ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנב
שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים (קידושין ב.) שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה. ועל זה נאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כב, יג), כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה, יקנה אותה תחילה בביאה. ומה שאמר הכתוב "ויצאה והיתה" (שם כד, ב), בא עליו הפירוש המקובל כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קניית האשה היא בשטר. ולמדו זכרונם לברכה (קידושין ד:) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ובא עליו הפירוש (דף ג:) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.
משרשי המצוה. שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו.
ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשווה פרוטה לבד, אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (דף ג.) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שווה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שווה פרוטה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף ב.) שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש "הרי את מקודשת לי בכסף זה" או "בשווה כסף זה", או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאשה", וכבר נהגו כל ישראל לומר "הרי את מקודשת לי (בדבר זה) כדת משה וישראל". ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקדשה, אינן קידושין (דף סה.). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף (רמב"ם אישות פ"ג). אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא. אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת (דף ו:).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת.
והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתייחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף ה:) שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קידושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו. אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.
ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (דף ו:) והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (דף ח.). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כרחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כורחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה שהיא ערוה עליו (פ"ד מהל' אישות הי"ב) אינה מקודשת, שאין קידושין תופסין בעריות חוץ מן הנידה, שקידושין תופסין בה בעודה נידה ואין ראוי לעשות כן. אבל קידושין תופסין באסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה שאשת איש שקיבלה קידושין מאחר, שהיא מקודשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דווקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה, אחר שהיא מעזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (דף נו:) שהמקדש אשה באיסורי הנאה, כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן וכן מכל שאר אסורי הנאה, אינה מקודשת, ואפילו באסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה שישית ביום ארבעה עשר בניסן, אינה מקודשת. והורונו חכמינו שבדורנו שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה שתיאסר על נפשה כל כסף ושווה כסף בעולם שיתן לה שום אדם לשם קידושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחוברת על זה, והיא מסכת קידושין.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה בטל עשה זה.
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו, המקדש או אחר בעבורו, והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצוות, דקיימא לן בברכת המצוות, אף על פי שיצא מוציא. ונוסח הברכה כך היא: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקידושין" (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ד). זהו נוסח ברכת אירוסין שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקידושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקידושין תלוי בדעת אחר, דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצוות. ואמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"ג מהל' אישות הכ"ג) שאם קידש ולא בירך תחילה כמו בשאר מצוות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/552