פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · רמ · >>


מצות עשה רמ - לפסוק טומאת זב

הלכות טומאת זבים ויולדת

מצות עשה שיהא הזב טמא ומטמא לאחרים. מצות עשה שתהא הנדה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא הזבה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא היולדת מטמאה כנדה. והא לך פרשיות שלהן:

"איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכי ירוק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים."

והא לך פירושן ומשפטן על פי התורה שבעל פה וכבר בארנו במעשה הקרבנות [לעיל במ״ע רי״ח] עניין קרבנותיהן וגם טומאת הזב בראיות והזבה בימים רר בשרו את זובו פירוש [מפירש״י בפי׳ חומש שם] שזב מבשרו זוב צלול כמו ריר או החתי׳ בשרו מזובו פירוש שיצא מבשרו זוב עב וסתם פי האמה. תניא בת״כ [פרשה מצורע פר׳ זבים פ״א] מזובו טומאתו הוא. מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. זובו טומאתו טומאתו בלובן ולא בדם טומאתו הוא האיש בלובן והאשה בדם. מכאן שנינו במגילה [דף ח׳] אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן הא לעניין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין. [בת״כ דלעיל פ״ב] אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול אף על הדלת ת״ל משכב משכב המיוחד יכול יטמא אף שכב על דף של נחתומין והעריבה גדולה שלפעמים שוכבין שם ת״ל אשר ישכב המיוחד לשכיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו [שם ומביאה בפ׳ חומר בקודש דף כ״ג] אשר ישב עליו הזב יטמא יכול אפי׳ כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה ת״ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב מניין שכב על המושב וישב על המשכב עומד ונשען ונתלה כגון שנכרע בכף מאזנים מניין ת״ל יטמא יטמא ריבא, [שם בת״כ] הזב ולא בעל קרי הזב ולא מת וטמא מת שכולן אין מטמאין משכב ומושב וכמו כן דורש בנדה [דף נ״ד] הזב ולא אבן המנוגעת שלא תעשה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כי אם לטמא אוכלים ומשקין ופי׳ רבינו יעקב [בתו׳ שם בד״ה יכול] שהוא הדין שנא׳ הזב ולא המצורע כענין זה. וכן שנינו בפ״ב דמסכת זבים הזב מטמא המשכב והמושב בחמשה דרכי׳ לטמא אדם לטמא בגדי׳ עומד ויושב ושוכב נשען ונתלה והמשכב מטמא את האדם בשבעה דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען במגע ובמשא. וכן שנינו במסכת זבים [פ״ד] שאם הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שנייה כרע הזב טהורים מדין משכב וטמאים ככלים שנגע בהן להיות ראשון כרעו הם הרי הן כדין משכב להיות אב הטומאה ורבי׳ שלמה גורס בפ׳ ר׳ עקיבא [דף פ״ג] וכן בכל הספרים כרע הזב טמאין כרעו הן הן טהורין וגורם אוכלין ומשקין בכך שנייה. [בת״כ דלעיל] ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אבל משכב הנוגע במשכב הזב אין מטמא בגדים ובשעת מגעו מטמא בגדים פירוש אינו מטמא בגדים. מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרש ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. וכל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחילה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא איש ולא כלי חרש לאחר פרישתן מטמאין משקין להיו׳ תחילה והידי׳ והאוכלין להיות שניות ואין מטמאין בגדים ואין צ״ל אדם וכלי חרס, [שם פ״ג] והיושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו מניין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי האבן כלומר שהוא יושב על האבן והמושבות מתחת האבן ת״ל והיושב על הכלי אשר ישב. אין לי אלא משכב מרכב מניין ודין הוא אם מצינו שלא חילק הכתוב בין נישא לנושא למשכב כך לא נחלוק בין נושא לנישא למרכב. מה למשכב שלא חלק מגעו ממשאו אבל מרכב שחלק מגעו ממשאו כמו שיתבאר נחלוק בו בין נישא לנושא ת״ל כלי לרבות את המרכב. [שם] וכי ירוק הזב בטהור ונגע בו או נשאו. ומה רוק מתעגל ויוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון זובו ומימי רגליו. [בפרק דם הנדה דף נ״ה] ותשעה משקין בזב הזיעה והליחה סרוחה והרעי טהורים מכלום. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה זהו לשון ת״כ, [פ״א דזבי׳] ואף ע״פ שלא מנה שכבת זרעו הרי הוא מן המניין וכמו כן לא מנה כיחו וניעו ומי האף שמרבה שם בת״כ [פרק ג׳] כרוק. וכן מפרש בפרק דם הנדה [דף נ״ה] ששנה רוקו וכל המתרבה ממנו. וכן בפי׳ שנינו בפ״ה דמס׳ זבים ובפ״ק דמס׳ כלים הנוגע בזובו של זב ברוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו בדם הנדה מטמא שנים ופוסל אחד. אחד הנוגע ואחד המסיט. ובפ׳ דם הנדה [דנ״ה ונ״ו] דורש מן המקראות. וראיה ראשונה של זב כשכבת זרע אינה מטמאה במשא כמו שדורש בת״כ [שם פ״ט] מזאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע הרי ראיה ראשונה של זב כשכבת זרע [בפ׳ בנות כותי׳ דל״ה וכן הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות מטמאי משכב ומושב פ׳ דם הנדה דף נ״ד] אבל ראיי׳ ראשונה של מצורע מטמאה במשא שנ׳ כל צרוע וכל זב הרי הצרוע כזב גמור לעניין ראיי׳ ראשונה. דם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדאי׳ במסכת נדה נחזור לסדר המקרא [בת״כ דלעיל פ״ג] כל המרכב ואף ע״פ שלא ישב עליו כגון התפוש של סרגא שקורי׳ ארצו״ן בלע״ז טמא משום מרכב והאוכף שקורין אלו״ש טומאת מושב עליו עד שינשא רובו עליו. וכל הנוגע בכל אשר יהי׳ תחתיו תחתיו של זב בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כיבוס בגדים וזה חומר במשכב מבמרכב אבל אין יכול לומר תחתיו של מרכב כי אפי׳ זב החמור אינו מטמא כלי שטף אלא במגע כך מפרש בתורת כהנים [שם פ״ד] עוד דורש בפרק בנות כותים [דף ל״ב] עליונו של זב טמא מדכתיב והנשא חסר וי״ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה והמסורת מאי אשלפניו והמקרא קאי אשלאחריו שהרי גבי נישא לא שייך אותם [בתוס׳ שם] וחולק על ספרים שלנו שבכולם כתיב והנושא מלא בוי״ו וכן חולק בשבת [דף נ״ה ובתוס׳ שם] גבי בני עלי שאומר מעבירם כתיב וכל הספרי׳ שלנו כתיב מעבירי׳ ביו״ד וכן במסורת. [בת״כ דלעיל] והנושא אותם כלל בזה כל האמור בעניין זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים. ושנינו בפרק אחרון דמס׳ זבים הנושא את המרכב והנישא עליה והמסיטו מטמא שנים ופוסל אחד פירוש מטמא אחד ופוסל אחד. וידיו לא שטף במים מפרש בת״כ [פרק הנזכר] בעוד שלא טבל מטומאתו ואפי׳ פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאתיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמוד שאין בית הסתרי׳ טעונין ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו ידים. ולמעלה מזה בתוספ׳ כל אשר יגע בו הזב והוא היסט הזב שצריך שיהיה בגלוי בידיו. מכאן אמר ריש לקיש בפ׳ יוצא דופן [דף מ״ג] קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור פיר׳ קומטו קמטים שתחת שחיו או שאר קמטים. ומכאן למדנו לכל הנגיעות הכתובות בטומאות שיהו מבחוץ פרט לבית הסתרים. אבל מטמא במשא אם יש בבית הסתרי׳ שלו טומאה אבל טומאה בלועה אף במשא אינה מטמאה דתנן בתוספתא דאהלות [פ׳ י״ב] כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובחיה ובעופות טהורים. וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול יטמאנו מאחוריו אמרת אפי׳ מת לא יטמאנו ומסקי׳ [בת״כ פ׳ הנזכר] איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו. וכל כלי עץ ישטף במים [שם] אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם הנוגע בבשר הזב מטמא כלי שטף במגע הזב עצמו לא כל שכן אלא בא ללמד שיעשה על גביו מדף והוא עליונו של זב שהוא מטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין: