשטר צריך שיכתוב אותו לשם אשה המתקדשת בו כגט ואינו כותבו אלא מדעתה כתבו לשמה שלא מדעתה אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מתקדשת דהלכה כרב פפא ורב שרביא שאומרים [שם] אינה מקודשת דרבא ורבינא דא׳ מקודשת איתותבו [שם] מההיא דאין כותבין שטר אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ורב אשי שהוא אחרון סובר בפרק הנושא [דף ק״ב] שמדבר בשטרי אירוסין ממש ועל תירוץ דרבא ורבינא שמעמידין אותה [בד״ט דלעיל] בשטרי פסיקתא לא סמכינן כך פירש רבינו חננאל בלשון אחד אמנם בלשון אחר פירש דהלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת ועל התירוץ שמתרץ בפ׳ הנושא [דף ק״ב] להיפך דבשטרי אירוסין ממש מדבר אין לסמוך וכן פוסק בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון בסוף הלכות קידושין הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהו עניינם שהוא קונה את האשה לא שיהא מקנה עצמו אל האשה כיצד [סוגיא בפ׳ קמא קידושין דף ו׳] הרי שאומר לה או כתב לה בשטר שנתן לה הריני בעליך. הריני ארוסך. הריני אישך. וכל כיוצא בזה אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה הרי את אשתי. או ארוסתי. או הרי את קנויה לי. הרי את שלי. הרי את ברשותי. הרי את זקוקה לי. הרי את לקוחתי. או אומר לה ביהודא הרי את חרופתי. וכל כיוצא בזה הרי זו מקודשת אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי. הרי את מיועדת לי. הרי את עזרתי. הרי את נגדתי. הרי את תחתי. הרי את צלעתי. הרי את סגורתי. הרי את עצורתי. הרי את תפוסת. הרי זו מקודשת מספק והוא שיהא מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אין חוששין ללשונות האלו ויש לו לקדש האשה בכל לשון שיהא מכרת בו רק משמעות הדברים באותו לשון שקנאה. שנינו בפ׳ ד׳ דמעשר שני ומביאה בפ׳ קמא דקידושין [דף ו׳] היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש לה רבי יוסי אומר דיו אמר רב הונא אמר שמואל [שם] הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו עניין דהלכה כרבי מחברו שאומר כן [שם ופסק דהלכה כר׳ מחברו בפ״ד דערובין דף מ״ו]. ומסקינן שם שכל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהי׳ לו עסק עמהן פירוש לעשות הוראות פן יבא להתיר הערוה וצריך להודיעו גם פסק זה דרבי יוסי. [פי׳ רבי׳ עזריאל בתוס׳ שם] ורבינו עזריאל פי׳ לא יהיה לו עסק לדבר עם הנשים מקדושין או מגרושין פן תהי׳ מקודשת או מגורשת והוא לא ידע עידי קדושין וגירושין אין צריך לומר להם אתם עדי אלא כיון שקידש בפניהם או גירש בפניהם הרי היא מגורשת או מקודשת כדאמרי׳ במס׳ קידושין בפרק שני [דף מ״ג] אלא מעתה קדש האשה בפני שנים הכי נמי דצריך לומר אתם עדיי.
[שם דף מ״א] תנן האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה [ודרש דאת בתי בכתובות דמ״ו] ומדקדק התלמוד [שם] כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר אסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלו׳ אני רוצה הלכה רווחת היא בישראל שקידושי קטנה ונערה לאביה [משנה בפ׳ נערה דף מ״ו] וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה. ובכתובתה אם נתארמלה [שם דף מ״ו] או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר, [בפ״ק דקידושין דף ד׳ וט׳ ובכמה מקומות] בגרה הבת אין לאביה רשות בה והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, [בדף מ״ג דלעיל] וכן השיאה ונתארמלה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע״פ שעדיין היא קטנה כיון שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם. מוכיחות ההלכות בפרק שני דקידושין [דף מ״ד ומ״ה ומ״ו] שאם נתקדשה קטנה והוא הדין נערה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה שהלכה כרבינא שסובר [בדף מ״ה] כן לגבי רב ושמואל שחולקין עליו [בדף מ״ד] מפני שרבינא הוא אחרון וכן פוסקין רב האי גאון והלכות גדולות והשאלתות [בסימן נ״ט] ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן ובין היא בין אביה יכולין לעכב כדברי רב [בדף מ״ו דלעיל וע״ש בתוס׳] בין נתקדשה בפניו בין שלא נתקדשה בפניו אינה מקודשת. היתה הבת ספק בוגרת [זה פשוט ונלמד בפ׳ עשרה יוחסין דף ע״ט מסוגי׳ דקידשה אביה בדרך וכו׳] שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא מדעת אביה הרי היא מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק.
[במשנה ריש פ׳ האיש מקדש דף מ״א] יש לאיש לעשות שליח לקדש בין אשה פלונית בין אשה משאר נשים וכן אשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושין בין מאיש פלוני בין משאר אנשים וכן האב עושה שליח לקבל קדושי בתו כל זמן שהיא ברשותו ואמר רבא אמר רב נחמן [בפ״ק דקידושין דף י״ט כל הסוגיא] אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדברי יוסי בר רבי יהודא פירוש שרבי יוסי בר רבי יהודא אומר מעות הראשונות של מכירת אמה העבריה לא לקידושין ניתנו וכשמייעדה האדון בקטנותה אומר לה התקדשי לי בשיעבוד שיש לי עליך ולכך מצריך שיהא מייעדה בתוך שש בשעה שיש בה שוה פרוטה במלאכת׳ אם תעשנה דהרי הוא כמו שאמר לה אביה צאי והתייעדי מדעתיך לפלוני ומדלא קאמר לר׳ יוסי בר רבי יהודא אלא מדר׳ יוסי בר׳ יהודא שמעינן שסובר שכך הלכה ואומר רבינו יצחק [בתוס׳ שם] דאפי׳ רבנן מודים בזה דלא גרע תן מנה לבתי ותתקדש בתי לך מתן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך דאמר התם [ריש דף ו׳] שהיא מקודשת מדין ערב והא דנקט מדר׳ יוסי בר רבי יהודא היינו משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו אבל מדרבנן אין הוכחה שיסברו כך אלא מתוך הסברא ואע״ג דרב נחמן בר יצחק אומר [שם בדף י״ט] דקסבר ר׳ יוסי בר׳ יהודא דמעות הראשונות לקידושין ניתנו ולפי זה אין לדקדק כלום מדר׳ יוסי ברבי יהודא מכל מקום מתוך הסברא יש לדקדק כך לדברי הכל כאשר בארנו אמנם סוגיי׳ התלמוד מוכחת [שם] דלא כרב נחמן בר יצחק שהתלמוד נושא ונותן ולבסוף אמר ולרב נחמן כו׳. [בתוס׳ שם בד״ה אומר אדם] אם יקשה לך על פסק זה והלא אין מעשה קטן כלום וגם שנינו במס׳ גיטין [בפרק הניזקין דף ק״ט] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אבל לא מדין תורה תוכל לתרץ כי יש חילוק בין מציאה למתנה כי יש שם דעת אחרת מקנה וכן מוכיח בפ׳ התקבל [דף ס״ד] דכל מקום שיש דעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה, [מיימ׳ פ׳ ג׳ דהלכות אישות וע״ש באשירי שמביאו גם כן] כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדות בשליחות האיש אלא להודיע אמיתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואין צריכין עדים וכן פי׳ רבינו יצחק בתשובה אחת מסקינן (ד) בפ׳ שני דקדושין שהשליח נעשה עד לפיכך אם שלח שנים לקדש לו אשה והלכו וקדשו אותה הן הן שלוחים והן הן עידי קדושין ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים. [הכי איתא לגבי גט בפ״ב דגיטין דף נ״ג וה״ה בקדושין דהא איתקשו להדדי בפ״ק דקידושין דף ה׳ וט׳ ובכמה דוכתי] והכל כשרים לשליחות זה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינם בני דעת והגוי והעבד לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין שליח האיש כשמקדש יאמר הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין יאמר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכן המתקדשת על ידי האב אומר הרי בתך פלוני׳ מקודשת לי וכשהקטנה מקבלת הקידושין יאמר לה הרי את מקודשת לי וכו׳.
אמרינן בפ׳ שני דקידושין [דף מ״א] שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו וגם אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה ותהיה ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והוא שונאה אמרינן בפרק ראשין דקידושין [דף י״ב כל הסוגי׳] שרב הי׳ מצוה להכות מכת מרדות לכל מי שעושה תחילת קניינו בביאה מפני שזה הרגל פריצות אע״ג שכב׳ שידך וכן המקדש בלא שידוך וכך המקדש בשוק אע״פ שכל אלה קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות שדבר זה דומה להרגל זנות עוד היה מלקה על דמבטל גיטא [ע״ש בתוס׳] ועל דמסר מודעא אגיטא ועל דמצער שליחא דרבנן ועל דחיילא שמתא עילויה תלתין יומי ולא אתי תבע שמתיה ועל חתנא דדייר בבי חמיו כדאמר [בפ׳ ערבי פסחים דף קי״ג ועיין לעיל בסי׳ קנ״ו] הוי זהיר באשתך מחתנך הראשון אמנם נהגו העולם לעניין חתן כנהרדעי דאמר [בפ׳ קמא דקדושין דלעיל ועוד טעם אחר בהיתר בתו׳ שם] בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה בארץ המערב רגילין שהמקדש האשה הוא מברך ברכת אירוסין קודם שיקדש אבל במלכיות אלו אין המקדש עצמו מברך אלא אחר ולכך נהגו שאין מברכין עד אחר קידושין ובכתובות פרק ראשון [דף ז׳ וכל הסוגיא מבוארת באשירי שם] מפרש כיצד מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך אתה ה׳ מקדש עמו ישראל ע״י חופה וקידושין. ובערי המערב אין חותמין כי אם ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל. [בפרק האיש מקדש דף מ״ד] אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקחנה בעל כרחו הרי זו מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאי׳ בפרק חזקת הבתים [דף מ״ח] והגאונים תופשין עיקר דברי מר בר רב אשי יש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף שיקדש שוה פרוטה לכל אחת ואחת ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה [בפ״ק דקדושין דף ה׳] נטלתו וזרקתו לפניו לאור או לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת וכן אם אמרה תניהו לאבא או לאביך אינה מקודשת על מנת שיקבלם לי הרי זו מקודשת כדאי׳ בבריי׳ [שם] וכן אם היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהם ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואומר לה אם אתן לך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה תן לי מהם או השלך לי או דברים שעניינם שאומרת לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן אינה מקודשת כך פוסק הלכה במסכת קידושין בפרק קמא [שם].
גרסינן בפרק האומר [דף נ״ה כל הסוגיא] אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים וכן אמרו משמיה דרב המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרו אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רבינו הקדוש מתוך כך פוסק בהלכות גדולות ורב אלפס [שם] להקל אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמי וראוי להחמיר כך פסק הרב רבי אליעזר ממיץ כתוב בהלכות גדולות היכא דקידש בפסולי עדות דרבנן קידושי מעליא לא הוו עד דהדר מקדש בעדים כשירים ואפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי נינהו כמו שאלו פסולים כך אלו פסולים קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים ואנסיבתה אמה ואחיה אשאילת חדא מילתא קמי רבנן כמה זימנין ואמרו דשפיר עבדן דנישואין תיקנו לה לקטנה אי איתיה לאב מקדש לה קידושי תורה ואי לא מינסב׳ בתקנתא דרבנן וכמה דגדלה גדלי נישואי דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ע״ד כא״ן דבר״י הלכו״ת גדולו״ת ורבינו יצחק אומר שאין נישואיה נישואין אפילו מדרבנן תדע שהרי בפרק שני דקידושין [דף מ״ד] שמביא משנתינו דריש יבמות [דף ב׳] וכל העריות הנשואות לאחים אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות להתייבם ומדקדק קידשה מאן אילימא דקידש׳ אב במיאון סגי לה והלא צריכה גט ולמה אינו מעמידה בעניין שפי׳ בהלכות גדולות וגדולה מזו אומר רבינו מנחם שאפילו לקיימה אסור שמא קידשה אביה לאחר ואינו נראה לרבינו יעקב [כל הסוגיא כולה בתוס׳ פרק האיש מקדש דף מ״ה בד״ה בפירוש אומר ובאשירי שם] ולרבינו יצחק לאוסרה עליו מחמת חששא זו שאם באת לחוש לכך אם כן אם מת אביה במדינת הים תאסר לכל דשמא קידשה אביה ואין אנו יודעין למי חרש שנשא פקחה וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרי׳ לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש אבל השוטה שקידש פקחת ופקח שקדש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאי׳ ביבמות פ׳ חרש [דף קי״ב] סריס שקידש [כך משמע בפ׳ הערל דף ע״ט ובפ״ו דבכורות דף מ״ב ובפרק חרש דף קי״ג] בין סריס חמה בין סריס אדם בין איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורין טומטום ואנדרוגינוס [דין הטומטום פשוט ונלמד שהוא ספק זכר בפרק הערל דף ע״ב ובפ״ו דבכורות דף מ״ב ובאנדרוגינוס פוסק כברייתא דרבי יוסי שלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקיבה בפרק הערל דף כ״ג וכן פסק רב אלפס שם והמיימו׳ בפ״ד דהלכות אישות] שקידשו אשה או שקדשם איש הרי אלו קידושי ספק וצריכין גט מספק.
[בפרק האומר דף ס״ו וס״ז] המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין לא בחייבי מיתות ולא בחייבי כריתות חוץ מן הנדה [בדף ס״ח]. אמרינן בפרק המגרש [דף פ״ט כל הסוגיא] אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעל גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כדאמר רב המנונא שם ובפרק התקבל [דף ס״ד וכפסק ר״י בתוס׳ פרק המגרש דלעיל בד״ה הילכתא] פוסק רבי׳ יצחק כמותו שבכל מקום מקשה מדבריו אע״ג דבסוף נדרים [דף צ״א] משמע דרבא פליג עליה אבל קדשה אחר שלא בפני בעלה אין תופסין בה קדושי׳ עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין דכל שלא בפניו מעיזה, [בפ״ב דיבמות דף כ׳ ובפ״ג דכידושין דף ס״ו וס״ז] המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קידושין גמורים ויבמה שנתקדשה לזר היא מקודשת בספק שנסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חיייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה כדאיתא במסכת יבמות פרק האשה רבה [דף צ״ב וצ״ו] ונחלקו בה רב ושמואל [שם] ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט, [בפ״ג דקידושין דף ס״ו וס״ח ובפ׳ ב׳ דיבמות דף כ״ב וכ״ג] המקדש גויה או שפחה אינם קידושין אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהיתה קודם הקידושין וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קדושין גרסינן בירושלמי דפרק הערל מניין שאין קידושין תופסין באשת איש רבי אמי בשם רבי ינאי אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לכשתצא מביתו דווקא לאיש אחר פרט לקרובות מכאן שאין קדושין תופסין בהן ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט כדאי׳ בפרק החולץ [דף מ״ז].
מוכיח בפרק קמא דקידושין [דף י״ב] שאם קידש אשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר ונראה לרבינו משה [בפרק ד׳ דהלכות אישות] שאם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהי׳ שוה כלום המקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת כדאיתא בפרק שני דקדושין [דף נ״ו] ואפילו היה אסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר אינה מקודשת כדאי׳ בפ׳ קמא דפסחי׳ [דף ז׳ וכן בריש פ״ד דף כ״א]. עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש בדמיו הרי זה מקודשת ולכתחילה לא יקדש כדאיתא בנדרים בפרק השותפין [דף מ״ז] ואיסור זה מדבריהם לו לבדו אבל לאחר מותר חוץ מעבודת כו״ם [בפ׳ האיש מקדש דף מ״ח] שאם קידש בדמיה אינה מקודשת מפני שדמי ע״ז אסורין בהנאה כמוה. [בפר״ק דקידושין דף ו׳] האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו הרי לא הגיע לידה כלום, [בפ״ק דקידושין דף י״ט ובפרק אף על פי דף נ״ו וביתר מקומות] המקדש האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה אומרת לו בשאר וכסות תנאך קיים כרבי יהודא מפני שהוא תנאי שבממון אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייב אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך ליפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה האומר לאשה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים זוז והיו של משי וכיוצא בזה שהאשה מתאוה להם אם היו שוים חמשים זוז הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואין אומרים יושמו בשוק ואחר כך תהא מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינם שוים אינה מקודשת כך פוסק בפרק קמא דקידושין [דף ט׳] במסקנא דשיראים אינם צריכין שומא כרבה [בדף ז׳] כאשר בארנו ומדקדק רבינו יעקב [בתוס׳ דף ט׳ דלעיל ובאשירי שם] למה אינו אומר בפירוש שהלכה כרבה כמו שמזכיר שם שאר אמוראים שפוסק כמותן ומתוך כך אומר רבי׳ יעקב שרוצה התלמוד לפסוק דווקא בשיראין וכיוצא בהן כגון טבעת של זהב בלא אבן אין צריכין שומא מפני ששומתן ידועה קצת אבל במקדש בטבעת שיש בה אבן פעמים שיש בה אבן טובה ופעמים שהאשה סבורה שהאבן שוה יותר ממה שהיא שוה ודאי צריך שומא אף על פי שאמר לה כך היא שוה ואפילו אמר לה התקדשי לי בזו במה שהיא שווה ומכאן סמכו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן.
בפרק המדיר אמר רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קידושין הפסולי׳ חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרי׳ עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה האומר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן להן פרוטה או שקבלתה אחת על ידי חבירתה וכן האומר לאב הרי אחת מבנותיך מקודשת לי וקבל האב קדושין אף על פי שקדושין אלו הן קידושין שלא נמסרו לביאה שאסור לו לבא על אחת מהן אף על פי כן קידושין תופסין בהן וכולן צריכין ממנו גט דהלכה כאביי שאומר כן במסכת קידושין [פ״ב דף נ״א] שנינו בפרק שלישי דקידושין [דף ס״ד] ומביאה בפרק שני [דף נ״א] המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל אפילו עשאתו הבוגרת שליח דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה להשיא בוגרת מכאן מדקדק רבינו יעקב [בתוספת שם דף ל״ב בד״ה והלכתא ובאשירי] שאם שידך אחת מבנותיו לאחד ואמר לו בסתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו חרם תקנת קהילות לא שביק לה ומקדש האחרת ואפילו במקום שאין תקנה מכל מקום שארית ישראל לא יעשו עולה כמו שאומר שם [בדף מ״ה] וכל שכן אם המשודכת במקום החתן והאב שדעתו עליה וכל שכן אם אמרו לא בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת שאז אין שום ספק שגדולה שבכולן רוצה לומר כדאי׳ בפ׳ האומר [דף ס״ד] דאמצעית שמה אית לה בתחילת פרק שלישי דקדושין [דף נ״ח ונ״ט] אמר העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא [רמאי במ״ס אינו] רשע.
תנן בפ׳ המגרש [דף פ״ח] יצא לה שם בעיר שהיא מקודשת הרי זו מקודשת ואמר עולא בגמרא [דף פ״ט] וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה אלא שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית נתקדשה היום עוד אמר שם [בדף פ״ט וגם בסמל״ת סימן פ״ב הביאו] שאם יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה בפנינו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא אמרינן במסכת כתובות [דף כ״ב] שהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי׳ אני אם נתנה אמתלא לדברי׳ למה אמרה כן מתחלה הרי זו נאמנת שנינו בתחילת מסכת כתובות [דף ב׳] בתולה נשאת ליום הרביעי במקום שאין בית דין יושבין אלא בשני ובחמישי שאם היה לו טענות בתולים הי׳ משכים לבית דין ויהי׳ לו פנאי שלשה ימים שלפניהם לטרוח בסעודה ואלמנה נישאת בחמישי כדי שיהא שמח עמה חמישי וששי ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון בפ׳ אע״פ [דף נ״ז] מפרש שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטי׳ וצרכי החופה וכן לאיש משתבעו האשה ואם הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע״פ שלא כנסה ומסקינן בפרק ראשון דכתובות [דף ב׳] שאם הגיע זמן באחד בשבת או חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות.
תנו רבנן [שם דף ז׳] מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודא והוא שבאו פנים חדשות ומה היא ברכת חתנים בורא פרי הגפן שהכל ברא לכבודו יוצר האדם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וגורס רב סעדיה ובצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בניין עדי עד ברוך אתה ה׳ יוצר האדם שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה׳ משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה׳ משמח חתן וכלה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודא ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם ב״א ה׳ משמח חתן עם הכלה, [תוס׳ שם דף ח׳] יש מפרשין כי שלשה ברכות אלו שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם לכך מתחילות בברוך אע״פ שסמוכות לברכות שלהם מפני שהן קצרות אם לא היו פותחות בברוך היו נראות כאחת וקשה דבירושלמי [פ״ק דברכות ולעיל בסוף סימן מ״א הביאו] מקשה על ברכה הסמוכה לחבירתה והרי הבדלה ומתרץ שניא היא שמתחלה רבי מפזרן ומה הקשה והלא קצרות הן ורבי׳ שלמה פירש [שם] כי אין סדר הזיווג מתחיל כי אם מאשר יצר את האדם ואילך אבל שהכל ברא לכבודו נתקנה לשבח לאדון הכל שנעשה שושבין לאדם הראשון והיה ראוי לברך משעת אסיפת העם אלא מכנסן על הכוס ויוצר האדם מפני שנבראו אדם ואשתו בשני פעמים אמר ר׳ יצחק א״ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו למחר אמר להו אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא ואומר רבינו יצחק [בתו׳ שם דף ז׳ בד״ה והוא] דווקא פנים חדשות שדרך להרבות בשבילם כגון אדם חשוב ואפילו בא קודם החופה הואיל ושהא שם לכבוד החופה כתב מורי שמברך כולם ועוד אומר רבינו יצחק כי שבת נקראת פנים חדשות דאיתא במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב״ה באו פנים חדשות לכאן נאמר שירה ואם לא באו [שם דף ח׳ כל הסוגיא] פנים חדשות יומא קמא מברך כולהו מכאן ואילך כל שבעת ימי המשתה מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא [בפירש רש״י שם] ומפני שברכה זו היא יחידה לפעמים לכך פותחת בברוך שאינה נחשבת ברכה הסמוכה לחברתה ומשבעה ועד שלשים מברך שהשמחה במעונו אפילו לא באו קרואין לכבוד החופה ובזמן הזה ערבה כל שמחה ולא נהגו לברך כלל אחר שבעת ימי המשתה ובפרק קמא דכתובות [דף ז׳] מסקינן כי אלמון שנשא אלמנה אין מברכין אלא יום אחד בלבד. גרסינן בפרק קמא דברכות [דף ו׳] כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו.
אמרו חכמים [בפ׳ החובל דף פ״ט ובפ׳ אף על פי דף נ״ז] שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה לפיכך כותבין כתובה קודם כניסתו לחופה ואח״כ יהיה מותר באשתו והחתן נותן שכר הסופר [במשנה פרק גט פשוט דף קס״ז] וכמה הוא כותב לה [במשנה פ״ק דכתובות דף י׳ וביתר מקומות] אם היא בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרין ואם היא בעולה אין פוחתין לה ממאה דינרים וזהו הנקרא עיקר כתובה [בריש פרק אע״פ דף נ״ד] ואם הוא רוצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף [בגמרא שם] ודין עיקר ודין התוספת לרב הדברים אחד הוא לפיכך כל מקום שנאמר כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, [בתוס׳ פ״ק דכתובות דף י׳ בד״ה אמר רב נחמן] ומספר הכתובה נלמד שכתובת בתולה מן התורה מכמוהר הבתולות שכתוב שם כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריי׳ ותנן בפ׳ בתרא דכתובות [דף ק״י] נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שאינם כל כך טובים רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאוריי׳ ואמר רבי יוחנן [בפרק גט פשוט דף קע״ד ובפרק מי שאחזו דף ע״ה וביתר מקומות] כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ואף על פי שאומר שם באותו פרק [בדף ק״י] על ברייתא אחרת לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל כמו כן בפ׳ המגרש [בדף פ״ה] מצינו לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופוסק רב נחמן הלכה כמותו בפ׳ יש נוחלין [דף קל״ו] והשקל הוא ארבעה דינרים והדינר שש מעה והמעה על פי הקבלה היא משקל שש עשרה שעורות [וכן מבואר לעיל בתחילת סימן מ״ה] [בפרק האשה רבה דף פ״ט וע״ש בתוס׳] חכמים תקנו כתובה לאלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, [היינו כר״מ בר״ש פ׳ אע״פ דף כ״ד וכ״ה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים במקום שאין כותבין וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא בפרק קמא דכתובות [דף ז׳] רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו כדמוכח בפ׳ אף על פי [דף נ״ו] בפרק נערה [דף נ״ב] מסקינן דארוסה שמתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה גרסינן בירושלמי דנערה קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתיבה וכן אף בדברים ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן אף למי שאינו בעולם [בפרק אף על פי דף נ״ה] הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבד שטר הכתובה או שמחלה כתובתה לבעלה או שמכרה לו כתובתה חוזר וכותב לה עיקר כתובה. אם רוצה לקיימה, [בפרק החובל דף פ״ט] אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תקנו לה חכמים כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם הוציאה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.
בפרק החולץ [דף מ״ג והסוגיא בתוס׳ שם בד״ה שאני] משמע שמותר לארס אשה בכל ימי החול ואפי׳ בתשעה באב בין ביום ובין בלילה מתיר במגילת סתרים לארס אשה במועד שלא יקדימנו אחר והביא ראייה מן הירושלמי דסוף ביצה אבל אין נושאין. וכן אמרו חכמים [בפרק קמא דמ״ק דף ח׳ והטעם בתוס׳ שם] שאין נושאין נשים במועד ואפי׳ בחול המועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ומפרש בירושלמי שנ׳ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגם אמרו במסכת ביצה [דף ל״ז] שאין מקדשין בשבת ומעמידה שם כשיש לו אשה ובנים דלאו מצוה קא עביד אמרינן בפרק קמא דכתובות [דף י׳] הנושא בתולה שנתארמלה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין נתארמלה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, [שם דף י״א] ואם מן הנישואין כתובתה מנה שמשנשאת הרי היא כבעולה. [שם ושיעור השנים שכתב בפרק יוצא דופן דף מ״ד ומ״ה] קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמטה שנבעלה אפי׳ בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים שסופה שתחזור להיות בתולה כשאר בתולות וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ויום אחד ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל שביאת בן תשע ויום א׳ ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה.
כשנושא אדם אשה בין בעולה בין בתולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת ואחת המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה הוא בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה ואלו הן: שארה כסותה ועונתה. [בפ׳ נערה שנתפתתה דף מ״ו] שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעו. ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים וכולם תנאי ב״ד הם, האחד מהם עיקר כתובה והאחרים נקראים תנאי כתובה, [שם דף נ״א] ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, [שם ובדף מ״ו ומ״ז] לפדותה אם נשבית. [שם] ולקוברה אם מתה. [שם דף נ״ב] ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בבית אחרי מותו כל זמן אלמנותה. [שם] ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו. [שם] ולהיות בניה הזכרים ממנה יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה עם אחיהם, [ריש פרק מציאת האשה דף מ״ה] והארבעה שזוכה בהן כולן מדברי סופרים ואלו הן להיות מעשה ידיה שלו. ולהיות מציאתה שלו ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג שלה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושתה ועוד תקנת חכמים [בפרק נערה דף מ״ז] שיהא מעשה ידי האשה לבעלה כנגד מזונותיה ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה וקבורתה תחת ירושתה לכתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה כדפסיק בפרק אחרון דכתובות [דף ק״ז] אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה במזונותיה ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי כתובה, [כך משמע בפ׳ נערה דנ״א ונ״ב] כל הדברים האלה אע״פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפי׳ לא כתבו עדיין אלא נשאה סתם כיון שנשאה זכה בד׳ דברים שלו וזכתה האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש הנכסי׳ שמכנס׳ אשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע״פ שהן נכתבין בשטר כתובה אין נקראין עיקר כתובה אלא נדוניא שמם ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו נעשית ברשותו ואם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל ובכלל כתובה מזכיר׳ התלמוד ואם לא קבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זה נקרא נכסי מלוג וכן מפרש במשנה פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות [דף ס״ו] ובבראשית רבה [פרשה מ״ו] בעון קומי׳ דריש לקיש מהו מלוג אמר להו מה דאיתמליג מליג פירש הערוך [בערך מלג דף קל״ג] עניין מליגת הראש הוא שתולשין השער לבד ועוזבין העור כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן [כך המסקנא כתובות דף ע״ח ועניין המתנה קידושין דף ל״ג ובפ׳ בתרא דנדרים דף פ״ח ובשאר מקומות] וכן כל נכסים שיש לה לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה הכל נקראים נכסי מלוג שכולן ברשותה הן ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא ק׳ או מאתים עם התוספת ונכסי צאן ברזל בלבד [בריש פרק אע״פ דף נ״ד]
דין תוספת הכתובה כדין העיקר ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כתוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה [במשנה קמייתא דפרק הניזקין דף מ״ח ובגמ׳ דף מ״ט] וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות שנקראות עידית ורעות שנקראות זיבורית ובינונית ובאתה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה כי אם מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית, [במשנה פרק השולח דף ל״ד ובפרק הכותב דף פ״ז] וכן התקינו כשתבא לגבות אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותה ואמרי׳ בפ׳ נערה [דף כ״ד] הלכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא כן כתב רב אלפס [בפרק מציאת האשה דף ס״ח ובפ׳ אף על פי דף נ״ה] וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקעות ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מותו כדאיתא בפ׳ יש בכור [דף נ״ב] ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח אף על פי שבעל חוב גובה את השבח ודברים אלו מקולי כתובה הן [שם]. תקנו הגאונים בכל הישיבו׳ שתהי׳ האשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה התקנה זו בכל ישראל וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כמקרקעי חוץ מכתובת בנין דיכרין [מבוארת בפרק נערה שנתפתתה דף כ״ב ומי שהיה נשוי דף צ״א] שלא מצינו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות. לפיכך אין לנו להעמיד אותה כי אם על דין התלמוד [שם] שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע וכן פוסק רבינו חננאל דבפרנסה שאינה לא כתובה ולא תנאי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע כדפסק רבא בפ׳ מציאת האשה [דף ס״ט ושאינה מתנאי כתובה בדף ס״ח]. אמנם כתב רבי׳ שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין שהרי מקשה שם [בפרק נערה דף נ״ב וכן הסוגיא בתוס׳ שם ובסמל״ת סימן פ״א] ותגבה ממטלטלין ומתרץ ככתובה שוויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין בזמן הזה כשמואל בפ׳ נערה [דף נ׳] וגם בזמן הזה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין וזהו כמו אומדנא שסובר רבא כר׳ יהודא וכשמואל באמידני׳ בפרק מציאת האשה [דף ס״ח] ורבינו יעקב הי׳ אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקע מקנינא דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריו׳ ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין כו׳ ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הן בעין ואהני דלא כתבין אגב שלא לגבות מן הלקוחות. דווקא לוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה [מוכח באלפסי פרק מי שהיה נשוי ולקמן בסימן פ״ב מבואר איזו נקראת מתנת ש״מ או מתנת בריא] אבל מקבל מתנת בריא אינו מפקיע לדברי רבינו יצחק בר ברוך ולדברי רבינו יצחק בר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאוריי׳ דתנן [בריש פרק הניזקין דף מ״ח] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדים ומקבל מתנה בכלל משועבדים הן הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת שכיב מרע שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא ועוד תקנו חכמים [במשנה וגמ׳ פ׳ האשה שנפלו דף פ׳ ופ״ב כל הסוגיא] שיהו כל נכסים של בעל אחראין וערבאין לכתובתה אפי׳ כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אף על פי שמכרו קיים ויש לו רשות למכור כל נכסיו ואם ירצה יש לה לטרוף אותם בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין.
וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה [בפ׳ הכותב דף פ״ז] בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות ותקנה זו כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשבאה לגבות כתובה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין מפני שבתי דינים היו נמנעין מלהשביעה כמו ששנינו בפרק השולח [דף ל״ד ובגמרא דף ל״ה] שחוששין לה שמא לא תדקדק בעצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה [בפרק כל הנשבעין דף מ״ח] מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום שאין לה כתובה אלא עד שתשבע כתב רבי׳ משה [בפרק ט״ז דאישות] שאם נישאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה אבל אינה נודרת ונוטלת כדאי׳ בפרק השולח [דף ל״ה] שמא יפר לה הבעל ואומר רבינו יצחק כי נדר על דעת רבים יועיל. בזה שנינו בפרק הכותב [דף פ״ו] המושיב אשתו חנונית או שמינה אותה אפוטרופסית הרי זה משביעה כל זמן שירצה רבי אליעזר אומר אפילו על כילכה או על עיסתה. ואמר שם [בדף פ״ז] שאם פטרה מנדר ומשבועה אינו משביעה ואומר שם רבי שמעון [בדפ״ז] כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובע׳ כתובתה אין היורשים משביעין אותה ומפרש שם אביי [בדף פ״ח] לרבי שמעון כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפי׳ פטרה מן השבועה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר [בדף פ״ו] שמן הדין הואיל ופטרה מנדר ומשבועה בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואומר רב נחמן [שם] אמר שמואל הל׳ כאבא שאול בן אימא מרים ופירש רבינו חננאל [בתוס׳ שם דף פ״ח בד״ה לאפוקי] הילכך משביעין אותה ואפילו על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אלא על טענת ברי ומסיק שם שבא לאפוקי ממאי דשמעינהו לרבי אליעזר ורבנן דהיכא דלא פטרה משבועה משביעה שבועת אפטרופא כל זמן שירצה אפילו שלא בשעת תביעת כתובתה ואיידי דנקט רישא יורשין נקט סיפא יורשין כי הוא הדין שאין הוא יכול להשביעה ופוסק רבי׳ יעקב [בתו׳ דלעיל ובאשירי שם] ורבינו חננאל גם בזאת כרבי שמעון כמו שמתחילת דבריו הלכה כמותו ומעשה בא לפני רבינו יעקב באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אותה אפוטרופס והיתה נושאת ונותנת בהרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינם שלו ופסק שאין הבעל יכול להשביעה מטעם שאמרנו. מסקינן בפרק הנושא [דף ק״ד] אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו לאחר ק׳ שנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום כמו שאומר שם [בדף ק״ד כל הסוגיא] אי לא נקיטה כתובה במאי גביא ואפילו עיקר כתובתה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפילו עיקר כתובתה אין לה עד שתוציא כתובתה אלא אם כן יש עדים שנשרפה.
במה דברים אמורים? במקום שדרכן לכתוב כתובה, אבל במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר הכתובה אע״פ שאין בידה שטר כתובה, בין שנתגרשה בין שנתארמלה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה [ב״מ דף י״ז ובתו׳ שם הסוגיא] שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראייה ברורה. ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה עד חמשה ועשרי׳ שנה ואם באתה לתובעה אחר חמשה ועשרים שנים אין לה כלום שאלו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה והרי אינה עם היורשין שתוכל לומר נכלמתי מלתבוע והם עמי בבית כדאיתא בפרק הנושא [דף ק״ד] וגם משם למדני שהמחילה אין צריכה קניין לפיכך אם הי׳ היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה אפי׳ אחר כ״ה שנה שמה ששתקה ולא תבעה מפני שהיתה בושה מן היורשים כדמסיק שם בכתובות [דף ק״ד]. [בתו׳ בפ׳ הכותב דף פ״ח בד״ה הוציאה גט כל הסוגיא] ורבינו שמשון בר׳ אברהם פי׳ בשם רבי׳ יצחק שהאומר שזה שאמר ר׳ יוחנן [בפ״ק דב״מ דף י״ז] בכתובות הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום זהו בין במנה בין במאתים בין במזונות האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיטה כתובתה בין לא נקיטה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר כותבין שובר וכן השיב רבינו יצחק בתשובה אחת המתחלת ראיתי דמעת העשוקים וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט [דף קע״א] והאידנא דכתבין תברא אבל קשה שאביי שסובר שם [בפ״ק דב״מ דף י״ז] כרבי יוחנן סובר בפרק קמא דסוטה [דף ז׳] דאין כותבין שובר שאומר שם האשה שאמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת שמע מינה כותבין שובר אומר אביי תני מקרעת לפי זה לא תגבה דאביי אלא אם כי יש עדים שנשרפה וגם רבא משמע שם [בדף ז׳ וע״ש בתו׳] שסובר דאין כותבין שובר ומעמידה במקום שאין כותבין כתובה שאז ודאי כותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר אמנם אמר סתם התלמוד בפ׳ גט פשוט [דף קע״ז] והאידנא דכתבינן תברא ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מר חפץ גאון שמביאין שתים וג׳ מקרובותיה ונותנין כפחות שבהן, [בפרק הכותב דף פ״ד ובפ׳ מי שהיה נשוי דף צ׳] מי שהי׳ עליו שטר חוב וכתובה אם החוב קודם גובה בעל חוב תחילה והשאר לאשה ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחילה והשאר לבעל חוב. במה דברי׳ אמורים כשהיתה הקרקע שבאו לגבו׳ ממנה קנוייה בשעת הנישואין ובשעת שלוה הוא שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחילה זכה תחלה אבל אם לאחר שנשא ולוה קנה קרקע כולן חולקין בשוה כדגרסינן בפ׳ מי שמת [דף קנ״ז] אם תמצא לומר דאיקני קנה ומכר או הוריש משתעבד לוה ולוה ולכל אחד כתב דאיקני וקנה ומכר מהו ומסקינן יחלוקו שבשעה שקנה הי׳ משועבד לכולן ואין כאן דין קדימה [הכי מוכח באלפסי פרק מי שהיה נשוי] לעולם כל שקדם וזכה במטלטלין כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאים מידו שאין דין קדימה במטלטלין אבל במקרקעי קיימא לן [בגמרא שם דף צ״ד] דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אמר אמימר בפ׳ הכותב [דף פ״ו] מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והי׳ לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה תיטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחת מפני בעל חוב והוא גובה כל חובו תחילה ומאחר שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובעל חוב מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב חובו תחילה ואם נשאר לאשה מה שתטול תטול בכתובתה או תדחה כך כתב רב אלפס [שם] בשם רב האי גאון וגם רבינו חננאל כתב כן בלשון אחד ובלשון אחר כתב יחלוקו כמו לוה ולוה וקנה דסוף פרק מי שמת [דף קנ״ז].
גרסינן בפרק הניזקין [דף נ״ח] הבעל שמכר נכסיו ואחר כך כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו וקנו ממנה אף על פי כן כשתבא לטרוף טורפת שהרי יכולה לומר מה שכתבתי כן נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בנתים המכירה קיימת כמו שאמר התלמוד בפ׳ האשה שנפלו [דף פ״א] דבעל בנכסים אי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי לזבוני בתמי׳ אבל אם קנו מן האשה תחילה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו ומסקינן בפרק חזקת הבתים [דף נ׳] דנכסי מלוג אין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך אפילו קנו ממנה לבסוף המכר קיים אמרינן בפרק אלמנה ניזונת [דף צ״ז ומה שכתב נשבעת המסקנה כך בדף צ״ח] אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בבית דין מומחה בין בבית דין שאין מומחה כדאיתא בפרק אלו מציאות [דף ל״ב] והוא שיהו השלשה אנשים אומני׳ ויודעי׳ בשומת קרקע ואחריות המכר על נכסי יתומים כדאמר רב יוסף אבל הגרושה לא תמכור אלא בב״ד מומחין וכל המוכרת בבית דין לא תמכור אלא בהכרזה אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה [שם דף צ״ח והטעם בתוס׳ שם בד״ה אמר ליה הכרזה ועניין ההכרזה בערכין כ״א וכ״ב ולקמן מביאו בסימן צ״ד] ואף על פי כן צריכה ג׳ אומנים היודעים בשומא, [משנה בפ׳ נערה דף כ״ב ומה שכתב ונדונייתה ממשמעות הגמרא שם דקאמר מפני מה התקינו כתובת בנין דוכרין וכו׳ ע״ש] מתנאי כתובה שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין השאר עם אחיהם בשוה כמו ששנינו בפרק מי שהי׳ נשוי כיצד נשא אשה כתובתה ונדונייתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת וכתובתה ונדונייתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותה בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן שניה שש מאות במה דברים אמורים כשהניח יתר על שתי הכתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה אבל אם לא הניח יתר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן לא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלק ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה אמרו היתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בבית דין כמה היו שווין בשעת מיתת אביהן ואע״פ שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן קודם שיבאו לחלק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן היה שם יתר על כדי ב׳ הכתובות אע״פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעטו אלא כל אחד יורש כתובת אמו.
שנינו בכתובות [דף צ׳] נשא אשה ראשונה ומתה בחייו ונשארו לו בנים זכרים ממנה ואחר כך נשא שנייה וילדה לו בנים זכרים ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה שהרי השנייה ב״ח ויורשי הראשונה באין מכח ירושת אביהן שמת דהא ירתין תנן לפיכך פורעין החוב תחילה והשאר ירושה [בכתובות דף נ״ב] ומדקדק שם [דף צ׳] ש״מ ממתני׳ ג׳ דברים ש״מ אחת בחייו ואחת במותו כעין משנתינו יש ליורשי הראשונה כתובת בנין דכרין ולא חיישינן לאינצויי שיאמרו בני שנייה אם היינו באין בתורת בנין דכרין כמותכ׳ כגון אם מתה גם אמנו בחיי אבינו היה הדין עמכם שהיינו כולנו באים מכח ירושת אב אבל עכשיו שאנו באין מכח ירושת חוב אמנו שהוא משפט ניטול אפילו אין כאן כי אם נקבות ואתם באים ליטול מכח ירושת אבינו חלק יתר זה לא נניח לכם ליטול בירושת אבינו יותר ממנו לא נחוש למריבה זו מדקתני שנייה ויורשיה קודמין מקדם הוא דאקדומי אם הנכסים מועטים שיטלו הכל הא אם הנכסי׳ מרובין נוטלין בני הראשונה שאם לא היו נוטלין היה לו לומר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה ואע״ג דתנן בבא בתרא [דף קט״ו] בן קודם לבת ושם אפילו נכסים מרובין אינה נוטלת כלום כיון שיש לו לטעות בדבר היה לו לפרש ועוד למדנו שכתובה זו של שנייה שנגבית בתורת חוב נעשית כמותר וגובין בני הראשונה כתובת בנין דכרין שאין לך ירושה גדולה מזו דכשמת נפלו הנכסים לפני היורשין וכשיצא שטר חוב על אביהם אלו ואלו עושי׳ מצוה לפרוע חוב אביהם ואין צריך כאן מותר דינר מדלא קתני אם יש שם מותר דינר ובשני דברים אלו פוסק שם [בדף צ״א] הלכה אע״פ שרב אשי דוחה שם שאין ללמוד כן ממשנתינו ולמדנו עוד שכתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי מדלא אתו בני ראשונה לטרוף על בני שנייה כתב רבינו חננאל [באשרי שם] דווקא אחת בחייו ואחת במותו שמתה גם זו שנשאה בחייו אחריו הוא דיש ביניהם כתובות בנין דכרין אבל אם השנייה בחייה בהדיא לא אשכחנא וכתב מורי רבי׳ יהודא בשם ר״י בר שמואל וזה לשונו ומיהו אומר ר״י דהשתא למסקנא לא קאי האי דיוקא דמעיקרא ש״מ א׳ בחייו ואחת במותו וכו׳ מדקתני שנייה ויורשיה קודם ליורשי הראשונה הא איכא שקלי אפי׳ במקום השנייה עצמה עכ״ל כתב בה״ג פסק דין שיצא לפני ישיבת הגאונים דהא דקתני שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה העמדנוה בפרק כל הנשבעין [דף מ״ח] כשנשבע׳ ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשיה של שנייה נוטלין כתובתה שאין אדם מוריש שבועה לבניו אבל בני הראשונה גובין כתובת בנין דכרין שאין עליהם שבועה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והנשאר אחריהם מן הנכסים בין קרקע בין מטלטלין יחלוקו יחד יורשי ראשונה ויורשי שנייה איש איש חלקו כמשפט הירושה.
איש ואשה שהיה ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו כמה את נותן או כותב לי כך וכך וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו כמה את נותן לבנך כך וכך וכמה את נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן דברים אע״פ שלא היה ביניהם קניין מידם ואלו הן הדברים הנקנין באמירה דבר זה שאמרנו מביאו רבינא בקדושין [דף ט׳] ומשמע שסוברין שנקנין באמירה בלא שום כתיבה ואלו במסכת כתובות בפרק הנושא [דף ק״ב] אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא אמר ליה לא נתנו ליכתב ומקשה שם רבינא לרב אשי להוכיח שניתנו ליכתב משמע שחולק עליו ויש לתרץ שבמסכת קידושין [בפרק ראשון דלעיל] חזר והודה לרב אשי ורבינו מאיר פירש שלעולם חולק על רב אשי וכן פירש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאין ניקנין באמירה לבדה ומה שתפס נקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין [שם], או אין צריכין שנקנין באמירה לבדה בלא קניין וכתיבה ואמר רבינא שם שלכל הפחות צריכין לכתוב ורב אשי חולק עליו וצריך לדקדק הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניית חתנים עכשיו שאין רגילות לכתוב. ובסדר תנאים ואמוראים כתב רבינו יוסף טוב עלם רבינא ורב אשי הלכה כרבינא אבל ר״י ברבי שמואל פוסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רבינא ורב אשי שניהם סוף הורא׳ היו ורב אשי היה גדול ממנו כדאמרינן בגיטין [בפ׳ הנזקין דף נ״ט] מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ורבינא הי׳ תלמיד חבר לרב אשי כדאיתא בפרק הדר [דף ס״ג] עוד מדקדק ר׳ שמואל [בתוס׳ פ״ק דקדושין דף ט׳ בד״ה הן הן ובפ׳ בתרא דכתובות דף ק״ט בד״ה תשב] דדווקא עמדו וקדשו בתוך הדברים ועשו קידושין כדמשמע לשון עמדו ואומר ר״י שאין זו ראייה שדרך התלמוד בלשון זה כדגרסי׳ [ביבמות דף ק״ח] קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, [בתוס׳ דלעיל] בד״א כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב [האחד] לבנו ובנישואין הראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים מקנה לו באמירה וכן מפרש בירושלמי [ריש פ׳ אע״פ] אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואי שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך שנינו בפרק אחרון [דף ק״ט] הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה. אדמון אומר יכולה לומר אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ופוסק בגמ׳ [שם] כל מקום שאמר רבן שמעון בן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. [שם] ובירושלמי מעמידה בפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו,
[בסוטה פרק ארוסה דף ל״א ובפ׳ אלמנה ניזונית דף ק״א] מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שמכר או שנגנב או שנאבד מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר נכסי מלוג ולא המזנה בלבד אלא העוברת על דת משה או על דת יהודית אין לה כתובה [שם] לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה [כדר׳ ינאי בריש פ׳ אע״פ דף נ״ד] וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניתה ויצאה כדאי׳ בירושלמי [בפרק המדיר] ואין הבעל חייב לשלם לא מה שפחת ולא שאבד ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה כדאיתא בפ׳ המדיר [דף ל״ב כל הסוגיא במשנה וגמרא] יצאה בשוק ושער ראשה גלוי דתנא דבי ר׳ ישמעאל ופרע ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש או שנודרת ונשבעת ואינה מקיימת או ששמשה מטתה והיא נדה או שאינה קוצה לו חלה או שהאכילה את בעלה דברים האסורים. ואין צריך לומר שקצי׳ ורמשי׳ ונבילות אלא אפי׳ דברים שאינם מעושרי׳ והיאך יודע דבר זה כגון שאמרה פירות אלו פלוני תקנם לי ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה ופלוני החכם טיהר לי את הכתם ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא עליה. איזוהי דת יהודית הוא המנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית היוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרועה ואין עליה צעיף כשאר כל הנשים אע״פ ששערה מכוסה במטפחת ואין בזה פריעת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי [שם] היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש ומה שאומר שם הדא דאת אמר בחצר אבל למבוי יש בה משום פריעת ראש התם כשרוצה לשהות במבוי ופי׳ קפליטין לעז הוא או שהיתה טוה בשוק ורד או כיוצא בו לדברי רבינו חננאל [בתו׳ שם] כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות או הפרוצות או שטוה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהיתה משחקת עם בחורים או שהיתה תובעת את התשמיש מבעלה בקול רם או ששכנותיה שומעין אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, [בפ׳ מרובה דף ס״ב] עזרא תיקן שתהא האשה חוגרת בסינ׳ בתוך ביתה משום צניעות ואם לא חגרה אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה גרסינן בירו׳ כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב וכן מצינו במעשה דקמחית בפ״ה דיומא [דף מ״ז] אמר בירושלמי [בפרק המדיר] ובמסכת סוטה פרק ארוסה שהעוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה [דף כ״ה].
כיצד היא יוצאה משום שם רע? כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנס ומיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת הסינר או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה בכילה כדאיתא בפרק שני דיבמות [דף כ״ד] ובירושלמי [בפרק המדיר דף ל״א] מוסיף שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראה אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה וסגרו הדלת וכיוצא בדברים האלו אם רצה להוציא תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא [כך המסקנא בסוטה פרק ארוסה דף כ״ה] אלא אם רוצה לא יוציא עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה אז ודאי כופין אותו להוצי׳, [בתוס׳ פ״ב דיבמות דף כ״ד בד״ה אמר רבי] ר״ת תפס לו שיטה אחרת בעניין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גרשה זה ונשאת אח״כ לרוכל שהרי זה קול שלפני הנישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן כדאי׳ בפרק המגרש [דף פ״ט] גרסינן בפ׳ ארוסה במסכת סוטה [דף כ״ז] אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל, [בפרק האומר בקידושין דף ס״ו] מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינה וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש ובין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור הוא לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודתה שהיא זנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח״כ תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול בשם רבי׳ יעקב אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכין דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה גרסינן בירו׳ דסוף נדרים [דף מ״ב] עלה דההיא דהאומרת לבעלה טמאה אני [משנה היא שם דף צ׳] כלומר שזניתי תחתך תביא ראייה לדבריה שמא נתנה עיניה באחר א״ר אילא מסתברא אם היה חבר יוציא בין כך ובין כך הואיל ואמרה לו שזינתה אבדה כתובתה [בגמ׳ שם דף צ״א ועיקרו במשנה פ״ד דסוטה דף כ״ד] עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך בדעתו עליה חייב להוציא מסקינן בפרק נערה [דף נ״א] האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל וכל שתחילת ביאתה באונס אע״פ שסופה ברצון ואפי׳ אמרה הניחו לו שאילמלא לא אנס לי הייתי שוכרתו מותרת שהיצר לבשה ומלשון והיא לא נתפשה דרשו רבותינו [שם] שיש לך אחרת שאע״פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן ואחד אשת כהן ואחד אשת ישראל שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה מכתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון [דף צ״א] וכופין את הכהן ליתן לה את הכתובה ולגרשה, [במשנה שם דף צ׳] אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינה כדין ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין [פרק האומר דף כ״ו] גבי ההוא סמיא, [בפר״ק דסוטה דף ב׳] האומר לאשתו בפני שני עדים אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לסתור בפני עדים ושהתה כדי טומאה אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה [לקמן בסי׳ נ״ו], [בפרק ד׳ דסוטה דף כ״ד] ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואע״פ שלא מצאו עליה דבר מכוע׳ שאין לך דבר מכוער יותר מזה והיום שאין לנו מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר א״ר חנינא מסורא [בפרק קמא דסוטה דף ב׳] לא לימא איניש לאתתיה בזמן הזה בינו לבינה אל תסתר עם פלוני דדילמא ס״ל כרבי יוסי ברבי יהודא דאמר קינוי מועיל על פי עצמו והאידנא דליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה עילויה איסורה דלעולם אם נסתרה אחר כך ומשם יש להוכיח שאם לא קינא לה ונסתרה שאינה נאסרת לבעלה ופסק רבינו חננאל שנאסרה לבעלה משעה שיראו עדים שמתנהגין דבוקין זה בזה כמנאפין שאפי׳ לעניין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמר בפ׳ קמא דמכות [דף ז׳] היכי דיינינן כשמואל דאמר במנאפי׳ עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת אבל בסתירה לבד אינה נאסרת לבעלה כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד ובמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים [דף צ״א] בנשי׳ שנסתרו והוצרכו האמוראים שם לפסוק שצריך שתהא שום אמתלא להתירן זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתינו אשר שם שעל זה מדבר אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלה להתירה ומותרת כאשר בארנו.
הנושא אשה סתם ונמצא עליה נדרים, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת. באלו נדרים אמרו? שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אבל נמצא עליה נדר חוץ מאלו לא הפסידה כלום כדאיתא בריש המדיר [דף ע״ב] וכן אמר שם שהכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת [שם דף ע״ה]. כיצד? היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו אפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ טוען במומין שבסתר, [שם דף ע״ז] ונכפה בעתים ידועים הרי הוא כמומין שבסתר, [שם דף ע״ה] אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן ואומרי׳ לו וחזקה ששמע ונתפייס [מהמיימ׳ פ׳ כ״ה דהלכות אישות] דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג נשים להלך בשוק ופניהם גלויו׳ והכל יודעים אותן ואומרים זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני כמו ערי אדום בזמן הזה אבל בערי המערב ובטולייטל״א ובסביבותיה שאין דרך הבנות שם לצאת כלל בשוק ואם תצא הבת למרחץ בנשף תצא מתנכרה ומכוסה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ בעיר ושלא היה לו קרובים לבדוק בה, [במשנה שם דף ע״ב] כל המומין הפוסלין בכהנים פסולין בנשים ובמצות הכהנים [בסמל״ת סימן ש״ח] יתבארו מומי הכהנים ויתר עליהם בנשים. [שם דף ע״ה] ריח רע וזיעה וריח הפה וקול עבה ודדין גסין מחברתה עד טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת פירוש מבוקע ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואפילו אין בה שער זו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר אף על פי שאין בה שער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים [שם] כיצד היא טענת מומים אם היו מומין שנמצאו בה מומים שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראייה שידע בהם הבעל ורצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא תצא בלא כתובה כלל היו (ו) בה מומין שאיפשר שנולדו אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראייה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראייה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו הביא הבעל ראייה שעד שלא נתארסה היו בה או שהודת׳ לו בכך והביא האב ראייה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה, [שם] בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה עד עתה אפילו היא בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שראה ורצה עד כאן פרק המדיר. לפי משנה אחרונה דסוף נדרים [דף צ׳] אמרה השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה מפרש בירושלמי [שם] שצועקת על בעלה ואומרת כמו שהשמים רחוק מן הארץ כך אהיה רחוקה ממך לפי שאין שכבת זרעו יורה כחץ ואינו ראוי להוליד יעשו סעודה והם מתרגלים להתפייס דרך סעודה ולא אמרינן יוציא ויתן כתובה שמא נתנה עיניה באחר מפרש רב אלפס [בסוף פרק הבא על יבמתו] דמיירי במי שלא שהתה י׳ שנים והיא תובעת שיוציאנה אבל ההיא דר׳ אמי דפ׳ הבא על יבמתו [דף ס״ה וע״ש בתוס׳] איש ואשה שאין להם בנים האיש אומר שהאשה עקרה והאשה אומר׳ שמן האיש הוא שאינו מוליד האשה נאמנת שמרגשת היא לשכבת זרע כשיורה כחץ ובקיאה בכך. לשם מדבר כששהא עמה עשר שנים והוא מבקש להוציאה בלא כתובה והיא נאמנת ויתן כתובה ואין לחוש שמא עיניה נתנה באחר שהרי ע כרחה יוצאה ויש חילוקום אחרים וזה עיקר אמרינן במס׳ נדה [דף י״ב] הנושא את האשה ונמצא שאין לה ווסת קבוע לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהם אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש חוץ מן העד של האיש שמקנח בו עצמו ואף על פי שמום גדול הוא זה לא הפסידה כתובתה שהרי בודקת עצמה תחילה ומשמשת הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובשעה שקנחה בעצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג׳ פעמים זו אחר זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראוייה לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם [שם] שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין ומותרת לינשא לאחר כמו שיתבאר בעניין הנדה [בסמל״ת סימן קי״א] במה דברים אמורים בשהיתה כך מתחילת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל ולא מצא דם וחזרה אחר כך להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובתה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שבארנו למעלה, [פשוט ומבואר ממתניתין דפרק המדיר דף ע״ה ומכמה מקומות ומה שכתב ואם רצה להוציא וכו׳ נתבאר ממתניתין דפרק אף על פי דף נ״א לקתה חייב לרפאותה וכו׳ ע״ש] וכל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת אעפ״י שנעשית מוכה שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יתן כתובה [שם דף ע״ז] האיש שנולדו בו מומין אחרי שנשא אשה אפילו נקטעה ידו או נסמית עינו אליבא דרבנן שפוסק רבא ורב נחמן כמותם ולא כרשב״ג וכן פסק רב אלפס [שם] ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לאו תצא בלא כתובה כדין כל אשה המורדת אבל אם נולד בו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות שנינו בפרק המדיר [דף ע״ו] שכופין להוציא ומסיי׳ בתוספתא [פ״ז דכתובות] שכופין להוציא ויתן כתובה ואם רצתה תשב עם בעלה אבל נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואפילו היא רוצה לישב עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה שומעין לה גרסינן בירושלמי דסוף אלמנה ניזונת [ומביאו בתוס׳ ריש פרק המדיר דף ע׳ ופרק הבא על יבמתו דף ס״ד בד״ה יוציא ויתן כתובה] אין מעשין אלא לפסולות פי׳ כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא ומקשה לה והא תנינן המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה משם יש ללמד שאין כופין אלא במקום ששונין כופין אבל אומרי׳ לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין.