מצוה:לפסוק טומאת זב
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
ב דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא.
ג וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.
ד כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.
ה וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ו וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ז וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ח וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ט וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא.
י וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
יא וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
יב וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.
יג וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר.
(ויקרא טו, ב-יג)
היא שצונו להיות הזב טמא. ומצוה זו כוללת משפט הדברים שיהיה בהן זב ותאר היותו מטמא לזיבתו.
שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר (ויקרא ט"ו, ב'-ג') איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טמאתו וגו'. ובא הפרוש מבשרו כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב (עפ"י ד"ו) יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'.
וענין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין לחה ואין לו ביציאתו תאוה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה (נדה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללבן ביצה המוזרת, ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללבן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החלוק בהן להכיר בין זה לזה.
וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו. ענין זה שיצא ממנו זיבה שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפרוש, שאינו טמא משום ראית פעם אחת לבד אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו ענין שתי פעמים בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד ושלא יזוב בפעם אחת ממש, ואין לו שעור (שם מ א) אלא אפילו כל שהוא. וזהו אמרם זכרונם לברכה (מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטמאה ושלש לקרבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחיב להביא קרבן בטהרתו עד שלש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת ארכה כשלש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלש ראיות ומביא קרבן.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטמאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מדת הישר וההשויה בכל דעתינו ובכל כחנו. ומזה הענין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך, והמעוט הזה איננו הוראה, להיותו מרגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחלי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי הענין הוא שיש לנו לבדק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהרגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו וטעם טמאת הזוב מפני היותו חלי כבד מן החלאים הנדבקים, עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חלי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שניה, לפי שאין טמאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפרוש האמתי.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופרוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון (רש"י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור. ויתר פרטים רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת זבים (פ"ז מהל' מטמאי משכב ומושב).
ונוהג ענין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טמאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בענין הזיבה שום דבר, ובזמן הבית נוהג להביא עליה קרבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קדש קדם שיטהר, בטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה (מצוה קסז).
הלכות טומאת זבים ויולדת
מצות עשה שיהא הזב טמא ומטמא לאחרים. מצות עשה שתהא הנדה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא הזבה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא היולדת מטמאה כנדה. והא לך פרשיות שלהן:
"איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכי ירוק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים."
והא לך פירושן ומשפטן על פי התורה שבעל פה. וכבר בארנו במעשה הקרבנות [לעיל במ״ע רי״ח] עניין קרבנותיהן וגם טומאת הזב בראיות והזבה בימים רר בשרו את זובו פירוש [מפירש״י בפי׳ חומש שם] שזב מבשרו זוב צלול כמו ריר או החתי׳ בשרו מזובו פירוש שיצא מבשרו זוב עב וסתם פי האמה. תניא בת״כ [פרשה מצורע פר׳ זבים פ״א] מזובו טומאתו הוא. מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. זובו טומאתו טומאתו בלובן ולא בדם טומאתו הוא האיש בלובן והאשה בדם. מכאן שנינו במגילה [דף ח׳] אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן הא לעניין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין.
[בת״כ דלעיל פ״ב] אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול אף על הדלת ת״ל משכב משכב המיוחד יכול יטמא אף שכב על דף של נחתומין והעריבה גדולה שלפעמים שוכבין שם ת״ל אשר ישכב המיוחד לשכיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו [שם ומביאה בפ׳ חומר בקודש דף כ״ג] אשר ישב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה ת״ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב מניין שכב על המושב וישב על המשכב עומד ונשען ונתלה כגון שנכרע בכף מאזנים מניין ת״ל יטמא יטמא ריבא, [שם בת״כ] הזב ולא בעל קרי הזב ולא מת וטמא מת שכולן אין מטמאין משכב ומושב וכמו כן דורש בנדה [דף נ״ד] הזב ולא אבן המנוגעת שלא תעשה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כי אם לטמא אוכלים ומשקין ופי׳ רבינו יעקב [בתו׳ שם בד״ה יכול] שהוא הדין שנא׳ הזב ולא המצורע כענין זה. וכן שנינו בפ״ב דמסכת זבים הזב מטמא המשכב והמושב בחמשה דרכי׳ לטמא אדם לטמא בגדי׳ עומד ויושב ושוכב נשען ונתלה והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען במגע ובמשא. וכן שנינו במסכת זבים [פ״ד] שאם הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורים מדין משכב וטמאים ככלים שנגע בהן להיות ראשון כרעו הם הרי הן כדין משכב להיות אב הטומאה ורבי׳ שלמה גורס בפ׳ ר׳ עקיבא [דף פ״ג] וכן בכל הספרים כרע הזב טמאין כרעו הן הן טהורין וגורם אוכלין ומשקין בכך שנייה.
[בת״כ דלעיל] ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אבל משכב הנוגע במשכב הזב אין מטמא בגדים ובשעת מגעו מטמא בגדים פירוש אינו מטמא בגדים. מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרש ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. וכל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחילה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא איש ולא כלי חרש לאחר פרישתן מטמאין משקין להיו׳ תחילה והידי׳ והאוכלין להיות שניות ואין מטמאין בגדים ואין צ״ל אדם וכלי חרס, [שם פ״ג] והיושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו מניין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי האבן כלומר שהוא יושב על האבן והמושבות מתחת האבן ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב. אין לי אלא משכב מרכב מניין ודין הוא אם מצינו שלא חילק הכתוב בין נישא לנושא למשכב כך לא נחלוק בין נושא לנישא למרכב. מה למשכב שלא חלק מגעו ממשאו אבל מרכב שחלק מגעו ממשאו כמו שיתבאר נחלוק בו בין נישא לנושא ת״ל כלי לרבות את המרכב.
[שם] וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו. ומה רוק מתעגל ויוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון זובו ומימי רגליו. [בפרק דם הנדה דף נ״ה] ותשעה משקין בזב: הזיעה והליחה סרוחה והרעי טהורים מכלום; דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין; זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה. זהו לשון ת״כ. [פ״א דזבי׳] ואף ע״פ שלא מנה שכבת זרעו הרי הוא מן המניין. וכמו כן לא מנה כיחו וניעו ומי האף שמרבה שם בת״כ [פרק ג׳] כרוק. וכן מפרש בפרק דם הנדה [דף נ״ה] ששנה רוקו וכל המתרבה ממנו. וכן בפי׳ שנינו בפ״ה דמס׳ זבים ובפ״ק דמס׳ כלים הנוגע בזובו של זב ברוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו בדם הנדה מטמא שנים ופוסל אחד. אחד הנוגע ואחד המסיט. ובפ׳ דם הנדה [דנ״ה ונ״ו] דורש מן המקראות. וראיה ראשונה של זב כשכבת זרע אינה מטמאה במשא כמו שדורש בת״כ [שם פ״ט] מזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע הרי ראיה ראשונה של זב כשכבת זרע [בפ׳ בנות כותי׳ דל״ה וכן הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות מטמאי משכב ומושב פ׳ דם הנדה דף נ״ד] אבל ראיי׳ ראשונה של מצורע מטמאה במשא שנ׳ כל צרוע וכל זב הרי הצרוע כזב גמור לעניין ראיי׳ ראשונה. דם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדאי׳ במסכת נדה.
נחזור לסדר המקרא [בת״כ דלעיל פ״ג] כל המרכב ואף ע״פ שלא ישב עליו כגון התפוש של סרגא שקורי׳ ארצו״ן בלע״ז טמא משום מרכב והאוכף שקורין אלו״ש טומאת מושב עליו עד שינשא רובו עליו. וכל הנוגע בכל אשר יהי׳ תחתיו תחתיו של זב בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים וזה חומר במשכב מבמרכב אבל אין יכול לומר תחתיו של מרכב כי אפי׳ זב החמור אינו מטמא כלי שטף אלא במגע כך מפרש בתורת כהנים [שם פ״ד] עוד דורש בפרק בנות כותים [דף ל״ב] עליונו של זב טמא מדכתיב והנשא חסר וי״ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה והמסורת מאי אשלפניו והמקרא קאי אשלאחריו שהרי גבי נישא לא שייך אותם [בתוס׳ שם] וחולק על ספרים שלנו שבכולם כתיב והנושא מלא בוי״ו וכן חולק בשבת [דף נ״ה ובתוס׳ שם] גבי בני עלי שאומר מעבירם כתיב וכל הספרי׳ שלנו כתיב מעבירי׳ ביו״ד וכן במסורת. [בת״כ דלעיל] והנושא אותם כלל בזה כל האמור בעניין זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים.
ושנינו בפרק אחרון דמס׳ זבים הנושא את המרכב והנישא עליה והמסיטו מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד. וידיו לא שטף במים מפרש בת״כ [פרק הנזכר] בעוד שלא טבל מטומאתו ואפי׳ פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאתיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמוד שאין בית הסתרי׳ טעונין ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו ידים. ולמעלה מזה בתוספ׳ כל אשר יגע בו הזב והוא היסט הזב שצריך שיהיה בגלוי בידיו. מכאן אמר ריש לקיש בפ׳ יוצא דופן [דף מ״ג] קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור פיר׳ קומטו קמטים שתחת שחיו או שאר קמטים. ומכאן למדנו לכל הנגיעות הכתובות בטומאות שיהו מבחוץ פרט לבית הסתרים. אבל מטמא במשא אם יש בבית הסתרי׳ שלו טומאה אבל טומאה בלועה אף במשא אינה מטמאה דתנן בתוספתא דאהלות [פ׳ י״ב] כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובחיה ובעופות טהורים. וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול יטמאנו מאחוריו אמרת אפי׳ מת לא יטמאנו ומסקי׳ [בת״כ פ׳ הנזכר] איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו. וכל כלי עץ ישטף במים [שם] אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם הנוגע בבשר הזב מטמא כלי שטף במגע הזב עצמו לא כל שכן אלא בא ללמד שיעשה על גביו מדף והוא עליונו של זב שהוא מטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין.